בעמוד השני של גליון סוף השבוע של "מעריב" מה-24.11.00 פורסמה רשימת שמות תחת הכותרת "32 הרוגים". שמותיהם ותאריך מותם הודגשו בדיו חזקה. אילו שמות כללה אותה רשימה? האם את שמותיהם של ההרוגים מאז פרוץ המהומות בסוף ספטמבר? ודאי שלא. עד לאותו תאריך נהרגו יותר מ-250 איש - ישראלים ופלסטינים האם מנתה הרשימה את שמותיהם של ההרוגים אזרחי ישראל? גם כאן התשובה ברורה, אם כי די מחרידה. שמותיהם של הערבים אזרחי ישראל, שנהרגו במהומות, כלל לא נספרו. "מעריב" אף ציין זאת בהערה לאקונית, שהופיעה בתחתית הרשימה: "13 ערבים ישראלים נהרגו במהלך העימותים עם כוחות הביטחון בתקופה זו".
בגליון "ידיעות אחרונות" שהופיע באותו יום אפילו לא טרחו להוסיף הערה שכזו לרשימה, שפורסמה בעמוד 3.
הנתון שהבחין בין פרסום שמו של ההרוג לבין אי-אזכורו לא היתה עובדת היותו יהודי או לא יהודי, אלא הנסיבות שבהן נהרג. אם נפגע במהלך עימותים עם הפלסטינים, הרי שמותו הצדיק אזכור. אם נהרג על-ידי כוחות הביטחון של ישראל, הרי שמותו, למעשה, מוצדק, ולכן שמו אינו ראוי לציון.
הדוגמה ממחישה בצורה קיצונית את עמידתם האיתנה של כלי התקשורת הישראליים לצד הממסד הבטחוני ופעולותיו, מאז פרוץ האינתיפאדה. "אין זה דבר מפתיע", אומר פרופ’ כספי מהאוניברסיטה הפתוחה, "זוהי שגרה, שבולטת בעתות מצוקה. העיתונות הישראלית היתה ונשארה מגויסת, רק שבשעות ’רגילות’ אנחנו לא חשים בכך". התופעה מתחדדת בשעת חירום והיא אינה אופיינית רק לישראל. הדוגמה הבולטת והמוכרת ביותר היא ה"התכנסות סביב הדגל" של התקשורת האמריקאית בזמן מלחמת המפרץ.
וכך נפתח מאמר הפרשנות של זאב שיף ב"הארץ", יום לאחר מותם של חמישה ערבים ישראלים: "סגירת צירים ראשיים בישראל לתנועה, זה היום השני, גם לאור היום היא חסרת תקדים בתולדותיה של מדינת ישראל. אם ראש הממשלה ושר הביטחון לא יצליח לשים קץ לתופעה זו, שבה לא יכולים אזרחי המדינה לנוע בתחומה, יירשם הדבר ככישלון אישי שלו ושל הממשלה". עסאם אבו-ריא, חוקר ממכון טרומן, מזדעזע: "שיף, אמנון אברמוביץ’ ונחום ברנע, עיתונאים שהם מעצבי דעת קהל, התמקדו כמעט אינסטינקטיבית בסוגיית חסימת הכבישים. אף אחד לא שאל ’למה האנשים עשו את הדברים האלו’ או ’האם תגובת המשטרה היתה ראויה’. שמונה ערבים ישראלים נהרגו עד אותו יום ו’ידיעות אחרונות’ בחר לפרסם תמונה של צעירים ערבים החוסמים את הכביש לראש העין".
ה"קולקטיביות" וה"פטריוטיזם" המתגלים בתקשורת הישראלית בעת האחרונה עוברות לעתים כל גבול: במחצית חודש נובמבר תיאר "ידיעות אחרונות" את מותו של מוסטפא עלואן, בן 54 ממחנה-הפליטים עסכר שליד שכם. המידע הזה לא הצדיק בעיני עורכי העיתון ידיעה בעמוד השני שלו הידיעה התפרסמה בגלל נסיבות מותו של עלואן: מתנחלים זרקו אבן לעברו והוא נהרג. אבל "ידיעות אחרונות" מתייחס לידיעה בקונוטציה חיובית להפליא: "בהעדר תגובה ישראלית קשה נגד מבצעי הפיגועים יוזמים המתנחלים פעולות בכוחות עצמם". "ידיעות אחרונות" קורא לצה"ל להגיב בצורה קשה יותר (בעמוד הראשון של העיתון נמסר כי: "מסתמן: ההבלגה הישראלית תימשך"), ואם לא יפעל, הרי שתהיה "יוזמה בשטח" של המתנחלים, כפי שמבשרת כותרת הידיעה.
"מעריב" לא פיגר ופרסם ביום המחרת, באחד העמודים הפנימיים, כי "המתנחלים ירו על הכפר - עד שהפלסטינים הרימו דגל לבן". בראש העמוד הופיע הלוגו "מלחמת התשה" ומתחתיו הכיתוב "המתנחלים נוטלים יוזמה". "מעריב" כותב בנימה שמגלה הבנה להתנהגות המתנחלים: "המתנחלים מגבירים את פעולותיהם, בעקבות ההסלמה בשטחים. אתמול הפגינו מאות מהם בירושלים ובסוף השבוע היו שני מקרים שמתיישבים בשומרון ירו לעבר פלסטינים". העיתון מפרט: "תושבים מאריאל, ברקן, נופים והתנחלויות אחרות באזור ביקשו מחיילים להגיב, ואולם משלא היתה תגובה צבאית, החליטו המתנחלים להגיב בעצמם. כעשרים מהם התמקמו עם כלי נשק סמוך לכפר חארס והחלו לירות לעבר מטעים שבפאתי הכפר, שם הסתובבו זורקי האבנים הערבים, ואף לעבר בתים בפאתי הכפר". הביקורת היחידה המבצבצת בקטע היא על העדר תגובה צבאית ולא על ירי בניגוד לחוק ובניגוד להוראות.
אותן תופעות מתגלות במלוא כיעורן בעיקר כשהן מצטרפות לתופעה שונה, אך בעלת סממנים זהים - הרייטינגיות: "ידיעות אחרונות" לא הסתפק בפרסום תמונתו המזעזעת של המשתתף בלינץ’ ברמאללה, אלא הדגיש באדום בולט את כפות ידיו המונפות של הרוצח. מעל לתמונה ניתנה הכותרת: "המראה המחריד: ידיים מגואלות בדם". ב"ידיעות אחרונות" חששו שמא "המראה המחריד" לא יהיה מספיק מחריד, ולכן הוסיפו תוספת "קטנה" למציאות המצולמת.
▪ ▪ ▪
התקשורת הישראלית ניזונה מהממסד הבטחוני-פוליטי וכמעט שאינה מערערת על קביעותיו. הנרטיב שבו מוצג העם הפלסטיני, המנהיגות הפלסטינית והתנהגות ישראל בסכסוך מורכב משלושה אלמנטים ברורים: ערפאת אינו פרטנר האלימות מזוהה כמרכיב קבע אצל הצד הפלסטיני בלי שום קשר לנסיבות שבהן פרצה ישראל עושה כל שביכולתה כדי להבליג.
בניית הנרטיב נעשית בצורה שיטתית ופשוטה מאוד. ראשית מסבירים ראש הממשלה או המקורבים לו כי "ישראל הפכה כל אבן" בנוגע להסדר המדיני, וכי הצד הפלסטיני החל לנקוט אלימות ולכן "אינו יכול לשמש כפרטנר לעת עתה". לאחר מכן הופכת קביעה זו ל"מוחלטת" ו"נכונה" בידי העיתונאים והפרשנים.
ד"ר יורם מיטל, ראש המחלקה ללימודי המזרח-התיכון באוניברסיטת בו-גוריון: "לא ייתכן שמצד אחד יגידו שערפאת אינו פרטנר, ומצד שני ישלחו אליו את השר ליפקין-שחק, את השר פרס ואת יוסי גינוסר, והתקשורת לא תבקר את זה ולא תשאל שאלות. כשראש הממשלה הודיע על התפטרותו, יכולנו לראות כמה מתוחכמים הכתבים יכולים להיות כאשר זה עוסק בנושא שאיננו בטחוני. פתאום כולם מבינים את כל האפשרויות והקומבינציות ואז התמונה הופכת להיות מורכבת הרבה יותר. זה נותן לציבור הרבה מאוד אלטרנטיבות".
ניתן לתת דוגמאות רבות לאלמנט השני בנרטיב, הקובע כי "החברה הפלסטינית והעומד בראשה היא אלימה ביסודה", אבל נדמה שהקריקטורות היומיות, המתארות בדרך-כלל את הלך-הרוח התקשורתי, עושות זאת בצורה הטובה ביותר. שילה, קריקטוריסט "מעריב", מצייר את ברק האוחז עלה זית כשהוא נופל לרשת שמחזיק ערפאת. ערפאת, למותר לציין, מחזיק בידו השנייה רובה. ב"ידיעות אחרונות" פרסם דידי מנוסי קריקטורה המסתמכת על פסוק מספר שמות. תחתיה הופיע הכיתוב: "וערפאת ניצב על ראש גבעת הבחירות, והיה כאשר ירים ידו וגבר ברק וכאשר יניח ידו וגבר הימין, וידי ערפאת כבדים". מכאן מסיק המתבונן שהתנהלות ראש הממשלה בישראל איננה תלויה כלל ועיקר בו עצמו, אלא רק בגחמותיו של ערפאת. גם זאב, קריקטוריסט "הארץ", מעביר את התחושה כי האשמים היחידים במצב הם הפלסטינים. בקריקטורה מה-8.10.00 נראה ערפאת כשהוא אוחז את יונת השלום ומסובב אותה סביב ראשו. יומיים לפני כן הוא תואר כמי שאוחז בצינור דלק וממהר לכבות את האש שפרצה מולו. גם בקריקטורה מה-24.11.00 מתואר "מר" ערפאת כתחבולן ערמומי, המיטיב להסתיר "זר" פצצות מאחורי גבו בשעה שהוא מנשק את ידה של "גברת" ישראל.
תמונת המצב המצטיירת בתקשורת משרתת את השלטון. מבחינתו הוא עשה הכל כדי להגיע להסדר. המכשול היחיד מצוי בצד השני, ולכן האחריות על הכישלון אינה רובצת עליו.
רבות דובר על המינוח הרווח בדיווח העיתונאי כדי לתאר את האירועים, עד שהקורא מתקשה לשים לב להטיה הטמונה בהם ("העין השביעית", גיליון מס’ 29, כתבה מאת ענת באלינט). הדוגמה הבולטת ביותר היא השימוש במונח "הבלגה". פרופ’ חיים בראשית, המכללה האקדמית ספיר: "בסקרים של מינה צמח ב’ידיעות אחרונות’ מופיעה השאלה, ’האם אתה בעד המשך מדיניות ההבלגה?’ למה לא שואלים: ’האם אתה בעד המשך מדיניות הכיבוש וההשפלה?’ האם 250 הרוגים זו הבלגה?". אגב, השימוש המתמשך במונח זה הביא ל"לידתה" של הסיסמה "תנו לצה"ל לנצח". סיסמה שרבים מקציני הצבא הבכירים התרעמו עליה.
הרושם המצטבר הוא שהתקשורת בוחרת, במודע, בהסברה ולא בדיווח ראוי ובפרשנות מעמיקה. ממה נובעת התגייסותה? "התקשורת לא מגויסת במובן שמישהו נותן לה פקודה", אומר ד"ר מיטל, "אבל רוב האנשים בתקשורת מתגייסים כמו באיזה צו 8 מוסרי בשעת חירום". משה כהן, כתב השטחים של ערוץ 1, אינו סבור שהתקשורת הישראלית מגויסת במובנה השלילי של המלה: "האם יש עיתונאי שלא צמח מתוך עמו? שלא מכיר את ההוויה הישראלית? האם הסיקור בשטחים צריך להיעשות בידי כתבים נורבגים?". כהן מבקש להדגיש כי התקשורת הערבית לא קיימת כלל כתקשורת: "בערבית המלה ’תקשורת’ משמעותה גם ’הסברה’, וכך תופס את תפקידו העיתונאי הפלסטיני. אבל, כמובן, זה לא אומר שאנו צריכים לנהוג כמוהם, משום שזה יהיה נצחונו של ההיגיון המזרח-תיכוני על פני הדמוקרטיה וחופש הביטוי של ישראל. לכן יצאתי בלי היסוס לראיין אנשי ’פתח’ ואינני מקמץ בסיקור הסבל האנושי שסובל העם הפלסטיני בימים אלו". כהן סבור כי צרכני התקשורת בישראל חשופים לחלוטין להתבטאויות האישים הפלסטינים ולרחשי הרחוב, "אבל ישנם כלי תקשורת בארץ שאף בחרו לחצות את הקווים ובכסות של ’דיווח מהשטח’ משדרים דברי תעמולה פלסטיניים מבלי לבדוק כלל את זווית הראייה הישראלית. אני לא הייתי משדר כתבה על הפופולריות של ערפאת, מבלי להזכיר שעורך עיתון פלסטיני, שסירב להכניס את תמונתו לעמוד הראשון, מצא את עצמו מהר מאוד מאחורי סורג ובריח".
כמעט כל הכתבים הישראלים לענייני שטחים וביטחון מבססים את עבודתם על בניית יחסים אישיים של כבוד ואמון עם גורמי הביטחון הישראליים. כמעט כולם הם גם תוצר של ההוויה הבטחונית-צה"לית. לרובם קשה, אובייקטיבית וסובייקטיבית, ליצור יחסים דומים עם הצד הפלסטיני. לכן, כאשר ישנן גרסאות שונות על אותו אירוע, כמעט תמיד מתקבלת הגרסה הישראלית כאמינה יותר. ההסתמכות הבלעדית על המקורות הישראליים יכולה לגרום בסופו של דבר לאי-נעימויות ולסתירות בדיווחים. על כך יכולה להעיד הדוגמה הבאה: ב-26.10.00 פרסם "מעריב" בעמודו הראשון כי "דחלאן מפעיל חוליות טרור". הידיעה, שעליה חתום יואב לימור, מופיעה בעמוד 3 ומתבססת על "מידע שהגיע ממקורות מהימנים לשב"כ ולאגף המודיעין של צה"ל". שלושה ימים בלבד לאחר מכן הופיעה כותרת שונה לחלוטין בעמוד 17 של אותו עיתון: "ראש השב"כ: ’דחלאן ורג’וב לא אחראים לפיגועים’". האם ראש השב"כ אינו נמנה עם השב"כ? כיצד ייתכן שתוך שלושה ימים השתנו הערכות השב"כ מקצה לקצה? על הידיעה השנייה חתום אריה בנדר, כתב העיתון בכנסת, שהביא את דבריו של אבי דיכטר, ראש השב"כ, בפני ועדת חוץ וביטחון. ב"מעריב" לא אהבו את הדיווחים הסותרים שהביאו הכתבים, אך נאלצו לפרסם את שתי הידיעות. אבל אף אחד בעיתון לא בא אל הכתבים בטענה כאילו הידיעות שפרסמו אינן נכונות (בהערת אגב, דיכטר נפגש עם דחלאן בקאהיר, באחד מן הימים שבין פרסום הידיעות).
ב"מעריב" הבהירו שיש סוג של ידיעות שאין ביכולתם לבדוק. לדוגמה: כיצד ניתן לבדוק ידיעה ש"איראן מפתחת טיל ותוך שנתיים יהיו לו יכולות גרעיניות"?
אריה בנדר: "אני מסכים שיש סתירה מהותית בדברים, אבל לנו ככתבי כנסת אין הכלים לבדוק מה נכון ומה לא נכון". "מעריב" בחר שלא לפרסם את ההסברים על המידע הסותר.
▪ ▪ ▪
פרופ’ כספי סבור שההתגייסות מקורה, בין השאר, בנורמה מקובלת באזור. הוא מכנה נורמה זו "השתלבות במרחב". כיוון שהתקשורת הערבית, גם בזמן שאינו משברי, לא נוהגת בצורה מאוזנת, קל יותר לתקשורת הישראלית לסקר בדרך שהיא מסקרת כאשר מדובר במצב חירום. ד"ר מיטל לא מוכן לקבל את הגישה הזו: "אני רוצה שתהיה לי אפשרות לחיות במשטר פתוח וליברלי, שכן התקשורת ממלאת תפקיד משמעותי מאוד. כלומר, תקשורת בודקת וחוקרת".
נסיונות לגיוון הדיווחים נעשים לאחרונה, לפחות בשידור הציבורי. ועדה בראשותו של פרופ’ חיים בראשית, שאותה מינה שר המדע, התרבות והספורט מתן וילנאי, ואשר קיבלה מנדט לעסוק בהקשרים התרבותיים של השידור הציבורי, הגישה את המלצותיה באמצע חודש נובמבר, בשיא המהומות. אחת ההמלצות היתה לפתוח את השידור הציבורי למגזרי מיעוטים, כמו דוברי הרוסית, החרדים והערבים. לפי דעת חברי הוועדה, לו היו כתבים ערבים בכלי התקשורת, המצב היה שונה בתכלית.
רן איציק הוא סטודנט למשפטים
גיליון 30, ינואר 2001