ריצתם הזריזה של קולמוסי הפרשנים, שהתגברה עם פרסום דו"ח הביניים של ועדת וינוגרד, הגיעה לשטף פובליציסטי ממש בתקופה שלפני פרסום הדו"ח הסופי, והיא עוררה אותנו לבדוק: האם אותו פרשן הוא הכותב אז ועכשיו, או שמא נתחלף באדם אחר, שסגנונו זהה והשקפותיו הפוכות. חזרנו אל הטקסטים שכתבו ארבעה פרשנים מרכזיים בתקופת פרסום דו"ח הביניים ובתקופת פרסום הדו"ח הסופי, והשווינו ביניהם.

בהשוואה ובמעקב אחר ארבעה פובליציסטים - אמיר אורן ויואל מרקוס ("הארץ"), עפר שלח ("מעריב") וסבר פלוצקר ("ידיעות אחרונות") - ניתן לזהות שתי גישות מרכזיות בכתיבה על ראש הממשלה, אהוד אולמרט, בתקופה שבין פרסום דו"ח הביניים של ועדת וינוגרד באפריל 2007 ועד לפרסום הדו"ח הסופי בינואר 2008: הגישה העקבית והנוקשה הקוראת להתפטרות ראש הממשלה והגישה הגמישה שתחילתה בעמדה ביקורתית ביותר כלפי ראש הממשלה וסופה בתמיכה – מסויגת או נלהבת - בהמשך כהונתו של אולמרט (דו"ח הביניים לא היה הגורם לשינוי, אך הוא משמש נקודת פתיחה משותפת להשוואה).

קריאה עקבית להתפטרות

אמיר אורן ועפר שלח - למרות הבדלים רבים ביניהם בסוגיות שונות הקשורות ליחסי צבא-מדינה - שותפים בביקורת חריפה ומפורשת נגד ראש הממשלה ובקריאה להתפטרותו המיידית. מנקודת מבטו של אורן, לאחר הגשת דו"ח הביניים, "השעון צלצל חצות, המשימה הושלמה, והגיעה שעתו של אולמרט לפנות את התפקיד שמלכתחילה לא היה ראוי למלא" (9/5/07), ואילו שלח כותב כי "אם אחרי דו"ח כזה אהוד אולמרט יישאר ראש ממשלה, הציבור והמערכת הפוליטית בישראל אינם ראויים למערכת דמוקרטית" (30/4/07).

לצד הקריאה להתפטרות אולמרט, אורן ושלח מבקרים בו זמנית גם את ועדת וינוגרד. אורן מבקר בעיקר את מסקנותיה הלא אחידות של הוועדה ואת דרך התנהלותה "המשאירה את ההנהגה העליונה בלי שורה תחתונה", וטוען כי הדו"ח הוא "מעשה להטים, דבר והיפוכו. בתחפושת של דו"ח חלקי הוא מנפק מסקנות מוחלטות, שלא ניתן לרככן בדו"ח הסופי" וכולל "פלישה-בכוח לתחום לא לו, התערבות חסרת תקדים בבחירות לכנסת ובהרכבת הממשלות" (2/5/07). לעומתו, שלח (שחיבר עם הכתב הצבאי של ערוץ 1, יואב לימור, את הספר "שבויים בלבנון" שפורסם לפני דו"ח וינוגרד, ובוחן גם הוא את מהלך מלחמת לבנון) מבקר גם את עצם כינונה של הוועדה אשר "קמה בחטא (07 /15/4) ודינה "לחיות עקום ולגסוס גסיסה מכוערת" (07 /8/9) ומבקר את הנחת הציבור שוועדות חקירה יסייעו לו "להימלט מהצורך להעניש את האשמים במו ידיו" (שם). יחד עם זאת, שלח משתמש במסקנות דו"ח הביניים ובשפתה כדי לנגח את הממשלה וגיוסו ולהנחיל את ההבנה "שהכל מוליך לדבר אחד בלבד: תמונת רנטגן חסרת רחמים של מערכת קבלת ההחלטות בישראל – ותביעה חד משמעית ממי שאחז בהגה ב-12 ביולי 2006 לשלם את המחיר" (30/4/07).

שלח ואורן עקביים בקריאתם להתפטרות ראש הממשלה ואף מחדדים את תביעתם עם הזמן. השינויים שהתרחשו בזירה הפוליטית והמדינית מאז דו"ח הביניים - ניצחון אהוד ברק על עמיר פרץ והחלפתו בתפקיד שר הביטחון, התפטרות שר האוצר אברהם הירשזון, ועידת אנאפוליס - לא שינו את עמדתם. לשיטתו של אורן, גם ניסיונות התיקון - אם אכן היו כאלה - של הממצאים שחשף דו"ח הביניים אינם עילה לשינוי היחס כלפי ראש הממשלה, והוא טוען כי "ועדת וינוגרד תחטא לתפקידה אם תתחשב, כמשאלתו של ראש הממשלה אהוד אולמרט, במה שהתרחש, בפועל או כביכול, מאז פרסום הדו"ח החלקי שלה. תגובתם הקבועה של מוסדות מבוקרים היא לומר כי כל התקלות המאוזכרות בדו"ח כבר תוקנו. גם אם לפעמים יש ממש באמירה זו, אין בה כדי למנוע הדחות. חלוץ, שביוזמתו תוחקרה המלחמה בלבנון, לא קיבל הזדמנות להישאר נוסח אולמרט כדי לנצח על התיקונים" (25/1/08). ואילו אצל שלח "אהוד אולמרט איבד את התוקף הזה [לתפקידו ולהחלטותיו] בקיץ 2006. כל דבר שעשה לאחר מכן, אינו חשוב עד שיאושש האתוס [של מנהיגות ציבורית] על-ידי התפטרות" ( 08 /22/1).

שני העיתונאים האלה עקביים, אפוא, לאורך זמן ודוגמטיים בגישתם כלפי ראש הממשלה: הם קוראים לאולמרט להסיק מסקנות ולהתפטר, יחסם כלפי ועדת וינוגרד הוא לרוב ביקורתי, ונקודות הזמן של פרסום דו"ח הביניים והדו"ח הסופי משמשים להם בעיקר תחמושת לביסוס עמדתם.

נגד וינוגרד, בעד אולמרט?

לעומת שלח ואורן, הפובליציסטים הוותיקים יואל מרקוס וסבר פלוצקר מייצגים גישה שונה בתכלית. באפריל 2007, מרקוס ופלוצקר שותפים לביקורת החריפה נגד אולמרט והנהגתו הכושלת. באותו זמן, מחזיק מרקוס בדעה כי "מעל לכל- אהוד אולמרט הוא לא בדיוק ראש הממשלה שרצינו" (07 /13/4, לפני דו"ח הביניים), ו"כשאביו של החטוף אהוד גולדווסר אומר שאין מנהיג ומנהיגות בישראל, הוא זועק את האמת שכולם חשים. אהוד אולמרט ועמיר פרץ, אבות הכישלון, גמרו את הקריירה" (07 /18/5), ואילו פלוצקר מוסיף ואומר כי "ממשלת אולמרט נולדה עם מום קשה בחוט השדרה ותמות בלי חוט שדרה" (07 /2/5). יתירה מכך עוד לפני הגשת דו"ח הביניים של ועדת וינוגרד טוען פלוצקר כי "לפני שיהיה מאוחר מדי ולפני שמשבר חוסר האמון בממשלה יתגלגל למשבר של חוסר אמון בכלכלה, רצוי שממשלת אולמרט תלך הביתה, תתפטר ותפנה את מקומה לממשלה אחרת, שתהנה לפחות מתמיכת מחצית העם...לפני הדו"חות, לפני הסערות, לפני הביזיונות הנוספים. למען המדינה, למען הכלכלה: פשוט, לכו" (9/3/07).

בה בשעה, יחסם של השניים אל ועדת וינוגרד הוא שלילי, או מסוייג, בעיקרו. כבר בינואר 2007 כותב מרקוס: "רק אל תשתקו את המדינה. או-קיי, לא הכל 18 קאראט. יש לנו לוזרים, יש לנו פשלונרים, לא הכל דופק כמו שעון שווייצי. מה שצריך תיקון, צריך לתקן בניהול תקין או בבוא היום בבחירות כלליות, שאיש לא תומך בהן בעת הזאת". הוא קורא להמשך כהונתה של הממשלה "על אחת כמה וכמה שהחלטות ביטחוניות ויוזמות מדיניות לא צריכות לחכות, עד שוועדת וינוגרד תנפיק את דו"ח הביניים" (23/1/07).

פלוצקר, בשונה ממרקוס, לא יוצא נגד ועדות החקירה - אם כי הוא יוצא נגד "מערכת משפטית נמהרת מדי כלפי אישי ציבור" (07 .30.11). הוא אינו רואה את דו"ח ועדת וינוגרד, ואף לא את מלחמת לבנון השנייה, כסיבות לקריאה להתפטרות ראש הממשלה. לפי תפיסתו של פלוצקר, "[הממשלה] תיפול לא בגלל דו"ח וינוגרד, שנקרא כחוות דעת על כיתה סוררת שחוברה בחדר מורים בבית ספר אליטיסטי, אלא משום שהציבור מאס בה כבר לפני חודשים רבים. למעשה מיד עם כינונה" (07 /2/5).

פלוצקר ומרקוס שותפים להרגשה שהממשלה של חודשי אפריל-יוני 2007 היא "זמנית, חלשה ובלתי אמינה" (פלוצקר, 10/6/07). הם מרבים להתייחס לחוסר הפופולריות של ראש הממשלה, להיעדר המנהיגות, לאוזלת ידה של הממשלה ולחולשתה. אצל מרקוס מצטרפת גם התובנה כי למרות הביקורת, ראש הממשלה איננו מתכוון להתפטר אלא "ייאחז בקרנות המזבח כראש ממשלה – עד שיחלחל בנו שהוא לא המנהיג שרצינו" (07 /13/4, לפני פרסום דו"ח הביניים).

גרסה מזוגזגת

כך מתפתחת גישה פרשנית המתאפיינת בגמישות ובהעדר עקביות ביחס לראש הממשלה. הגרעין הקבוע בה הוא התנגדות לבחירות מוקדמות, קריאה לשינוי הרכב הממשלה וביקורת על חולשתו של אולמרט. אך, ככל שחולף הזמן היחס אל ממשלת אולמרט משתנה. הביקורת על חולשת הממשלה נשארת, אך הקריאה להחליף את הממשלה ואת העומד בראשה דוהה ומתפוגגת.

כך בספטמבר 2007 מתאר מרקוס את אולמרט כ"חכם, אינטליגנטי וזהיר יותר ממה שחושבים" וכותב כי "מאז מלחמת לבנון עושה אולמרט, שפרשנים מייחסים לו 'ביצים גדולות', את הדברים הנכונים בתפקידו כראש ממשלה". מרקוס גם מסיט את האחריות הבלבדית למלחמה מכתפי ראש הממשלה ש"יצא למלחמה עם רמטכ"ל הזוי, שחשב שאפשר לגמור את החיזבאללה במכה אווירית, עם שר ביטחון שלא היה לו מושג בענייני ביטחון ולא מושג באיזה מצב גרוע נמצא הצבא". הוא מסכם בפסקה שמקפלת בחובה שניות בהערכתו את אולמרט: "בתעודה על ביצה שלא נולדה עשר לא יקבל, אך גם שבע זה לא רע", והוא "השורד של השנה. יש עליו כתם שלא יורד בכביסה" (11/9/07). כלומר, הכישלונות של אולמרט בסופו של דבר, בשורה התחתונה, אינם מצדיקים את התפטרותו, וממשלתו צריכה להישאר על כנה למרות הכתם שדבק בה.

הגישה הזו הובילה למספר סתירות בפרקי זמן של שבועות, שלא נעלמו מעיניהם של כתבים ופרשנים (ראה מסגרת). התזה מספטמבר לפיה אולמרט "זהיר יותר ממה שחושבים", משתנה אצל מרקוס ל"באותה פזיזות שבה החליט [אולמרט] על מלחמת לבנון השנייה מכריז בפורום סבן, שהוא הולך לפתור באנאפוליס לא פחות מאשר את כל סוגיות היסוד ההיסטוריות של הסכסוך הישראלי-הפלסטיני" (07 /9/11). אחר כך היא מתחלפת בסינתזה, שבה האחריות על נמהרותו של ראש הממשלה מוטלת על כתפיו של מישהו אחר: "הפזיזות וחוסר שיקול הדעת שאיפיינו את אולמרט, בגלל הסתמכותו העיוורת על דן חלוץ, גררו את המדינה למלחמת לבנון השנייה וגזרו בכך למעשה את גורלו של אולמרט כמנהיג כושל" ( 07 /21/12).

יחסו של מרקוס לאולמרט הוא כאל אתרוג פגום: מלטפים אותו אבל לא מתעלמים מכך שחסר לו פיטם.

כך בנובמבר 2007 מבקר מרקוס בחריפות את ההגנה הצפויה מראש שתעניק התקשורת לאולמרט ברגע שיצליח להעלות על סדר היום הסכם שלום אפשרי: "אפילו תתאמת הידיעה ב'סנדיי טיימס' שהוועדה תטיל את האחריות למבצע הקרקעי בן 60 השעות בלבנון, שנהרגו בו 30 חיילים, על ראש הממשלה – ספק אם תיפול שערה מראשו. מדוע? כי בינתיים תתכנס ועידת אנאפוליס וראש הממשלה שהמיט 33 ימי הפגזות בעורף ופגע בכוח ההרתעה של ישראל יעסוק ב'עשיית שלום', כאילו. ואיש במערכת הפוליטית כולה אינו פוצה פה ומצפצף" (20/11/07). אך ככל שמתקרב תאריך הגשת הדו"ח השלם של ועדת וינוגרד, עולה ומתגברת, בסדרת מאמרים של מרקוס, קריאה מפורשת נגד התפטרות ראש הממשלה, ללא קשר לקביעותיה של ועדת החקירה. בתקופה זו טוען מרקוס כי "מאז המלחמה [אולמרט] מתפקד כהלכה, שיקם את רוב הנזקים והלקחים הופקו. אין הצדקה להדחות ולבחירות מוקדמות בעת הזאת" (4/1/08). הפרשן מקצין את אמירותיו ממאמר למאמר וטוען כי "נוצר מצב, שהציבור מבקש להעניש את אולמרט על ששכב על הגדר בשביל הצבא", וכי "אין זה נכון להתיז ראש של מנהיג שלקה פעם אחת בשיקול דעת מוטעה, ומאז לא רק תיקן את הנזקים במהירות, הוא גם מתפקד בתבונה" (08 /11/1). במאמר האחרון מסייג מרקוס: "למעט ראש ממשלה מושחת או מפשל סדרתי...".

מרקוס ממשיך את הקו ואינו מסתפק בהגנה על אולמרט אלא פונה גם לתקוף את מבקריו של ראש הממשלה: במאמר ביקורתי על פרישת אביגדור ליברמן, המוצג כ"עריק", מן הממשלה (18/1/08), בביקורת נגד התקשורת שמנצלת את כאב המשפחות השכולות (22/1/08), ובביקורת נגד מכתב המ"פים שהוא ה"דבר הקרוב ביותר לניסיון פוטש צבאי" (25/1/08).

פלוצקר משנה גם הוא את ניסוחיו ככל שקרב מועד פרסומו של הדו"ח המלא. הוא מודע לתמורה המתחוללת בעמדותיו ומצר בגלוי על חבירתו אל "להקת המעודדות והמעודדים של ראש הממשלה". הנימוק שהוא נותן למהפך בהשקפתו הוא התיקונים שנעשו מאז המלחמה. הוא מבקר את דו"ח הביניים של ועדת וינוגרד ("מצאתי אותו שטחי ופשטני"), וטוען כי "אהוד אולמרט לא צריך לשקול התפטרות" בגלל הדו"ח הסופי. פלוצקר, בשונה ממרקוס, מציג עמדה שלפיה המלחמה "נסתיימה בהישגים משמעותיים לישראל, במכה לחיזבאללה ובחיזוק כוח ההרתעה הישראלי", וכי "אולמרט אינו בחיר האלים...אף על פי כן, מלחמת לבנון השנייה אינה סיבה להדחתו. לא היא" (9/1/08).

כך משתנה גישתם של מרקוס ופלוצקר במהלך של תשעה חודשים -- מדמיון מסוים לביקורת הגורפת של שלח ואורן, ליחס סלחני עד אוהד לראש הממשלה ברגע האמת של פרסום דו"ח וינוגרד הסופי.

מאתרגים? ביקורת על הסחרור הפרשני

ברקע הטענות על הטיה בלתי מוסברת בדעותיהם של הפרשנים, עמד כל העת פרי הדר מפורסם. תקופת שלטונו של אריק שרון הציפה סוגיה עיתונאית-מוסרית חשובה: האם עיתונאים "הגנו" על שרון וסביבתו מפרסומים לא נוחים, כדי שיוכל להמשיך לבצע באין מפריע מדיניות פוליטית שהיתה נאה בעיניהם, והאם הדבר פסול? הפער בין הטיפול התקשורתי בעננת החשדות בשרון מחד ובהתנתקות מאידך, הוביל לטביעת מושג ה"אתרוג" על-ידי אמנון אברמוביץ'.

גם לגבי ההתנהלות התקשורתית סביב שאלת התפטרותו של אולמרט לאחר המלחמה, נשמעו טענות על "איתרוג". כך למשל כתב עמנואל סיון ב"הארץ": "בעוד ועדת וינוגרד מלטשת את הדו"ח הסופי, בא משקיף מנוסה, יואל מרקוס, מפרש את הדו"ח ומתווה את גזר הדין הציבורי המתחייב ממנו". "מרקוס מרכך את גזר הדין הקרב ובא", טוען סיון, לא על סמך מידע, אלא על סמך משאלת לב ("שלושה דו"חות במלחמה", "הארץ", 24/12/2007). "אני בעיקר מסיר את הכובע כלפי יכולתו [של אולמרט] להפוך את דעתם של חלק מבכירי הפרשנים בישראל, מן הקצה אל הקצה", כתב צ'יקו מנשה, הכתב המדיני של ערוץ 10, בבלוג שלו, "זה בסדר לשנות דיעה, אפילו לפעמים רצוי. אבל כדאי גם לפעמים להסביר מה גרם לשינוי הדיעה הקיצוני. סתם כך. שנדע" ("ישראבלוג", 30.12.2007).