מירון רפופורט, עיתונאי ועורך בכיר ב"ידיעות אחרונות" שפוטר מעבודתו במפתיע בחודש אוגוסט האחרון, ישב על הספסל בבית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב בעת הדיון בעניינו ושידר אותות של סערת רגשות עזה. על אותו ספסל, במרחק לא רב, ישב עורך "ידיעות אחרונות" משה ורדי, וחשף, מאחורי חזות קרת רוח, אי נוחות ומבוכה.
בקדמת האולם התנצחו עורכי-הדין של השניים, עו"ד אריאל שמר המייצג את "ידיעות אחרונות", ועו"ד ארנה לין המייצגת את רפופורט. על שולחן, בפני השופטת, היתה מונחת בקשתו של רפופורט להוצאת צו מניעה זמני נגד פיטוריו, שמשמעותו החזרתו המיידית לעבודה בעיתון. רק בתום דיון שארך שעות רבות החליטו הצדדים לפנות להליך של גישור ולוותר, בשלב זה, על העימות בין כותלי בית-המשפט.
האווירה המתוחה ששררה באולם בית-הדין בעת הדיון היתה צפויה. הוויכוח בין הצדדים לא נסוב על דיני עבודה משמימים, אלא על טענתו החמורה של רפופורט, שהוא פוטר מהעיתון בשל צנזורה פוליטית ופנימית. לחיזוק טענתו פרס רפופורט בכתב הבקשה שורה של האשמות חמורות מאין כמותן נגד העיתון הנפוץ במדינה בדבר הקשר בין הון לשלטון והשלכותיו השליליות על יושרה של העבודה העיתונאית הנעשית ב"ידיעות אחרונות".
בין השאר נאמר שם כי "קיימת צנזורה בעיתון שמטרתה למנוע פרסום כתבות שעשויות להיות לכל הפחות בלתי נוחות לראשי השלטון (באשר הוא) ולבעלי עמדות מפתח בממסד, ועוסקות על-פי רוב בפרשיות שחיתות למיניהן. זאת על אף שמדובר בגילויים עיתונאיים מהדרגה הראשונה, שמעוגנים במסמכים הנדרשים".
בציטטה ממאמר שפורסם ב"העין השביעית" (ארן ליביו, "תקופה שחורה", גיליון מס' 43, מרץ 2003), ושתיאר מקרים של היענות "ידיעות אחרונות" ללחצים פוליטיים שהפעילה לשכת ראש הממשלה, אריאל שרון, על כלי התקשורת במהלך מערכת הבחירות 2003, נכתב בבקשה: "לטענת המבקש ועיתונאים נוספים בעיתון, הצנזורה הפנימית שמר ארן ליביו מתאר בהרחבה במאמרו הנ"ל היא מעשה של יום ביומו בעיתון", וכן: "ויודגש: הצנזורה בה מדובר בעיתון חודרת לכל רבדיה של העבודה העיתונאית – החל מהנושא המסוקר, דרך מיקום הכתבות וכלה בכותרות שניתנות לכתבות".
ב"ידיעות אחרונות" נקטו, בתגובה, קו הגנה צפוי: ורדי הכחיש בכל תוקף, בתצהיר שהגיש לבית-המשפט, את הטענות בדבר צנזורה, והאשים את רפופורט בניסיון להכפיש את העיתון. על-פי התצהיר, ורדי קובע שמדובר ב"פרקטיקה פסולה" שרפופורט נוקט "במסגרת נסיונו הנואל... לשוות לפיטוריו מהעיתון נופך 'ציבורי' ו'חוקתי', נופך שאינו ממין העניין", והוא אף מוסיף כי "אין כל יסוד לטענות המבקש בדבר 'צנזורה פנימית' בעיתון, הנטענות בחוסר תום לב, על מנת להלך אימים על העיתון".
שלא לייחוס, ממהרים בכירים ב"ידיעות אחרונות" לחזק את דבריו של ורדי: "הכל שקר וכזב", אומר אחד מהם. "לשכת ראש הממשלה מעולם לא ביקשה מהעיתון דבר וחצי דבר. מעולם לא היתה פנייה מלשכת ראש הממשלה ל"ידיעות אחרונות", וגם לא היה ניסיון מטעם קברניטי העיתון להשפיע על תוכן העיתון על מנת למצוא חן בעיני ראשי השלטון".
צילום: דודו בכר
במאבק היצרי הזה בין הצדדים קל לראות ברפופורט את "הגיבור הטוב", לוחם הצדק, בעל המצפון, אשר קצה נפשו בהתקרנפות שפשתה להערכתו בעיתון, ועל כן הוא מוכן לחשוף את המתרחש בחדרי חדרים לעומתו, "ידיעות אחרונות" ממלא את תפקיד ה"גיבור הרע", התאגיד המרושע והאטום הנחפז להיפטר מעובד מסור ומוכשר רק משום שהוא מסרב להוסיף ולשרת בהכנעה את האינטרסים השנויים במחלוקת של הבוס. בפועל, המציאות מורכבת יותר.
לצד הסימפתיה שמעורר טיעונו של רפופורט, הידוע כאדם אהוד והגון, קשה שלא לתהות מדוע מצפונו התעורר רק לאחר שפוטר מהעיתון ומדוע הוא מוסיף, למרות הכל, לדבוק בבקשתו לחזור לעבוד בו. לא מובן גם מדוע הסכימה פרקליטתו, עו"ד לין, למחוק את הטענות בדבר צנזורה פוליטית בתמורה להסכמת העיתון לפנות להליך של גישור. עו"ד לין טוענת אמנם כי תוכל לשוב ולהעלות את הטענות במידה שהליך הגישור ייכשל, אך אין בכך די על מנת להסיר לגמרי את החשד שרפופורט מיהר לוותר על עקרונותיו בתמורה לסיכוי לחזור לעיתון. בנוסף, אסור לשכוח של"ידיעות אחרונות" רשימת הישגים עיתונאיים מפוארת של תחקירים מרעישים ובהם, בתקופה האחרונה, חשיפות הנוגעות להתנהגותם של ראש הממשלה ובניו ושל אישי ציבור נוספים.
הנקודה הצורמת ביותר בטיעונו של רפופורט היא העובדה שכתב הבקשה אינו מכיל ראיות ודוגמאות שיש בהן כדי לתמוך בטענות החמורות שהוא מעלה. יש טעם לפגם בכך שההוכחה היחידה שהוא מציג לקיומה של צנזורה פנימית ב"ידיעות אחרונות" נוגעת לפרשת פיטוריו. מקורביו של רפופורט מספרים שברשותה של עו"ד לין עדויות רבות שנאספו מידי עיתונאים ועורכים ב"ידיעות אחרונות", המאששות את טענותיו, אך בשלב זה הוחלט שלא להביאן לפני בית-המשפט.
"העדויות האלה נכתבו כטיוטה לבקשה נוספת להוצאת צו מניעה", אומר גורם המקורב לרפופורט, "במקרה הצורך, אם הצדדים יחזרו לבית-המשפט, המידע הזה ייחשף". עו"ד לין אף טרחה לפזר בבית-המשפט רמזים עבים בדבר הימצאותן של עדויות מרעישות בידיה. אלא שאם הליך הגישור יצליח ורפופורט יחזור לעבודה, הטיוטה תיגנז ומהציבור יימנע מידע חשוב על ההתנהלות המקצועית של העיתון הגדול במדינה.
קשה להתנער מהתחושה שרפופורט ועורכת-דינו מרוכזים בראש ובראשונה במאמץ להחזירו לעבודה, ושהם משתמשים במידע הרגיש שברשותם כנשק יום הדין וכאמצעי הפחדה נגד "ידיעות אחרונות". המסקנה המתבקשת: אין הם מנהלים, בהכרח, מאבק למען חופש המידע וזכות הציבור לדעת.
השתלשלות העניינים שהובילה לפיטוריו של רפופורט החלה ב-5 באוגוסט. באותו יום הוא היה ראש דסק החדשות בעיתון, תפקיד שהוא ממלא בקביעות בשנתיים האחרונות, במקביל להיותו כתב במוסף "7 ימים". בשמונה השנים שהוא עובד ב"ידיעות אחרונות" מילא רפופורט, בן 46, שורה של תפקידים בכירים, ביניהם עורך חדשות החוץ, רכז כתבים ואחראי על ריכוז מערכות הבחירות, וקנה לו שם של כותב מחונן ושל איש מקצוע ישר הזוכה להערכה. בישיבת המערכת שהתקיימה באותו ערב עסקו הנוכחים בשאלה איזה מקום לייעד לסקירת דו"ח מבקר המדינה שפורסם באותו יום.
דו"ח המבקר דן בחשדות לניגוד עניינים מצד שרון, בכך שהתערב אצל מנהל מינהל מקרקעי ישראל כדי שיוביל להחלטה להתיר לחקלאים להשכיר מבנים לשימוש מסחרי, החלטה שממנה עמד לכאורה ליהנות גם בנו. משה ורדי הורה למקם את ממצאי הדו"ח בעמודים הראשונים של הגיליון, אך הנחה את רפופורט להעניק להם כותרות "רכות". רפופורט הכתיר את הידיעה החדשותית על דו"ח המבקר במלים: "דחיתי את כל טענות שרון", ולמאמר הפרשנות של גילת, שפורסם באותו עמוד, בחר את הכותרת: "שרון לא דיבר אמת". למחרת התבשר רפופורט על השעייתו הזמנית מהעיתון וחמישה ימים לאחר מכן נמסר לו כי הוא מפוטר בשל "צמצומים".
לנוגעים בדבר ברור שעילת הפיטורים לא היתה צמצומים אלא הכותרת השנויה במחלוקת. בתצהיר שלו טוען ורדי כי רפופורט הפר ביודעין את הנחייתו להעניק לידיעות בנושא זה כותרות "רכות", וכי אין זו הפעם הראשונה שהוא ממרה את פיו. רפופורט, לעומת זאת, טען כי הכותרת לגיטימית לחלוטין ואינה חורגת מההוראות.
"בשנים האחרונות 'ידיעות אחרונות' הפסיק להיות עסק שבלב הפעילות שלו מצוי העיתון, והפך לקונצרן רב עסקים וזרועות עם הרבה אינטרסים", מנתח גורם המקורב לנעשה בעיתון. "כתוצאה מכך, ההזדקקות לשלטון גדולה יותר. לבעלים של העיתון יש יותר אינטרסים מורכבים ומוסתרים, והיכולת של העיתון לשמור על עצמאות בפני הלחצים של השלטון נפגמת".
עוד גורם בכיר בעיתון מוסיף כי "לחצים פוליטיים תמיד היו, אבל נוני מוזס הופך עם הזמן הרבה יותר חשוף ולחיץ, בעיקר בכל הנוגע לסוגיית הבעלויות הצולבות. הוא נמצא במשא ומתן תמידי עם גורמים ממשלתיים ועם חברי כנסת בשל הרגולציה בתחום התקשורת, ובסופו של דבר נוצר סבך של אינטרסים ושיקולים פסולים שמשפיעים על התכנים של העיתון". מוזס מחזיק בין השאר בבעלות חלקית של חברת הכבלים "ערוצי זהב", זכיינית ערוץ 2 "קשת", החברה לשילוט חוצות "נור", הוצאת הספרים של "ידיעות אחרונות", והחברה למוסיקה אי.אם.איי.
"כשבעיתון לא רוצים להתעסק עם סיפור שיכול לפגוע במישהו שחפצים ביקרו, הטקטיקה היא למזער, לדחות, לעכב ולמסמס את הפרסום כמה שאפשר", מוסיף עובד לשעבר ב"ידיעות אחרונות". "קודם מתווכחים על כל שורה, מתפתלים ומשנים את הניסוח, ובסוף ממקמים את הטקסט בעמודים הפנימיים בתקווה שאף אחד לא ישים לב".
המחשה לטענה הזו, השבה ועולה בשיחות עם אנשי "ידיעות אחרונות", היא התחקיר שערך הכתב גיא לשם על עמותות שרון. ממצאי התחקיר, שהצביעו על ליקויים חמורים בדרך עבודת העמותות, נחשפו לראשונה ב"ידיעות אחרונות", לאחר נצחונו של שרון בבחירות לראשות הממשלה ב-2001. "בתחילה ניסו בעיתון למנוע את פרסום התחקיר", מספר גורם שהיה מעורב בפרשה. "הוא היה אמור להתפרסם ב'מוסף לשבת' ונפסל על-ידי ורדי. בסוף הוא פורסם במוסף '7 ימים', שמשמש אכסניה לרוב החשיפות החשובות של העיתון, אבל הוא לא זכה לשום הבלטה בעמודי החדשות. זה מדהים, כי מדובר בהישג עיתונאי ענק, ולמרות זאת לא הופיעה שום הפניית שער אליו ולא היה פולו-אפ ביום ראשון. התחושה היתה שהעיתון עושה מאמצים עילאיים לטשטש את המשמעויות הקשות שעולות מהתחקיר".
ורדי, כאמור, דוחה בתצהיר שלו לבית-הדין לעבודה את כל הטענות בדבר צנזורה פנימית וחוזר על כך שרפופורט פוטר בשל "סרבנות משמעתית של עובד בחוזה אישי במשרת אמון מובהקת", ומתאר אותו כמפר משמעת סדרתי. היו "כמה וכמה מקרים של אי ציות להנחיותי מצד המבקש ושל התנהגות חסרת אינטגריטי מצדו..." מפרט ורדי בתצהיר. "לא מדובר במקרה יחיד, אלא בדפוס נפסד... אני הייתי מעיר למבקש על פעולות 'עריכה' שעשה משיקולים בלתי רלבנטיים ובלתי עיתונאיים והמבקש היה... חוזר עד מהרה לסורו". מהתצהיר עולה שבין השניים שררו יחסים מתוחים. ורדי גרס שרפופורט אינו מפעיל שיקול עיתונאי חסר פניות בשל דעותיו השמאלניות. רפופורט, לעומת זאת, סבר שיש למתן את הנימה המתלהמת והטבלואידית שהעיתון נוקט, לטעמו, בין השאר בכל הנוגע לסיקור אינתיפאדת אלאקצה. השניים נהגו להתעמת על רקע חילוקי הדעות האלה באופן קבוע, והחיכוכים התכופים ביניהם היו מחזה נפוץ בחדר החדשות.
ביוני 2002, למשל, שלח ורדי לרפופורט מכתב נזיפה חמור בטענה כי הוא "קבר" ידיעה על דיווח של ראש אמ"ן לוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, שהמחבל השני בפיגוע במלון פארק בנתניה נשא על גופו ציאניד. רפופורט אכן בחר למקם את הידיעה בעמודי החדשות האחוריים, בעוד ש"מעריב" פרסם אותה, באותו יום, בהבלטה גדולה בעמודו הראשון. ורדי, הידוע ברגישותו לתחרות עם "מעריב", האשים את רפופורט שהצניע את הידיעה "מסיבות שבמקרה הטוב אינן מקצועיות". רפופורט טען להגנתו שהידיעה כבר פורסמה בעבר, ועל כן לא מצא לנכון להבליט אותה. "אין לי כל אינטרס להסתיר את הידיעה שהפלסטינים במלון פארק התכוונו להשתמש בציאניד", כתב רפופורט בתצהירו.
"ורדי סימן את מירון וחיפש אותו כל הזמן", טוען בכיר לשעבר ב"ידיעות אחרונות", "כל יום אחרי שמירון היה עורך את העיתון, ורדי היה מחפש בו בפינצטה הוכחות להטיה פוליטית. הטענה שלו שמירון לא אובייקטיבי היא מגוחכת, משום שאין דבר כזה אובייקטיביות מוחלטת בעריכה של עיתון. ראש דסק החדשות צריך לבחור ארבעים או חמישים ידיעות שייכנסו לעיתון מתוך 250 ידיעות שמגיעות כל יום למערכת. הבחירה חייבת להיות סלקטיבית, ומן הסתם לכל עורך יש העדפות לנושאים שקרובים ללבו. במשמרת של מירון היו נכנסות יותר ידיעות על התעללויות בפלסטינים, באותה מידה שבמשמרת של עורך שהוא, נגיד, הומוסקסואל, היו נכנסות יותר ידיעות על אלימות כלפי הומוסקסואלים. כשמירון התחיל לכתוב ב'7 ימים' על המצוקה של הפלסטינים בשטחים, והפך למעין 'גדעון לוי' של 'ידיעות', ורדי חגג מכיוון שהוא ראה בכך הוכחה לטענתו שמירון שמאלני קיצוני. בכל מקרה, היו הרבה פעמים שוורדי זעם על מירון, וגם שלח לו מכתבי נזיפה, אבל זה עדיין היה רחוק מאוד מפיטורים".
"זה לא מדויק", טוען בתגובה גורם המקורב לוורדי. "ורדי מקפיד שבחדשות לא תהיה שום הטיה, לא ימינה ולא שמאלה. הוא עוקב אחרי מירון שנים ורואה שמירון מבליט ידיעות שמתאימות להשקפותיו ומזניח אחרות. ורדי מאוד לא אוהב את זה, והוא גם הזהיר את מירון כמה פעמים, אך ללא הועיל. מבחינתו, הכותרת למאמר של גילת היתה מעין הקש ששבר את גב הגמל".
בתצהיר שהגיש לבית-המשפט הגיב רפופורט לטענות האלה: "במהלך עבודתי מול העורך הראשי התעוררו בינינו, מפעם לפעם, חילוקי דעות מקצועיים ו/או על רקע אי הבנות, בין היתר בקשר למיקומן של ידיעות בעיתון ואופי עריכתן. חילוקי דעות אלה לא חרגו מן המקובל בעבודה שוטפת ואינטנסיבית... אני סבור שעמיתי בעיתון יעידו... שעבודתי נעשתה תמיד במקצועיות, שיקולי היו תמיד ענייניים והחלטותי התקבלו ללא משוא פנים".
יש להניח שוורדי לא צפה את המהומה שהתעוררה לאחר הפיטורים. "הוא חשב שמירון ילך בשקט", אומר אחד העובדים בעיתון, "אבל במקום זאת מירון יצא למלחמה". 110 מעמיתיו לעבודה של רפופורט, עובדים בכירים וזוטרים בעיתון, חתמו על עצומה הקוראת למוזס ולוורדי להחזירו לעבודה. רפופורט, על-פי מקורביו, נחוש בדעתו להיאבק ב"ידיעות אחרונות" עד להכרעה בבית-המשפט העליון, אם יהיה צורך בכך. "מירון מאמין שהמאבק הזה הוא חלק מהשליחות הציבורית שלו כעיתונאי", אומר אחד המקורבים. "בין אם הוא יחזור לעיתון ובין אם לא, מבחינתו הוא הוכיח לראשי 'ידיעות אחרונות' שיש גבול להתחנפות שלהם לשלטון".
ורדי סירב להגיב על הדברים.
תמר גוטמן היא דוקטורנטית בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל-אביב
גיליון 47, נובמבר 2003