יום חמישי ה־-5 באוגוסט היה אחד מאותם ימים שאנשי חדשות מתעבים. שום דבר לא קרה ביום המלפפוני הזה. צה"ל אמנם בג’בליה, אבל, מעשה שטן, לא נרשמו שם באותו היום אירועים חריגים. המו"מ הקואליציוני תקוע, הכנסת בפגרה, אין פיגועים, אין אסונות, אין עם מה לעבוד. אבל במערכת המהדורה המרכזית של חדשות ערוץ 10 מבינים שכך או כך, בשעה שמונה בערב בדיוק תתחיל התוכנית שלהם, היא תארך שעה תמימה והיא חייבת להיות קצבית, תוססת ומעניינת ככל האפשר. זה המוצר שמכינים ומוכרים מדי ערב אנשיהם של רם לנדס, מנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 10, ושילה דה־בר, ראש מערכת החדשות.
העבודה על המהדורה מתחילה בשעות אחר הצהריים יום קודם לכן. עורך המהדורה שלמחרת מגיע לכמה שעות למערכת ויוצר קשר עם הכתבים, העסוקים באותה עת בהשלמת כתבותיהם למהדורת אותו יום, לברר מה התכנונים, ההצעות והציפיות למחר. לחומר שהתקבל מהכתבים מוסיפים רכזי הכתבים את הפקסים, ההודעות לעיתונות והודעות הדובר שהתקבלו במערכת. גם אתרי החדשות באינטרנט הם מקור לרעיונות נוספים. מכל החומר שנאסף נבנים "לוח אירועים" ו"מצבת כתבים" יומיים. שני המסמכים האלה הם הבסיס הראשוני לעבודה שתתקיים למחרת בבוקר, למרות שלמהדורת הערב נכנסו בסופו של דבר חמישה עד עשרה אחוזים בלבד מחומר הגלם שנאסף.
מימין: גיא סודרי, העורך; במרכז: יובל טורבינר, המפיק (צילום: יעקב רונן מורד)
תשע וחצי בבוקר. העורך מגיע למערכת: גיא סודרי, בוגר גל"צ בן 27, שהספיק לערוך במהלך שירותו את תוכניותיהם של יעל דן ורזי ברקאי. גילו הצעיר לא ניכר כלל באופן שבו הוא מנהל את הצוות הגדול סביבו, שחלק מחבריו יכולים היו להיות על נקלה הוריו. לאחר שקרא את "הארץ" ו"ידיעות אחרונות" בבית, הוא משלים בזריזות דפדוף ב"מעריב" וגלישה חפוזה ב־Ynet, מתעדכן במצבת הכתבים ובלוח האירועים היומיים, מספיק להרים עוד טלפון קצר לכתב הפוליטי רביב דרוקר, מכוכבי המערכת, ולברר מה מכל הכתוב "מחזיק" למהדורה.
השעה עשר. ישיבת בוקר. סביב שולחן אליפטי בקצה אולם הדסק יושבים דה־בר, ראש מערכת החדשות, סגנית העורך של תוכניתם של ירון לונדון ומוטי קירשנבאום, המשודרת בשעה שלפני המהדורה, קשב מדסק חדשות החוץ, קשב מדסק הערבים, אנשי ההפקה ורכזי הכתבים. החלל הפתוח הנראה מאחורי המגישים באולפן מכיל עמדות עבודה הבנויות באופן שחושף כל עובד לשכניו ואינו מאפשר פרטיות.
דסק החדשות: תלות הדדית של כל חברי הצוות (צילום: יעקב רונן מורד)
המלה "מחזיק" עוד תחזור ותישמע רבות בישיבה ובמהלך כל היום. "מחזיק" זה סיפור, שנוסף על כל הסגולות העיתונאיות שלו, אמור גם להחזיק את תשומת לבו של הצופה. עשר שעות לפני תחילת המהדורה המרכזית אין לסודרי, חיית חדשות שבקיאה בכל הפרטים בנושאים שעל סדר־היום, אלא לדבר בקווים כלליים ביותר. כמנהגם של נשואים טריים, הוא לא נותן מנוחה לטבעת החדשה שעל קמיצתו ומסובב אותה באגודלו ככל שעולה מפלס הלחץ והאדרנלין. הוא מפרט את הנושאים שעל הפרק ושומע את הצעותיהם של המשתתפים האחרים, למרות שברור לכולם שהחומר הקיים אינו אלא בסיס לשינויים. סודרי מהרהר בקול רם אם סיפור על כליה שתרמה תושבת שכונת־התקווה לשכנתה לבלוק עונה על הקריטריונים היוקרתיים של "סיפור ישראלי", הרחבה מגזינית ייחודית המשולבת במהדורה. ישיבת הבוקר, האמורפית ונטולת ההחלטות, מתפזרת לאחר רבע שעה, וסודרי מתפנה לסבב טלפונים לכתבים.
שעות הבוקר והצהריים עוברות בעצלתיים. רק המבזקן המאופר והלבוש חליפה, הנמצא בכוננות מתמדת להגשת מבזק חדשות בלתי צפוי, מזכיר את הלחץ העצום שאליו עלולה המערכת להיקלע בכל רגע. כמה מהכתבים, שאין להם סיפור משל עצמם ולא צוותו לסיקור סיפור אחר, נמצאים עד הצהריים בבתיהם, ממתינים להוראות. גם הליין־אפ, רשימת השידור הראשונית, המורכב ב־11.30, אינו אלא בסיס לשינויים.
רם לנדס בין מיקי חיימוביץ ליעקב אילון (צילום: יעקב רונן מורד)
לרשות המערכת עומד מספר נתון של צוותי צילום במוקדים שונים ברחבי הארץ, ומכיוון שכך, נאלץ העורך להכריע במשך כל היום לאילו סיפורים יש סיכוי טוב להגיע למהדורה, ולהקצות להם את צוותי הצילום העומדים לרשותו. גוש החדשות הרציניות, שאמור להחזיק את המהדורה עד ליציאה הראשונה לפרסומות כעבור 23-17 דקות, עדיין ריק בליין־אפ שבמחשבו של סודרי. שלומי אלדר, הכתב בשטחים, אומר שאין מה לבנות על הצבא, כי עד לרגע זה לא קורה כלום. מתעוררת תקווה שרביב דרוקר יצליח להביא משהו מהתכנסות מועצת שינוי, האמורה לדון בישיבה בקואליציה עם החרדים. זה הזמן לעסוק בכתבות הרכות יותר, בחלקה השני של המהדורה. כתב הספורט שרון נסים, שהכין כתבה על נציגת ישראל בטניס שולחן לאולימפיאדה, נשלח לתקן גוון קל באינטונציה של הקריינות המלווה את הכתבה ולקצר אותה במקומות שסודרי מסמן. במדור "דעת יחיד", גם הוא מוצר ייחודי ל"חדשות 10", היום תורו של האלוף במיל’ יעקב עמידרור, והוא מוזמן למערכת בצהריים להקליט את שתי הדקות שלו. לפני בואו הוא שולח את דבריו, כמו כל משתתפי הפינה, בדואר אלקטרוני, כדי שיועלו על הטלפרומטר (אותה מכונה מעל המצלמה הקדמית, שממנה קוראים המגישים את דבריהם בשידור) וכדי שסודרי יעבור עליהם ויאשר שאין בהם אמירה בעייתית מבחינת הערוץ. החזאית נעמה אייזנברוך עוברת במחשבה האישי על נתוני מזג האוויר. גם היא תקליט את התחזית שעות אחדות לפני שידור המהדורה, פרט לדברים שהיא מחליפה עם המגישים בשידור חי.
שתיים וחצי. חמש שעות וחצי לפני אות הפתיחה. חדרי העריכה עדיין ריקים, ולאחר גלישה כפייתית ומעגלית בין הארץ און־ליין ל־Ynet, משם ל־nrg מעריב ומשם לאתר גלובס, זה הזמן להזמין אוכל. עם החזרה מן המטבח אל הדסק, תפנה בהדרגה האווירה העצלה את מקומה לאינטנסיביות מתגברת, וגם טבעת הנישואים החדשה של העורך תדע פחות ופחות מנוחה. כשהוא חוזר מארוחת הצהריים מחליט סודרי סופית שתרומת הכליה מתאימה ל"סיפור ישראלי". הפינה היא דוגמה תמציתית טובה לאופן שבו שואף ערוץ 10 להתאפיין. מאחר שבטלוויזיה כבר משודרות מדי ערב שתי מהדורות חדשות, מסחרית וציבורית, אחת מהן ממש מול זו של ערוץ 10, נזקקת "חדשות 10" לבשורה, למשהו שייחד אותה. המערכת מבקשת להדגיש איזו נימה ישראלית משותפת, זו החסרה מעט, לתחושת מנהליה, אצל המתחרים. המלה "שלנו" בהקשר של עם ישראל לשבטיו מופיעה שוב ושוב כשאנשי החדשות של ערוץ 10 מתארים את המהדורה שלהם. השאיפה לייצג את הפרברים ואת מגזרי הפריפריה ייצוג הולם מוגדרת כיעד מרכזי, למרות שמשרות רבות בחברה מאוישות על־ידי בוגרי ובוגרות גל"צ או תואמיהם: צעירים, חילונים, אשכנזים, תושבי המרכז, זהובי ומוזהבי שיער. את הרושם הזה מתקשות להקהות הכתבת האתיופית, הכתב הדתי או הכתבת המתנחלת. ההתייחסות אל "סיפור ישראלי" כאל כתבת מגזין מועדפת ומושקעת המשולבת במהדורה, ובלבד שתישא סממנים ישראליים חיוביים, מזכירה את יעדה המרכזי של התחנה - להיות "של כולנו".
צילום: יעקב רונן מורד
"סיפור ישראלי" נחשב צימוק. הכתבה ארוכה מן המקובל, והמגיש נוטש את השולחן ועומד ליד המסך הגדול. סודרי מבקש להיות מעורב בעריכה לצד הכתבת, ענת גורן. אלא שהעבודה על הכתבות, שישודרו בחלקה השני של המהדורה, אינה משכיחה את הבעיה הבוערת יותר: השעה כבר אחרי שלוש, ואין עדיין כתבה חדשותית עם בשר לפתיחת המהדורה. סודרי מטלפן שוב לכתב הפוליטי דרוקר כדי להחליט אם שידור ישיר מישיבת מועצת שינוי, תוך הגברת הדרמה סביבו, הוא מעשה אחראי או ניפוח מלאכותי. השניים מתלבטים ממושכות. האם ההתכנסות של מועצת שינוי נחשבת בסדר־היום הפוליטי לאירוע חשוב ודרמטי? מצד אחד, צפויה התקפה של חברים על היו"ר לפיד על שהסכים לשבת עם החרדים, אבל מצד שני, זו רק מועצת שינוי, ובכל מקרה לא תתקבל בה שום החלטה. ברור שביום אחר היתה ידיעה בעניין נדחקת לאחור, וספק אם היתה מלווה בשידור חי. התשובה אפוא גבולית, והתקווה הכמוסה היא שגם המתחרים מתלבטים באותה בעיה ולא מחזיקים שפן דרמטי ובלעדי בכובע. דרוקר וסודרי נפרדים בינתיים ללא החלטה.
ההכרעה נופלת בשעה חמש לערך: סיפור חדש, המצטלם ברגעים אלה, על הזנחת מסמכי צבא מסווגים במשרדים נטושים של פיקוד העורף ליד רחוב שינקין בתל־אביב. אלא שגם ההחלטה לפתוח את המהדורה בסיפור הזה אינה מתקבלת בלב שלם, והיא גורמת אי־נוחות קלה: סודרי חושש מניפוח מיותר של מחדל לא באמת חמור, שמטפס לראש המהדורה רק משום שהוא בלעדי ומשום שאין חדשות אחרות. לבסוף הוא מתרצה, אך מסרב להוסיף עליו כתבת ארכיון על חשיפות קודמות של חדשות 10 בנושאי בטחון שדה, משום שקשה להגדיר את המשרדים כבסיס, קשה לזהות במסמכים חומר עם איכות מודיעינית אמיתית וקשה להשוות את סיפור הקיץ הזה להישגיו האמיתיים של הערוץ בחשיפות דומות קודמות. רם לנדס, המנכ"ל, מגיע למערכת ודן עם העורך בפרטי הכתבות ובליין־אפ.
גם המגישים יעקב אילון ומיקי חיימוביץ’ הגיעו והם מתעדכנים בפרטים. אילון, המצטרף מיד לגלישה הכפייתית בלולאת אתרי החדשות באינטרנט, מתגלה כשותף פעיל בקבלת החלטות העריכה. הוא טוען שסיפור המסמכים המסווגים מספיק מעצבן, בהיותו דפוס התנהגות חוזר של הצבא, והמלצתו להוסיף את כתבת הארכיון על החשיפות הקודמות מתקבלת בסופו של דבר.
"ההבדל הגדול בין מדיום כתוב למדיום טלוויזיוני", אומר לנדס, שעבר לטלוויזיה אחרי שנים רבות בעיתונות הכתובה, "הוא בתלות המוחלטת שיש לכל אחד מהמעורבים בהכנת הכתבה באנשי המקצוע שעובדים איתו". כשברקע מתגברת התכונה באזור חדרי העריכה, מסביר לנדס כי "כתבה יכולה להיות טובה מאוד, אבל מספיק שאיש הסאונד לא ימלא את תפקידו כהלכה, וכל הכתבה תיכשל, שלא כמו בעיתון, שם אם אחת הפונקציות מתרשלת, הנזק הנגרם לא נוח, אבל מצטמצם לתחום שלה. בשידור החי חייבים בעלי מקצועות רבים לתפקד בתיאום, בטווחי זמן קצרים ותוך תגובה מיידית למצבים משתנים. לכן צריכים להתקיים בין אנשי החדשות של הטלוויזיה סולידריות ואמון מלאים, שפחות נראים בעיתונות". לנדס מוסיף עוד את הקושי הגדול שבמציאת עיתונאי טלוויזיה טובים. "חייבות להתקיים בהם כל התכונות שמתקיימות בכל עיתונאי אחר, אבל הם גם חייבים, במקביל, להיות בעלי תכונות הכרחיות נוספות, כמו הופעה ודיקציה שמתאימות לטלוויזיה. לא פשוט למצוא אנשים כאלה". האם מהסיבה הזו נוח לו למלא את המערכת בבוגרי פס הייצור ההומוגני של גל"צ במקום לשאת בעלות ההכשרה של נציגים אחרים של ה"אנחנו" הרחב שאליו הוא שואף לפנות? הוא בוודאי ישוב ויצביע על הדתי, המתנחלת, רינו צרור והאתיופית, אבל שותפותם, ככל שהיא תקדימית ואף סוחפת אחריה את המתחרים, עדיין אינה בעלת משקל עצמאי מול המאסה הבלונדינית.
מעתה ואילך מתפצלת העבודה. סודרי ממשיך לערוך את הכתבות, בעוד אילון וחיימוביץ’, יחד עם עורכת המשנה, כותבים את הפתיחים לכתבות, תוך התייעצות עם הכתבים, ומחלקים ביניהם באופן שרירותי את ההגשות. רק אז הם מתפנים להחליף בגדים ולהתאפר.
מעט אחרי שבע בערב. פחות משעה לאות הפתיחה, סוף־סוף הליין־אפ מתגבש, אך גם הוא, תיאורטית, אינו אלא בסיס לשינויים. סודרי עובר בחדרי העריכה בין הכתבים וממתין לגרסאות הסופיות במחשבו האישי. הטבעת עולה ויורדת מן האצבע. רבע שעה לפני המהדורה, מגיעים החומרים המצולמים האחרונים ומוזנים למחשב. 19.50. התאורן מעמעם את התאורה בדסק כדי שיהווה רקע מתאים למגישים, והאזור מתרוקן אט־אט מיושביו, שעוברים לעמדותיהם בקונטרול. חמש דקות לפני השידור נכנסים המגישים לאולפן, מלווים במאפרות.
שני שעוני עצר גדולים, אחד אדום ואחד ירוק, סופרים לאחור בקונטרול. השעון הירוק סופר את השניות לסיום הכתבה, מלווה בהקראה בקול רם של השניות האחרונות במיקרופון הפנימי של האולפן, כדי שהמגישים לא ייתפסו בלתי מוכנים. השעון האדום סופר לאחור שעה בדיוק לסיום המהדורה, והוא מטריד את סודרי לא פחות. הוא מתיישב מול שני מוניטורים, אחד של ערוץ 10 ואחד של ערוץ 2, וצופה בשתי המהדורות סימולטנית, להגיב במקרה הצורך על שידור מפתיע של המתחרים. שידור כל כתבה מוקדש להתייעצויות נוספות בין העורך למגישים בנוגע לחריגות בלוח הזמנים ולשינויים המתחייבים. כך עפות מהליין־אפ במהלך המהדורה שתי כתבות, שישודרו בימים הבאים, והעורך עוד מספיק לקצץ במהלך השידור עצמו קטעים מכתבות כדי לעמוד במסגרת הזמן.
בסופו של דבר המהדורה מסתיימת בחריגה של דקה. לא נעים, אבל גם לא נורא. המפיק עוד מספיק להוציא דו"ח תקלות שגרתי, אבל ריח הפיצה שעולה מהמטבח חזק ממנו, ובתוך דקות אחדות נעלמים כולם במטבח ובמעלית. לעובדה שכל המאמץ המשותף והמרוכז של יום העבודה הזה היה למען אחוזי רייטינג בודדים אין זכר.
גיליון 52, ספטמבר 2004