צילום: מיקי קרצמן

ב-13 בנובמבר נהרגה שרה ליישא מירי מחבלים סמוך להתנחלות נווה-צוף. בבוקר המחרת השכים יהושע מור-יוסף, דובר יש"ע, לצאת אל התקשורת. תחילה נזף בעורכי תוכניות האקטואליה על שאיחרו, לטעמו, לעסוק בפרשה. אחר-כך דרש לראיין את קרובי משפחתה של ההרוגה. "נאלצתי ללחוץ על כלי התקשורת, ממש אנסתי אותם להתייחס לפיגוע", קובל מור-יוסף, "אבל העיתונאים העדיפו להביא את תגובת הערבים הרבה לפני שהתפנו לתת במה לכאב ולזעם של אנשי הימין".

בדיקה קלה בארכיון מציגה תמונה שונה. כותרות העיתונות הכתובה ביום שלמחרת תקרית הירי הוקדשו כולן לסיקור נסיבות מותה של שרה ליישא. מהדורות החדשות ברדיו ובטלוויזיה עסקו בנושא בהרחבה. ניתנה בימה אוהדת לנציגי יש"ע וגם הקיצונים שבהם זכו לעדנה תקשורתית אמפתית.

בימים כתיקונם, קובלנת הימין על תפקוד התקשורת מוכרת וידועה. אנשי יש"ע סבורים שהעיתונות מגויסת, שמאלנית וחד-צדדית. הם חשים שהסיקור החדשותי מעוות את מציאות חייהם ומסלף את השקפת עולמם. השכם והערב מתקיפים המתנחלים עיתונאים רבים בשם אותה תחושת קיפוח, לעתים קרובות בעיצומה של מלאכת הדיווח, כשהעיתונאי מחרף את נפשו ומסכן את חייו בשטחים עוינים. הטענה על "המאפיה השמאלנית" בתקשורת קיימת למעלה משלושים שנה, גם אם מרבית העיתונאים סבורים אחרת הם משוכנעים שנעשה מאמץ ניכר לשמור על איזון בסיקור. המפה התקשורתית, בדרך-כלל, מחולקת באופן המאפשר לכל צד במפה הפוליטית להביע את דעתו במידה שווה. אבל הימין היה ונותר חשדן.

אינתיפאדת אלאקצה סיפקה הזדמנות טובה לבחון את יחסה של התקשורת לימין. כשהופרה השלווה והחל העימות, מצאו המתנחלים את עצמם בעין הסערה. מטרה חיה למתקפה הפלסטינית. התקשורת, במחווה של ברית אחים, סיקרה אותם באהדה רבה מהרגיל. מצלמות הטלוויזיה וכתבי החדשות בחנו בתקופה האחרונה את יש"ע ואנשיה מנקודת מבט ישראלית, זו המזדהה עם מצוקתם. זווית הסיקור הזו נטתה להבליט את הפגיעות והסבל בצד הישראלי ולהתעלם במידת מה מהתוצאות ההרסניות בצד הפלסטיני. כותבים המזוהים עם השמאל המובהק זזו מעט ימינה, בגלוי או בסתר, ביודעין או בתת-מודע. לצד נימת הביקורת על המתנחלים בצבצה גם נימה חדשה של השתתפות בצער.

לפיכך, ניתן היה לצפות שאנשי היישובים בשטחים יגלו יחס מפויס יותר אל התקשורת ויכירו בנכונותה לסקר את האירועים מתוך רגישות ותחושת שייכות לאומית. ניתן היה לצפות שהמושג "תשקורת השמאל" ייצא להפסקת אינתיפאדה. למרבה הפלא, דבר לא השתנה. התחושה הקשה של הימין כלפי התקשורת בישראל נותרה בעינה. אפשר שהאירועים בשטחים אף העצימו וחידדו אותה.

"תמיד ידעתי שהתקשורת שמאלנית", אומרת רחל וייצן, תושבת פסגות, "אבל בחודשיים האחרונים הבנתי שהיא לגמרי נגדנו. העיתונאים פשוט דוחקים אותנו לפינה נותנים את רוב הבמה לאנשי השמאל ולערבים ולנו משאירים רק את הפירורים. לפעמים גם שוללים מאתנו את זכות התגובה. יש פחות מקום לימין בתקשורת, ונדמה לי שהמגמה היא לשמור על חוסר איזון לטובת השמאל. בתחילת נובמבר הופעתי בטלוויזיה, בתוכנית ’ערב חדש’ מול אחת מארבע אמהות, ובדקתי על השעון: לה נתנו שתי דקות ועשרים שניות שידור. לי נתנו דקה בלבד. לאחרונה, התקשורת גם נוטה להפוך את הפיגועים ל’תקריות ירי’. ממתי הרג יהודים הוא תקרית בשגגה? בעבר כתבו על פסגות שהיא יישוב יהודי. היום העיתונאים לא מחמיצים שום הזדמנות לכנות אותנו התנחלות, מושג שיש בו קונוטציה של אלימות. זו, בעיני, הסתה עקיפה".

תחושת הקיפוח של הימין חובקת את כל שטחי יש"ע. "אני מרגיש שלתקשורת יש אינטרס לקדם את פינוי היישובים ביש"ע, והיא עושה זאת בדרכים לא ישירות ולא ישרות", טוען שלמה קוסטינר, תושב נצרים. "אני נזהר מהכללות, אבל יש תחושה שתוכניות אקטואליה מובילות, כמו למשל ’מה בוער’ או ’בחצי היום’, מעורבות פוליטית בסכסוך, והן רוצות לקדם את רעיון פינוי נצרים באמצעות התקשורת. ברדיו ובטלוויזיה אני שומע שוב ושוב שיש ירידה ברמת האלימות, בזמן שיורים עלי ועל ילדי בכבישים. בעיתונות הכתובה נותנים במה רחבה לשמאל ומקפחים את הימין. רק לאחרונה העניק ’ידיעות אחרונות’ עמוד שלם למכתב של יצחק פרנקנטל, אב שכול שמזוהה עם השמאל. במכתב טען פרנקנטל שאנשים נהרגים בגללנו, שאנחנו שליחי השטן, מלאכי המוות. ולא מדובר במאמר פובליציסטי או בכתבה. מדובר בדעה פוליטית שבאה לידי ביטוי במכתב. למרות זאת, נתנו לו עמוד שלהם. זו החלטה מערכתית פוגעת ומעליבה".

"למרות ההרג והרצח בשטחים, שהגיעו לשיאם בתקופה האחרונה, השמאל התעשת והעיתונאים חזרו לסורם", מתמרמר מור-יוסף. "שוב התגלתה הגישה התקשורתית המסורתית, שנעה בין אדישות לעוינות. נכון, דנים במצוקה שלנו, אבל תמיד מנקודת מבט מתנשאת ועוינת של אנשי העיר הגדולה, שוחרי השלום, מול אנשי ההתנחלויות המלבים את המלחמה. כך, למשל, התקשורת משתתפת בצער היישוב קדומים על מות הרב יהושע הרלינג בטיול הדמים בהר עיבל, אבל באותה נשימה היא גם שואלת: רגע, מה הוא בכלל עשה שם? העיתונאים מרחמים על הילדים המסכנים בהתנחלויות שחיים בצל הפחד. לכן הם קוראים להוציא אותם מכפר-דרום או ממורג. למה לא שמעתי מאף עיתונאי המלצה לפנות את ילדי קריית-שמונה כשהיא הופגזה בקטיושות? התשובה היא שלא הדאגה לילדי גוש-קטיף היא המניעה את התקשורת להמליץ על פינוי הילדים אלא הסיבה הפוליטית קודם תוציאו את הילדים, אחר-כך תעקרו את היישוב".

מלבד הטענות על נימת הסיקור, ביש"ע מאשימים את התקשורת גם בבחירה לא מאוזנת של מקומות כנושאים מרכזיים בכתבות. "אנשי חברון סובלים מירי מסיבי של מחבלים על בתיהם מדי לילה", אומר העיתונאי ואיש הרדיו חגי סגל. "לעומתם, אנשי גילה מתמודדים עם מרווחי זמן בין ירי לירי. אבל התקשורת בחרה להעלים את אנשי חברון. הציבור בכלל לא יודע שהם הנפגעים העיקריים באינתיפאדה הזו. מפני שהם נחשבים לקיצוני הימין, ואולי מפני שיש להם היסטוריה ארוכה של עימותים עם התקשורת, נוח לזו האחרונה להתעלם מהם לגמרי".

"לו אירועי הדמים היו מתרחשים בגוש דן, בלב רמת-אביב ג’, אני מבטיח לך שמדיניות השידורים היתה שונה לחלוטין", אומר מוטי שקלאר, יו"ר הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו. "אנשים נהרגים בגוש-קטיף, בנצרים ובפסגות, אבל בטלוויזיה וברדיו משדרים עסקים כרגיל. אנחנו יוצאים נפסדים בכך שלא יצרנו תמהיל של תוכניות הנכונות לימים הללו. הייתי רוצה לראות את ’פוליטיקה’ ו’משעל חם’ ברצועה יומית, שבה דנים בשאלות עמוקות הרבה יותר מהשאלות שמעלה ’הכספת’ או ’הפיתוי’".

ייתכן בהחלט שיש ממש בטענות המתנחלים על התקשורת, אבל העובדה שלא חל כל שינוי בעמדתם גם בתקופה האחרונה מעוררת תמיהה. אפילו חגי סגל, איש ימין מובהק וממבקריה החריפים ביותר של התקשורת, מודה שהסיקור החדשותי, לפחות בתחילת האירועים, היה אוהד יותר לימין. "כתבים שבעבר לא הצטיינו באהבה רבה להתנחלויות", אומר סגל, "סיקרו אותנו באמפתיה, כיוון שהקשיים של המתנחלים ושפיכות הדמים נגעו ללבם. במיוחד יש לציין לשבח את הטיפול של העיתונות הכתובה בילדי משפחת כהן מכפר-דרום, שזכו לסיקור שוטף ואוהד לא רק במהלך הפיגוע אלא גם לאחריו".

האם ייתכן, אם כן, שטענות המתנחלים על התקשורת העוינת, יותר משהן באות לזעוק על אי-צדק עיתונאי, באות לשרת מטרה פוליטית ותדמיתית? ייתכן שתגובתם החריפה של אנשי הימין באירועי השטחים עשויה להעיד על מצוקה, אבל באותה מידה היא עשויה גם לרמז על שימוש פוליטי וציני בתקשורת כדי להשיג יתרון יחסי במפת הסיקור. סיסמאות בנוסח "התקשורת עוינת" לעולם תסייענה להשיג עוד כמה דקות שידור יקרות כדי להפיס את דעת המתלונן על קיפוח בשידור. האשמות שמדובר ברדיפה פוליטית מבטיחות תמיד התחמקות קלה יותר מהוקעה פומבית.

"אנשי הימין מרוצים לעתים רחוקות בלבד מהסיקור העיתונאי", אומר יואל אסתרון, עורך המשנה של "הארץ". "יש להם היסטוריה של האשמות כלפי התקשורת, שהיא שמאלנית, שהיא חד-צדדית, שהיא מסלפת את העובדות. בעצם, ההאשמות הללו משרתות את האינטרסים הפוליטיים שלהם, כיוון שהן מכניסות את התקשורת למגננה. עליה להוכיח שהיא בכל זאת אובייקטיבית. לכן, פעמים רבות, במיוחד בתקופה האחרונה, כלי התקשורת נותנים לימין פתחון פה יותר משהאיזון הפוליטי דורש, ולו רק כדי לסכור את פיו מטענת הקיפוח".

"במהלך השנים המתנחלים פשוט למדו איך לעבוד עם התקשורת, והשימוש בתובנה הזו הגיע לשיאו מאז תחילת האירועים בשטחים", אומרת נילי אמיר, עורכת התוכנית "בחצי היום" בקול-ישראל. "אנשי הימין מתנהגים כלפינו בצורה אגרסיבית מאוד. כיוון שלטענתם התקשורת לא מכסה אותם בהגינות, מגיע להם כל העולם. בפועל אף אחד לא יוכל להוכיח שהסיקור העיתונאי את הימין לוקה בחסר. אבל המתנחלים בשלהם. לכן, כדי לרצות אותם, אנחנו נותנים להם יותר דקות שידור משמגיע להם מלכתחילה. אני יכולה לומר בכנות שמכל המגזרים שעמהם אני עובדת, ומדובר בקשת פוליטית-חברתית רחבה ביותר, לאנשי הימין קשה ביותר לקבל ביקורת, וכל מה שנעשה כדי להפיס את דעתם לא יעזור. לעולם הם ירגישו מקופחים".

בבואו לנמק את יחס התקשורת כלפיו על רקע האירועים האחרונים, מציין הימין את העובדה המוסכמת שהתקשורת ברובה מורכבת מאנשי שמאל. מוטי קרפל, תושב גוש-עציון, מראשי "מנהיגות יהודית", טוען שזו בדיוק הסיבה היוצרת את יחסי האהבה-שנאה הסבוכים כל-כך בין הימין לעיתונות. "תקשורת שמאל, מטבע הדברים, שקועה באידיאולוגיה של עצמה", טוען קרפל. "היא לא מעלה רעיונות חדשים כי היא לא מתגוררת במקומות שעליהם היא כותבת. היא נעולה על קונספציה אחת, של עירוני מתנשא מול המתנחל ביישוב. כאשר הסיקור מתבצע על-ידי אנשי שמאל, הוא יצולם במשקפיים פוליטיות. השמאל לא מצלם עובדות. הוא משתמש במצלמה שבנויה על תודעה שמאלנית שלטעמי איבדה את משמעותה".

נכון שבתקשורת מועסקים עיתונאים רבים המזוהים עם השמאל. בארץ, כמו בשאר מדינות העולם המתקדמות, אנשים העוסקים בתקשורת משתייכים למחנה הליברלי. לכן גם אפשרויות האיזון בתקשורת מלאכותיות במידה רבה, ואין להתעלם מכך. עם זאת, אין להתעלם מכך שרשות-השידור מנוהלת על-ידי אורי פורת, היו"ר, וגיל סמסונוב, יו"ר הוועד המנהל - שניהם אנשי ליכוד מובהקים, ויו"ר הרשות השנייה הוא מוטי שקלאר, המזוהה אף הוא עם הימין. בטורי הפובליציסטיקה בעיתונים הגדולים כותבים אורי אורבך ואורי אליצור לצד מאיר שלו וב. מיכאל אמונה אלון ובמבי שלג לצד יונתן גפן ואפרים סידון חיים הנגבי מול מאיר עוזיאל. אפילו "הארץ" מעניק בימה מכובדת לאנשי ימין כדוגמת ישראל הראל ונדב שרגאי.

"העובדה שבתקשורת מועסקים אנשי שמאל יותר מאנשי ימין לא מפריעה לקיים איזון מתמיד בין ההשקפות השונות בשיח הישראלי", קובע רוביק רוזנטל, סופר ועורך מדור "דעות" ב"מעריב". "האיזון הזה נשמר בקפדנות רבה. לפעמים אני אפילו נאלץ ללחוץ לכיוון שמאל, כי הימין השותק ברוב ימות השנה מתעורר לחיים בתקופה של עימות ודורש לעצמו במה - שאותה הוא מקבל ברצון. בתקופה האחרונה קשה מאוד למצוא בעמודי הדעות בעיתונות היומית עיתונאים התומכים באהוד ברק. מעט מאוד כותבים, גם מן השמאל, מוכנים היום ללכת עד הסוף ולהצהיר שגם הפעם מדינת ישראל היא האחראית לשלטון הכיבוש. דווקא בתקופה הנוכחית, השמאל הוא הרבה פחות שמאל בתחום הדעות. לכן לטענות הקיפוח של הימין אין כל שחר".

"אכן, דווקא בשמאל יש לאחרונה קולות מסוימים שמצרים על כך שהעיתונות בדיווחיה אינה אובייקטיבית דיה", מציין יואל אסתרון, "וזה נכון. בתקופה הזו, עיתונאים ישראלים רבים פועלים מתוך אינסטינקט ומדווחים בעיניים לאומיות על האירועים בשטחים. אי-אפשר לתבוע מאזניים משוכללים וסרגל ישר של צדק בסיקור עימותים, כשהצד המסקר הוא גם הצד השותף לעימות. זה בלתי אפשרי. אין ספק שבעלי דעה בעיתונות, בטורים אישיים או במאמרים פוליטיים, כותבים בזכות תהליכי השלום, וזה נחשב ל’שמאל’. אני מניח שלכך מתכוון הימין. אבל מאמרים וטורים אישיים הם רק חלק מהתמונה, ולעתים קרובות מהדורות החדשות ברדיו ובטלוויזיה משפיעות לא פחות ואולי הרבה יותר מבעלי הטורים על הציבור, והסיקור שלהם, שנובע מפרספקטיבה ישראלית-לאומית, הוא הגורם המאזן".

שרי מקובר היא עיתונאית ב"מעריב"

גיליון 30, ינואר 2001