דומה שאין דבר המאפיין את הרשת הישראלית יותר מתופעת הטוקבק, אותו מנגנון מו"לי הנמצא בכל אתר עברי, גדול וקטן, והמאפשר לכל בעל מקלדת להפוך לפובליציסט לרגע. הטוקבק, "תגובית" בלשון האקדמיה, הוא דוגמה מושלמת לפנים הכפולות של המדיום המקוון: מצד אחד התגלמות חופש הביטוי, ומצד שני כר פורה להתלהמות, גידופים והשמצות ללא חשבון.
גם המתנגדים החריפים ביותר לרגולציה של האינטרנט מודים כי מדובר בבעיה אמיתית. יותר ויותר נפגעים אינם מהססים להגיע לבית-המשפט כדי להגן על שמם הטוב מול השמצות טוקבקיסטיות, והשופטים נאלצים להסתמך על תקדימים, שלא תמיד עולים בקנה אחד זה עם זה, במקום על חקיקה מסודרת. לכן אולי הפך הטוקבק יותר מכל אלמנט אינטרנטי אחר לשק החבטות החביב על הרשות המחוקקת, ושתי הצעות חוק מתחרות כעת על הזכות לאלפו. הצעת החוק של סגן ראש השב"כ לשעבר, ח"כ ישראל חסון (ישראל-ביתנו), מוכרת למדי. מוכרת פחות היא ההצעה הטרייה של משרד המשפטים, שהוגשה לראשונה בינואר השנה.
"הצעת החוק של חסון מעדיפה באופן גורף את ההגנה על שמו הטוב של אדם על פני חופש הביטוי", טוען ד"ר יובל קרניאל, מרצה לתקשורת במרכז הבינתחומי הרצליה. "היא מעקרת את חופש הביטוי וסוגרת את המרחב הציבורי שהתפתח בטוקבקים. זו פגיעה קשה ולא מידתית". מומחים למשפט, חוקרי תקשורת ועיתונאי אינטרנט סבורים גם הם כי הצעת החוק החדשה, זו של משרד המשפטים, מציעה פתרון מוצלח הרבה יותר לרגולציה של התגבוב.
היסטוריה: כל הצעות חסון
שתי הצעות החוק הועלו לאחרונה בפני ועדת השרים לענייני חקיקה ועברו את השלב הראשון. הצעת החוק הפרטית (של חסון) אושרה בוועדת השרים ולאחר מכן עברה בקריאה טרומית בכנסת, והיא ממתינה כעת לדיון בקריאה ראשונה. הצעת החוק הממשלתית אושרה גם היא בוועדת השרים, ולאחר מכן עברה בקריאה ראשונה בכנסת.
זו הפעם השנייה בתוך שנתיים שחסון מנסה לטפל ב"בעיית הטוקבקיסטים", כהגדרתו. כבר בשנת 2006 ניסה חסון להעביר הצעת חוק שתתבע מהאתרים לחייב גולשים המגיבים על תוכן ידיעות שמתפרסמות באתר לחשוף את זהותם כתנאי לאפשרות להגיב לתכנים. הצעת החוק ההיא נגנזה, ובמקומה הגיעה הצעת החוק הנוכחית, הקובעת שעל אתרי האינטרנט הגדולים תחול אחריות לתוכן תגובות הגולשים שהם מפרסמים.
"בזמנו הגיעו אלי כמה פניות של אנשים שנפגעו מטוקבקים", נזכר חסון. "הם תבעו את עלבונם מבתי-המשפט, ואני שאלתי את עצמי אם אין מקום לעצב תרבות דיון באינטרנט. אנחנו הגשנו את הצעת החוק שלנו והזמנו את כל עורכי האתרים יחד עם אנשי אקדמיה ותקשורת. מטרת הפורום היתה שנחסוך את החוק ונסדיר את העניין בלעדיו. עורכי האתרים לא הגיעו לפגישות שבהן היו אמורים לקודד את הקוד האתי. איש מהם לא הגיע ואפילו לא התקשר להודיע. אני לא קיבלתי את הדבר הזה. אני חושב שכבוד האדם וחירותו אינם שוללים גם את הילה אחריותו".
"את ההצעה הראשונה חסון משך בעקבות הביקורת הציבורית", אומרת פרופ' ניבה אלקין-קורן, ראש המרכז למשפט וטכנולוגיה באוניברסיטת חיפה.
הצעת החוק האחרת מכונה "הצעת חוק מסחר אלקטרוני, התשס"ח-2008", פרי עבודתה במשך כמה שנים של ועדה ממשלתית בין-משרדית בראשות טנה שפניץ, לשעבר המשנה ליועץ המשפטי לממשלה (אזרחי). הפתרון שהיא מציעה רחב ואינו מצומצם רק לטוקבקים. היא פוטרת ספקי שירותי אינטרנט בתנאים מסוימים מאחריות על תוכן שחובר על-ידי צדדים שלישיים (כמו טוקבקים למשל) ומסדירה הליך של הודעה והסרה של התוכן המהווה "עוולה או הפרת זכות קניין רוחני".
השוואה: הצעת חסון מול זו של משרד המשפטים
ההבדל הבולט בין הצעות החוק המתחרות הוא בסימון המטרה: הצעת חוק הטוקבקים שיזם חסון מחייבת באחריות פלילית רק אתרים שבהם מבקרים מעל 50 אלף גולשים בחודש. הרף שמציע חסון משאיר את האתרים הבינוניים והקטנים מחוץ למסגרת הרגולציה. "קבענו מספר של 50 אלף כי אני מבין את האינטרנט", מצהיר חסון. "בעיני, פורום או בלוג הוא שיחת סלון".
יובל דרור, כתב הטכנולוגיה של "ידיעות אחרונות" ובעל הבלוג "מאבד תמלילים", סבור שחסון דווקא לא מבין את האינטרנט: "זו עוד דוגמה לדרך שבה המחוקק לא מבין את המדיום שבו הוא מתעסק. דווקא בבלוגים הקטנים, בניגוד לאתרים הממוסדים, מתקיים דיון. במקרה של חסון, ההצעה לא נראית לי הצעה מלומדת. לעומת זאת, ההצעה המקבילה של משרד המשפטים מבוססת על ניסיון שנצבר בעולם, בעיקר בארצות-הברית, ולדעתי היא מבוססת גם על השכל הישר. היא נטועה בתוך הבנה מה זה אינטרנט".
עו"ד תמר קלהורה ממחלקת ייעוץ וחקיקה (אזרחי) במשרד המשפטים, מי שכתבה את הצעת החוק הממשלתית המתחרה בזו של חסון, מסתייגת מהקריטריון שהוא מציע: "ההצעה שלנו חלה על כל סוגי התוכן ולא רק על הטוקבקים. אנחנו לא מצמצמים את ההתייחסות שלנו רק לאתרים גדולים. אפשר לעשות עוולה או להפר זכות קניין רוחני גם באתרים קטנים".
גם ד"ר קרניאל מעריך כי העברת השיח המשמיץ לאתרים קטנים לא תפתור את הבעיה. "זה לא נכון שאתרים קטנים מזיקים פחות מאתרים גדולים. בעלי האתרים, בגלל שהם גופים כלכליים שלא רוצים להסתכן במשפטי דיבה, יפסלו את הביטויים הבעייתיים ובכך תהיה פגיעה בחופש הביטוי".
מי האחראי על האינטרנט?
הבדל אחר בין ההצעות הוא זה הקובע על מי תוטל האחריות להחליט מהו תוכן לא-חוקי. הצעת החוק של חסון קובעת כי מפעילי אתרים יהיו פטורים מאחריות פלילית על לשון הרע של טוקבקיסטים אם יסכימו למסור את פרטי הגולשים למי שידרוש זאת מהם. בעלי האתרים הם אלה שיצטרכו להפעיל שיקול דעת משפטי ולקבוע אם תוכן-גולשים הוא בעייתי מבחינה משפטית. "הטלת אחריות על ספקים היא הצעה גרועה", אומרת אלקין-קורן. "הסכנה בזה היא שספק האינטרנט יסיר כל תוכן שיש בו ספק קל כדי להימנע מהסנקציה, וזה יוביל לפגיעה חמורה בחופש הביטוי באינטרנט. הכי קל זה למחוק והכי קשה זה להסתכן בתביעה משפטית. העברה של שיקול הדעת לספקים משאירה את חופש הביטוי לחסדי כוחות השוק. ההסדר בחוק מסחר אלקטרוני נמנע מהכשל הזה. הוא משאיר את הסמכות בידי בתי-המשפט. ולכן הצעת החוק של משרד המשפטים סבירה ומידתית".
גם דרור מצטרף לביקורת: "ההצעה של חסון אינה פרקטית. לא ייתכן שכל עורך זוטר יהפוך למשפטן ויחליט אם יש פה או אין פה דיבה. התוצאה תהיה או כליה על הטוקבקים או שהאתרים יגלגלו את האשמה מלכתחילה לפתחם של הגולשים. חופש הביטוי במדינת ישראל הופך לבדיחה כי כל מגיב מבין שכל תגובה עלולה להפליל אותו. בהצעה של ישראל חסון אין מנגנונים איך לטפל בטוקבקים. היא ברוטלית ונגועה בבורות. לעומת זאת, במשרד המשפטים חשבו על הדברים לעומק. יש שם פתרון מנגנון. המנגנון הזה אינו קיים אצל ישראל חסון".
"כל הרעיון הוא איזון בין שמו הטוב של אדם והקניין הרוחני לבין חופש הביטוי", אומרת עו"ד קלהורה. "המטרה היא שספקי שירותי האינטרנט לא יהיו צנזורים. מצד שני, אי-אפשר להתעלם מזה שבאינטרנט אפשר בקלות רבה גם לפגוע בזכויות יסוד של אנשים". חסון, מצדו, מסכים כי "אין זה מתפקידם של עורכים ועיתונאים", אולם טוען כי "אני רציתי להגיע איתם לקוד אתי, והם לא רצו".
לשון הרע ותו לא
עוד בעיה בהצעת החוק של חסון נעוצה בכך שהיא מתייחסת רק ללשון הרע. "הצעת החוק שלנו רחבה", אומרת עו"ד קלהורה. "היא עוסקת בסייג לאחריות של ספקי שירותי אינטרנט ביחס לכל תוכן באשר הוא באינטרנט שמהווה עוולה בנזיקין או פגיעה בזכות קניין רוחני. הצעת החוק של ח"כ חסון עוסקת רק בלשון הרע בטוקבקים, ואילו שלנו מרחיבה ומתייחסת לכל העוולות בנזיקין וגם ביחס לכל צורות ההבעה באינטרנט".
עו"ד קלהורה מדגישה: "נקודת המוצא של הצעת החוק הממשלתית היא מתן פטור מאחריות בנזיקין ובשל הפרת זכות קניין רוחני לספקי שירותי אינטרנט - אם הם עמדו בתנאים מסוימים, הקבועים בהצעת החוק. הצעת החוק הפרטית יוצאת מנקודת מוצא הפוכה - הטלת אחריות".
יש הבדלים נוספים בין ההצעות. למשל, הצעת החוק של חסון מתייחסת למישור הפלילי, בעוד שהצעת החוק הממשלתית עוסקת רק במישור האזרחי ואינה כוללת הוראות בתחום המשפט הפלילי. אבל ההבדלים בין הצעות החוק אינם מצטמצמים לסוגיות משפטיות ספציפיות, אלא עומדים בבסיס תפיסת העולם שכל הצעה משקפת.
זו, מכל מקום, דעתה של עו"ד קלהורה: "בהצעת החוק של הממשלה ההתייחסות לאינטרנט היא כאל מדיום חדש בעל מאפיינים מיוחדים. אנחנו סברנו שאי-אפשר להחיל על ספקי שירותים באינטרנט את הכללים הרגילים של חוק איסור לשון הרע שמתייחסים לאמצעי התקשורת המסורתיים. הצעת החוק הפרטית אינה עושה אבחנה זו".
חסון מצדו סבור כי ההצעה של משרד המשפטים מנסה לבלוע יותר מדי: "בשביל להתמודד עם מכלול האינטרנט אתה תצטרך מנגנון שיודע לעשות את עבודת המטה. זה נשמע לי יומרני מדי. החוק שהצעתי יצמצם את גבולות השיסוי והביזוי שהטוקבקים עושים".
האיום: בריחת הטוקבקיסטים מהאתרים הגדולים
מימין: ח"כ ישראל חסון בכנסת; עורך Ynet יון פדר בדיון על החוק בוועדת הכנסת
תוצאה אפשרית אחת של יישום הצעת החוק של חסון היא הגירה של מאות אלפי טוקבקיסטים מאתרי החדשות הגדולים לרשתות חברתיות ובלוגים. זו אולי גם הסיבה לרוח הגבית החזקה שההצעה של משרד המשפטים זוכה לב מעורכי האתרים הגדולים. עם המצדדים בהצעת משרד המשפטים נמנה גם יוֹן פדר, העורך הראשי של אתר האקטואלי הפופולרי בישראל, Ynet: "מה שיפה בהצעת החוק של משרד המשפטים הוא שהיא מתבססת על הבנה אמיתית של הרשת. היא מציגה מודל יעיל, שמתבסס על המקובל בארה"ב ובאירופה, להתמודדות עם פגיעה בלשון הרע או עם עוולות אחרות שמחוללים טוקבקים פוגעניים. היא נותנת מענה ראוי לדילמה שבין השמירה על זכות הביטוי של האדם הקטן ובין הצורך לתת שיניים למי שרואה עצמו נפגע. היא עושה זאת באמצעות נוהל ה'הודעה והסרה', שעל-פיו הצד הנפגע פונה אלינו - אל האתר שפירסם את הטוקבק הפוגעני כביכול - ואנחנו צריכים, בתוך פרק זמן סביר, להסירו. אם עשינו זאת כנדרש, מוסרת מעלינו כל אחריות פלילית או אחריות משפטית אחרת".
פדר מסתייג מהצעת החוק של חסון, שמטילה "אחריות פלילית גורפת על כל העולם ובנותיו - למן כותב הטוקבק, עבור לעורך שאישר את הפרסום, ועד לבעלי האתרים וספקי האינטרנט". לדברי פדר, הנוסח הגורף, הטוטאלי, של ההצעה של חסון לא רק בלתי אפשרי ליישום, אלא מסוכן ממש לחופש הביטוי בישראל: "ההצעה של ח"כ חסון כל-כך דרמטית וגורפת, עד שמה שיקרה זה שכל האתרים - למן הבלוגרים הקטנים ועד אתרי החדשות והפורטלים הגדולים – כולם יחסמו בדרגה זו או אחרת את הטוקבקיאדה שמופיעה אצלם. הם יאמרו לעצמם משהו בנוסח: 'בשביל מה אנחנו צריכים להסתבך? למה לנו להסתכן באחריות פלילית בגלל טוקבקים שהם בכלל תוכן גולשים? למה להשקיע משאבים בסוללות עורכי-דין שיתמודדו עם תביעות של כל אחד שרואה עצמו נפגע?'.
"מקצתם יחסמו בכלל את האפשרות להגיב, מקצתם ינקטו סלקציה קטלנית של מרבית הטוקבקים, ואחרים יסגירו בלא כל היסוס כתובות IP של גולשים ובכך יפגעו קשות בשמירת פרטיותם של הגולשים. בקיצור, הצעת החוק הזו משמעותה הטלת אימה קולקטיבית – גם על הגולשים, שיעדיפו להימנע מלהגיב, וגם על האתרים, שיעדיפו להימנע מלפרסם תגובות. התוצאה הסופית: סתימת פיות נרחבת של הציבור הישראלי.
"מעבר לכל זאת, ברמה האתית אין הצדקה לגעת בתכנים הללו. הטוקבק הרי אינו חומר עיתונאי מערכתי, אלא צורת ביטוי אותנטית של הציבור הרחב. זהו אולי הכלי היחיד שבאמצעותו עשוי האדם הקטן להשמיע קול מעל במת אמצעי תקשורת המוני. ודווקא על המכשיר הזה מבקש ח"כ חסון להסתער".
ד"ר קרניאל מסכם את ההבדלים כך: "הדמיון היחיד בין הצעות החוק הוא הניסיון להתמודד עם הנושא של לשון הרע. הצעה אחת עושה זאת באמצעות השלכת אחריות על אתרים גדולים – זו דרך לא טובה, שגם לא פותרת את הבעיה וגם פוגעת בחופש הביטוי. ההצעה השנייה עושה סדר פרוצדורלי ומלמדת איך להתמודד בפועל. ההצעה של משרד המשפטים היא ממלכתית: ישבה ועדה ולמדה את הנושא. אמנם הטיפול נעצר ולא התקדם. ההצעה האחרת היא של חבר-כנסת שהחליט לטפל בנושא, אבל אין לו הידע המקצועי. הוא הלך לפתרון קיצוני שגרם למשרד המשפטים להתעורר מהתרדמה שלו ולהגיש את ההצעה שלו. ההצעה של חסון היא יותר פופוליסטית. היא מבטאת את הרצון לסתום את הפה למשמיצים. ואילו ההצעה של המדינה יותר פרוצדורלית ומורכבת". חסון מוחה נמרצות: "הניסיון לתאר את הצעת החוק הזו כמשהו דרקוני מעולם השחור הוא יותר פופוליסטי מהפוליטיקאי הכי פופוליסט שאני מכיר. זה דבר זול. אין בו אחיזה במציאות".
באישור הצעת החוק של חסון קבעה ועדת השרים שהיא תותאם להצעת החוק של משרד המשפטים. ובינתיים יש אתרים שלא ממתינים למחוקק הישראלי, ונוקטים דרך של הסדרה עצמית. כך יואב יצחק, עורך האתר NFC, שבצעד מהפכני הודיע כי ליד כל טוקבק שיוצג באתר תפורסם כתובת ה-IP של המגיב. ההחלטה "נועדה לגונן על הגולשים באתרנו וכדי לאפשר לכל מי שרואה עצמו נפגע לנקוט צעדים שהוא רואה לנכון נגד אותו מגיב אלמוני", כתב יצחק. האם זוהי רק הסנונית הראשונה שמבשרת על שינוי במדיניות האתרים כלפי הטוקבקים, סוף עידן הטוקבקים כפי שאנו מכירים אותו ברשת הישראלית?
מסמכים
הצעת החוק הראשונה של ח"כ ישראל חסון (ynet)
הצעת החוק השנייה של ח"כ ישראל חסון: אחריותן המשפטית של הנהלות אתרי האינטרנט על דברי הגולשים המגיבים באתריהן (תיקוני חקיקה), התשס"ח-2007 (באתר הכנסת)