במובנים רבים, פרשת הקישון היתה שעה יפה לעיתונות הישראלית. לעתים נדירות מוביל תחקיר עיתונאי להקמתה של ועדת חקירה, ואפשר בהחלט לראות זאת כהישג של הכתבים צדוק יחזקאלי וענת טלשיר מ"ידיעות אחרונות": הגילויים שחשפו היו חזקים מכדי שניתן יהיה להתעלם מהם. הסיפור זכה לליווי עיתונאי צמוד ולא רק מצד "ידיעות אחרונות". כוחה של העיתונות מתבטא כאשר היא מעלה סיפור, מלווה אותו ומשאירה אותו על סדר היום.
פרשת הקישון התייחדה בדבר נוסף. לעתים נדירות ביותר נחלקת ועדת חקירה במסקנותיה, וקשה לחשוב ולו על תקדים אחד שבו מאומצת דווקא דעת המיעוט. התגובות החריפות בעיתונות לאחר פרסום מסקנות הוועדה, שעליהן נעמוד בהמשך, והחלטתו החריגה של שר הביטחון לאמץ דווקא את עמדת המיעוט שבה צידדה העיתונות, זו של השופט שמגר, מעלות את השאלה אם לא היה כאן שימוש מופרז, או לא זהיר, בכוחה.
התחקיר החשוב ומעורר ההדים גולל את סיפורם של לוחמי השייטת, אנשים בריאים ומלאי חיים, הניצבים חסרי אונים מול הניסיון להבין כיצד הוכו דווקא הם על-ידי האויב האחד שלא ציפו לו: מחלת הסרטן. הניסיון להבין כיצד אנשים בריאים כל-כך חלו במחלה האיומה זימן במהרה את החשוד המתבקש - הצלילה במי הקישון. התחקיר גילה כי מי הקישון רוויים ברעלים מסוכנים וביניהם חומרים הידועים כמסרטנים (יש להקדים ולהעיר: לפי הד"ר גדי רנרט, חבר בוועדה שבדקה את הקשר בין מי הקישון לסרטן, בראיון ל"מעריב", החומרים שנמצאו ידועים כגורמים ללוקמיה איש מהצוללנים לא חלה במחלה זו). התחקיר של "7 ימים" הוא תחקיר טוב מכיוון שלא הסתפק בסיפורם העצוב של לוחמי השייטת, אלא גם לקח על עצמו לחשוף את החשוד בגרימתו. אולם, כך נראה, הטיפול העיתונאי הרחיק לכת.
רק לקראת סוף הכתבה, לאחר שהכירו הקוראים את סיפורם של הצוללנים, את מאבקם הכפול במערכת הצבאית ובמחלה, ולאחר שהעיתון הצביע באופן חד-משמעי על הגורם לסבלם באמצעות הכותרת "צלילה ממארת", רק אז הוא מעלה את שאלת המפתח: "האם ניתן להצביע על קשר בין הסרטן, שפיתחו צוללי הקישון, לבין החומרים המסרטנים והמזהמים האחרים במי הנחל? השאלה, יש להניח, לא תיפתר בקלות. קשר סיבתי בין חשיפה לחומרים מסרטנים לבין מחלות אינו עניין פשוט: במשך שנים רבות התלהטו בעולם הרפואה ויכוחים על הקשר בין עישון סיגריות לבין סוגי סרטן מסוימים, עד שהדבר התברר כעובדה מוכחת". גם לכותבים ברור שהשאלה סבוכה ודורשת בירור של מומחים, אך הם מצביעים, כבר בראשית הדברים, על הכיוון: לעתים, לעולם הרפואה לוקח זמן להוכיח את מה שכל אחד יודע. זו כמובן ראייה אנכרוניסטית: היום כל אחד יודע את הקשר בין עישון לסרטן כיוון שהוא התקבע כעובדה מדעית תקפה. הכותבים מובילים את הקוראים להקיש ממה שידוע על הקשר בין העישון לסרטן למה שקרה לצוללנים בקישון. "לא התיימרנו אף פעם לדעת אם יש קשר בין הצלילות לבין הסרטן", אומר יחזקאלי, "העמדנו שאלות וציטטנו מומחים אבל לא קבענו".ובכל זאת, אין עדות טובה יותר לעמדתם הלהוטה מדי של התחקירנים מאשר יחסם לספקנים, במקרה זה, מקרב החולים במחלה. "חלק מהלוחמים שחלו, בעיקר בקרב הוותיקים, מסרבים להאמין שהקישון הוא הגורם למחלתם", נכתב בתחקיר, "אבל יש גם כאלה שעברו התפכחות כואבת". התחקירנים כה משוכנעים באבחנתם עד שאינם מוכנים לשקול את האפשרות שהגורם למחלה הוא אחר, אפילו כשזו מובעת על-ידי החולים בעצמם.
הלחץ הציבורי שגרר פרסום התחקיר הוביל להקמתה של ועדת חקירה בראשות הנשיא בדימוס של בית-המשפט העליון מאיר שמגר. החברים הנוספים בוועדה היו הד"ר גדי רנרט, רופא, מחוקרי הסרטן הבכירים בישראל, ופרופ’ מאיר וילצ’יק, כימאי בעל שם, חתן פרס וולף. גם את דו"ח הביניים של ועדת החקירה, שראה אור ביולי 2001, ליווה "ידיעות אחרונות" בכותרות מטעות, להוטות מדי. הכותרת ב"24 שעות", "מחדל ממאיר", עושה בעבור הקורא קיצורי דרך. הדו"ח בהחלט מצביע על מחדל מקומם ומתמשך, אולם את השאלה אם הצלילה היא אכן הגורם לסרטן, אם המחדל הוא "ממאיר", מניחים חברי הוועדה לדו"ח המסכם. יחזקאלי דוחה את הטענה שהסיקור הוביל למסקנה מסוימת. מה שנראה לו מהותי יותר הוא דו"ח הביניים: "ההחלטה הראשונה שהטילה אחריות קשה על הצבא היא ההחלטה החשובה מכולן. חשובה יותר מההחלטה המדעית הצרופה... בשאלת הקשר הסיבתי, היינו מאוד סקפטים האם ניתן יהיה להוכיח את זה. אבל זה באמת היה פחות חשוב. העובדה שמישהו כמו שמגר, שאין לגביו מחלוקת, מאשים במחדל זה הרבה יותר מהותי וחשוב. המעמסה היתה על כתפיו של הצבא החל מהרגע ששמגר קיבל את הטענה שהיה פה מחדל קשה. שלחתם את האנשים, המים האלה מסרטנים - בזה אין ספק. יש חולי סרטן - בזה אין ספק. אז מה, נתחיל להתעסק בקטנות, האם לגבי הקבוצה הזאת בטוח וזאת לא בטוח".
איור: רות גוילי
דומה שזו הנקודה שבה היטשטשה הבחנה חשובה: גם לאחר שנחשף המחדל בחיל הים (התעלמותו מהסכנות שבצלילה במים המזוהמים), נותרה השאלה, אם המחלה היא תוצאה של המחדל. השיטה המקובלת והמוסכמת לבירור קשר כזה היא חקירה רפואית, שמטרתה לגלות אם אכן הצלילה במי הקישון היא שגרמה למחלת הסרטן. שאם לא כן, לא היו מקימים ועדת חקירה שרובה מומחים, ולא היו משקיעים זמן רב וכסף רב בעריכת מחקר מקיף שתכליתו בירור הסוגיה.
בדיעבד מעלה יחזקאלי טיעון נוסף להצדקת קביעותיו הפסקניות: "ברגע שמערכת מתנהגת בצורה רשלנית, שגויה, בוגדנית אפילו, כלפי אנשיה, חובת ההוכחה מוטלת על המערכת", כלומר, לשיטתו, על מערכת הביטחון היה להוכיח למעלה מכל ספק שהיא אינה אחראית לנזק שנגרם לצוללנים. אלא שהמערכת כלל לא יוצגה בפני הוועדה. הוועדה התאמצה למצוא קשר סיבתי ולא שמעה אף עדות מצד "הנתבע", כלומר מערכת הביטחון. אם נכון שנטל ההוכחה עבר אליה, הרי שלא היה למערכת כל סיכוי.
בכל מקרה, למרות העמדה שמציג יחזקאלי, שלפיה מרגע שנקבעה עמדה ביחס למחדל המערכתי שאלת הקשר הסיבתי נעשתה זניחה, נקט "ידיעות אחרונות" יחס דו-ערכי, על-פי הנוחות, כלפי ממצאים רפואיים התומכים בקשר הסיבתי. תחת הכותרת שניתנה לפרסום דו"ח הביניים, "כשל ומחדל בקישון", כתוב: "...הדו"ח חושף: מבין 1,415 לוחמים שצללו, 82 נמצאו חולים בסרטן". נתון זה, המוצג כחשיפה, ובגוף הכתבה מתואר כ"מדהים", מותיר את הקורא עם הרושם שמדובר במספר גדול, חריג, אשר מחזק את המסקנה שהוכרזה מראש - הקישון הוא הגורם. אולם באותו שלב טרם הושלם תהליך האיתור ובדיקת האנשים, תהליך שבסופו יגיעו חברי הוועדה למסקנותיהם. ובכלל, כמה מאיתנו יודעים את שיעור חולי הסרטן באוכלוסייה, כמה מאיתנו מבינים את המשמעות של חריגה משיעור זה? הצגת נתונים באופן כזה ודאי שאינה מרחיבה את ידיעותיו של הקורא, ובמקום זאת היא מגייסת את הנתון לטובת המסקנה המוכנה מראש.
זאת ועוד, בנובמבר 2002, פורסמו ב"ידיעות אחרונות", תחת הלוגו "סרטן בשייטת", תוצאות מחקר שלפיו הוכח קשר בין צלילה בקישון למחלת הסרטן. המחקר קיבל ב"ידיעות אחרונות" חשיפה רבה וסוקר בפירוט נרחב בהרבה מזה שלו זכו ויזכו ממצאי ועדת החקירה.
רופאים ממאדים, משפטנים מנוגה
ב-22.4.03 מתפרסמות מסקנות ועדת החקירה. חברי הוועדה נחלקו בשאלת הקשר הסיבתי, וכתוצאה מכך בשאלת ההכרה בזכויות הלוחמים. המדענים בוועדה הסתמכו על מחקר מקיף, שנערך על-ידי טובי המומחים, ובו זומנו לבדיקה כל הצוללנים שנחשפו למי הקישון ונתוניהם הושוו לאלה של קבוצת ביקורת שהורכבה מלוחמים מובחרים בעלי פרופיל בריאותי דומה, שלא טבלו בקישון. את מסקנות המחקר סיכמו המדענים כך: "בנתונים אלו לא ניתן לשלול (הדגשה שלי י"ק) קשר סיבתי בין החשיפה למסרטנים שידוע כי היו בעודף במי הקישון לבין חלק מהתחלואה בסרטן... עם זאת יש להגביל את המסקנות לחיילים ששהו בקישון לעתים קרובות מאוד ובתקופה המאוחרת יותר ואין הצדקה להשית את מצב הסיכון הגבוה על אלפי החיילים שהשתייכו ליחידות המדוברות". כלומר, הדברים אמורים לגבי קבוצה קטנה יחסית, שהוגדרה על-ידי הוועדה כצוללים ה"כבדים" - צוללים שנחשפו חשיפה רבה בתקופה שבה כמות החומרים המסרטנים במים היתה גבוהה יותר. לגבי קבוצה זו סברו חברי הוועדה שלא ניתן לשלול קשר סיבתי בין הצלילה למחלה. באשר לשאר הצוללנים, לא הצליחו חברי הוועדה לבסס קשר סיבתי אך המליצו להכיר בהם לפנים משורת הדין.
השופט שמגר, בדעת מיעוט, המליץ להכיר כדין בזכויותיהם של כל הצוללנים וטען למציאת קשר סיבתי, משפטי והגיוני בין מצב בריאותם לחשיפתם למי הקישון. על אף שמסקנות חברי הוועדה מתוארות ב"ידיעות אחרונות" כך: "חברי הוועדה נחלקו בשאלת הקשר הסיבתי אך המליצו לצה"ל להכיר בלוחמים שחלו", מלווים יחזקאלי וטלשיר את הידיעה בפנייה פובליציסטית, בכותרת "אל תפקירו אותם". לא ניתן למצוא בעיתון הסבר מדוע יש בהחלטת הוועדה משום הפקרת הלוחמים. "יש רק החלטה אחת ששר הביטחון, שאול מופז, יכול וצריך לקבל כדי להביא לסיום את הפרשה הטראגית של סרטן בשייטת", כותבים השניים. "להכיר בנפגעי הקישון באשר הם. זו ההחלטה המוסרית, הצלולה, הברורה והצודקת היחידה. אין אחרת. לא למי שעומד בראש מערכת ששיגרה את האנשים האלה למים". צדוק יחזקאלי דוחה את הטענה שלחץ העיתונות השפיע על החלטת השר. "העיתונות לא השפיעה על התוצאות", הוא אומר, "ההחלטה של שמגר היתה החלטה נטולת לחצים. ההחלטה של שר הביטחון היתה ההחלטה המוסרית היחידה שהוא יכול היה לקבל". אם השפיע הלחץ על שר הביטחון או לא, אפשר רק לשער. אולם, כאשר מצביע העיתון הנקרא במדינה על האפשרות המוסרית היחידה, דומה שמרחב התמרון של השר צר והולך.
חיים ומוות ביד הלשון
אחד הדברים שפעלו בתקשורת לרעת המדענים היה עולם המונחים המקצועי שלהם ובפרט השפה שבה הם משתמשים. בהמשך הפנייה "אל תפקירו אותם" ב"ידיעות אחרונות" מוצגת עמדתם של המדענים כך: "מבחינה מדעית לא הוכח שזיהום הקישון גרם לתחלואה עודפת בסרטן בעלת מובהקות סטטיסטית". שמגר, לעומתם, "קבע אתמול נחרצות שיש קשר סיבתי והגיוני" בין הצלילות בקישון לבין הסרטן, שהרג כ-50 צוללים והכה בלמעלה מ-70 לוחמי שייטת נוספים". ממילא קשה לקורא ההדיוט להבין מה מסתתר מאחורי הניסוח המדעי, מהי המשמעות של תחלואה עודפת בעלת מובהקות סטטיסטית. כאשר שפה סתומה ומרוחקת זו ניצבת מול פסיקתו "הנחרצת" של הנשיא שמגר, אין לה סיכוי במאבק על דעת הקהל.
הדו"ח המסכם של ועדת הקישון הוא מסמך מסובך לפי כל קנה מידה. לא פשוט להתמודד עם הקריטריונים לקביעת סיבתיות ועם ההנמקות שמשמשות את המשפטן מזה ואת המדענים מזה. קשה לדרוש מעיתון, שפועל בלחץ דד-ליין, לבאר היטב את כל הסוגיות שעולות מדו"ח מורכב כזה. אולם במרביתם של כלי התקשורת לא נעשה כל ניסיון לבאר את המונחים ולתרגמם לשפה העיתונאית. "ידיעות אחרונות" בחר באופן חד-משמעי את השפה המקובלת עליו, על אף שלא העניק לה פשר. ובעיקר הוא פסל, ללא נימוקים, את המתודה המדעית, ואת השפה היבשה שלה. "...את הסטטיסטיקות, המחקרים האפידמיולוגיים המדוקדקים וכל טבלאות הנתונים היבשות הוא (שמגר י"ק) השאיר בפינה הראויה להם: בצל".
ימים ספורים לאחר פרסום מסקנות הוועדה החליט שר הביטחון לאמץ את עמדתו של שמגר. זאת בניגוד למקובל ועל אף הסכם שנחתם מראש בין משרד הביטחון ללוחמים עם הקמת הוועדה, שבו התחייבו הצדדים לקבל את מסקנות הוועדה, יהיו אשר יהיו. ברור שכאשר הוועדה נחלקת מסקנות רוב הוועדה הן מסקנות הוועדה.
ב"ידיעות אחרונות", כמו גם בכלי תקשורת אחרים, חגגו את החלטת השר. הכותרות סיפרו על "הניצחון העצוב של השייטת", ועל "נצחון הלוחמים" (28.4.03). יחזקאלי וטלשיר פרסמו סיכום משלהם, בכותרת "ניצחון כואב": "ההחלטה שקיבל שר הביטחון... היתה המוצא היחיד לפרשה הטראגית הזו. שלוש שנים של מאבק, לוחמי שייטת מגובשים ונחושים, ודעת קהל תומכת לא הותירו בידיו שום דרך אחרת אלא לאמץ את דעת המיעוט בוועדה, פסיקתו האמיצה של השופט שמגר".
ערפל קרב
אז מה בעצם הבעיה? הבעיה היא שבערפל הקרב התקשורתי, לצד העוול שנגרם לחברי הוועדה המומחים, אנשי מקצוע שתרמו למעלה מאלף שעות עבודה, בהתנדבות, והוצגו על-ידי העיתונות כאנשים לא מוסריים שמבלבלים את הציבור עם מספרים, התפוגגו שאלות חשובות, ולא רק ב"ידיעות אחרונות". ניתוח של ממש של תוצאות ועדת החקירה קשה היה למצוא בכלי התקשורת. גם המתחרה הגדול, "מעריב", ליווה את החלטת שר הביטחון באופן דומה. "צדק מאוחר" היתה כותרת המאמר, פרי עטו של עמיר רפופורט. "פרשת הקישון סיפקה לשר הביטחון אפשרות להוכיח כי הוא לא מפקיר פצועים (על רקע רגישותו לפרשת מדחת יוסף י"ק). לכן, בלי קשר לשאלה אם החלטתו קשורה לטראומה של קבר יוסף, מופז לקח את ההזדמנות הזו בשתי ידיים. ועוד איך... אחרי שלוש שנים של סחבת מיותרת, מאז חשיפת פרשת הקישון בידי העיתונאים ענת טלשיר וצדוק יחזקאלי ב’ידיעות אחרונות’, קיבל אתמול מופז החלטה שהיא בעצם מתבקשת מאליה. הלקח, שלא ניתן להתחמק מאחריות ושלא מפקירים אף פצוע, צריך לשמש גם בעתיד". הנימה השלטת היתה, שהתוצאות היו ידועות מראש. לא הוצגה תמונת אמת באשר למחלוקת בוועדה ובוודאי שלא בוארו משמעויותיה.
במהלך הדברים הוצג פעמים רבות הניגוד שבין המדעי, שנתפס כדקדוקי עניות, ובין הערכי. מופז צוטט בכלי תקשורת רבים כמי שאמר: "על אף הוויכוח אם יש קשר סיבתי מובהק סטטיסטי בין הצלילות בקישון ובין מחלת הסרטן, אני סבור שההחלטה בנושא זה חייבת להתבסס על העיקרון הערכי". איש לא דרש דין וחשבון על האמירה הסתומה. משמעות ההצהרה היא שלא חשוב אם יש קשר בין הצלילות בקישון ובין מחלת הסרטן. יתרה מזאת, דקדוקי עניות, כמו בירור הקשר, הם הסטת הדיון מן המישור הערכי. "העיקרון הערכי" של מופז מחייב הכרה בצוללנים ללא קשר לשאלת הסיבתיות. בסדר גמור. אולם אם כך, במקום לשבח את השר אפשר וצריך היה לתהות מדוע הוקמה ועדת חקירה? כיצד נדחתה מתודה מדעית מוסכמת על-ידי מי שהזמין אותה ומהם הנימוקים לכך? אחרי הכל, מאחורי צירוף המלים המאיים "קשר סיבתי סטטיסטי" מסתתר דבר פשוט - האם אכן הצלילות בקישון הן הגורם לאסונם של הצוללנים? מי שמבקש לדחות את המתודה המדעית-הרפואית לביסוס הקשר הסיבתי חייב להחזיק במודל משלו. כדי להצדיק את המהלך החריג של אימוץ דעת מיעוט ראוי לנהל דיון כלשהו במסקנות החלוקות של חברי הוועדה. מדוע יש להעדיף את עמדתו של שמגר? לא נערך כל דיון בעמדתו, שעיקרה ניסיון לבסס קשר הגיוני, שאינו מדעי.
מכיוון שהוויכוח המעשי נסוב על הכרה כדין והכרה לפנים משורת הדין, מה משמעות ההבדל? "החוק אומר שחייל שנפצע תוך כדי ועקב שירותו זכאי לתגמולים", מבאר פרופ’ אוריאל פורת, דיקן הפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל-אביב ומומחה לדיני נזיקין. כאשר לא ניתן לקבוע שנגרם לחייל הנזק עקב השירות, יכולה המדינה להכיר בו לפנים משורת הדין.
"ההכרה לפנים משורת הדין מאפשרת למדינה מרחב תמרון רב יותר. בין היתר יכולה המדינה למנוע הגשת תביעות אזרחיות נוספות, גם כאלו שבהן תיאלץ להופיע כצד ג’", אומר עו"ד יחיאל כשר ממשרד פרופ’ יובל לוי ושות’. תביעה אזרחית כזו מוגשת בימים אלו לבית-משפט בחיפה נגד החברות המזהמות, וביניהן "דשנים וחומרים כימיים", המיוצגת על-ידי משרדו. ההכרה כדין פותחת אם כן את השער גם לתביעות אזרחיות בסכומים גבוהים.
מדע, ערכים ושאר ירקות
"פסיקה שהעדיפה את המוסרי על פני המדעי, את האנשים על פני הסטטיסטיקה, את ההיגיון הצרוף על פני התסבוכת המספרית". במלים אלה תיארו יחזקאלי וטלשיר את פסיקתו ה"אמיצה" של שמגר. דומה שכל מסקנה המנוגדת לשכל הישר של שני העיתונאים נתפסת כלא אנושית. אל תבלבלו לנו את המוח עם העובדות. לא שאי-אפשר להתווכח עם מסקנות הוועדה. אולם כדי לעשות זאת יש צורך, ראשית, להכיר את עמדתה, ושנית להתמודד עם טיעוניה.
את טורם האישי "ניצחון עצוב" סיכמו יחזקאלי וטלשיר כך: "מחשבה אחת מעיקה נותרה: רק אנשי הקומנדו הימי היו יכולים להבקיע את האטימות ולחולל מהפך מערכתי כזה... ההערצה החובקת למיתוס השייטת שלא נופץ, יחד עם אנושיות השופט, תבונת השר ועוצמת העיתונות, הם שהובילו את הפרשה הזו אל סופה". יחזקאלי וטלשיר מיטיבים לנתח את הבעייתיות במהלך שהובילו. העיתונות היא כלי מעולה להעלאת שאלות, מכל סוג, על סדר היום. אולם הקצב של עולם העיתונות, התלות בדעת הקהל והקיצור עושים את העיתונות למכשיר גרוע לבירורן. אם אכן הועדפה במקרה זה עמדת העיתונות על פני עמדתם של המדענים שמונו לכך, הרי שיש כאן תקדים בעייתי. כפי שמודים יחזקאלי וטלשיר, קשה לדמיין תמיכה כזו של העיתונות במאבק של גיבורים נוצצים פחות, עובדי הכור בדימונה למשל. היתרון הגדול של הסטטיסטיקה והמדע הוא בכך שהם יבשים, שאינם מבחינים בין עובד פשוט ללוחם שייטת. הצדק והשוויון מושגים דווקא הודות לבירור מתודי, מדעי ואובייקטיבי ולא על סמך דעת קהל שהיא, כידוע, יצור הפכפך.
גיליון 47, נובמבר 2003