איור: רות גוילי

ב-17.11.00 פורסמה כתבת תחקיר ב"ידיעות אחרונות" שגילתה כי התנועה לאיכות השלטון קיבלה תרומה מקרן ריץ'. קרן ריץ' ממומנת על-ידי המיליונר מארק ריץ', שהחנינה שהעניק לו הנשיא קלינטון, ביום האחרון לכהונתו בבית הלבן, עוררה סערת רוחות גדולה בארה"ב וסיבכה את הנשיא הפורש בהליכי חקירה. בכתבה ב"ידיעות אחרונות" נאמר על ריץ' שהוא מבוקש בגין עבירות מס בארה"ב ובאירופה. באותו יום פנו בתנועה לאיכות השלטון למשטרה והתלוננו נגד עורכי התחקיר, גיא לשם ומודי קרייטמן, בגין סחיטה. מדוע ולמה ירצו ב"ידיעות אחרונות" לסחוט את התנועה לאיכות השלטון? לפי אנשי התנועה, זעמו של "ידיעות אחרונות" יצא עליה בגלל מעורבות שולית שלה במאבק אחר שמנהל העיתון נגד אגודה שיתופית בשם "מונדרגון".

השתלשלות האירועים היא שרשרת פתלתולה של התרחשויות: במאי 2000 (חצי שנה לפני פרסום הכתבה שעליה יצא קצפה של התנועה) מתפרסמת ב"ידיעות אחרונות" כתבת תחקיר המייחסת עסקים מפוקפקים לאגודת "מונדרגון". בעקבות הכתבה הוגשו תביעות משפטיות הדדיות: "מונדרגון" הגישה קובלנה פלילית בגין לשון הרע נגד "ידיעות אחרונות" וגורמים בתוכו, ואילו "ידיעות אחרונות" הגיש תביעת דיבה נגד "מונדרגון" על פרסומים נגד העיתון שהופיעו, לפי הטענה, באתר האינטרנט של החברה. על הכתבה ממאי 2000 היו חתומים שוש מולא ומודי קרייטמן. לאחר הגשת הקובלנה הפלילית נגדו ונגד גורמים נוספים בעיתון, פונה מודי קרייטמן לרשות לניירות ערך בשאילתה בנושא לעבירות לכאורה שביצעה "מונדרגון" על חוק ניירות ערך. הרשות פותחת בחקירה נגד "מונדרגון".

סדרת האירועים הזו היתה רקע למאבק שנפתח בין התנועה לאיכות השלטון לבין "ידיעות אחרונות", וכך החל המאבק: התנועה פונה ליועץ המשפטי לממשלה (ומפרסמת זאת בעיתונות) בתלונה על הליך פתיחת החקירה נגד "מונדרגון" מטעם הרשות לניירות ערך. טענת התנועה: מירי כץ, יו"ר הרשות, היא אחות של רות יובל, עורכת בכירה ב"ידיעות אחרונות", ליובל עשוי, לכאורה, להיות עניין בחקירה נגד "מונדרגון", מפני שחקירה כזו נותנת לכאורה גושפנקה לטענות שפרסם "ידיעות אחרונות" נגד "מונדרגון", ומכאן שגם תומכת לכאורה במאבק המשפטי הניטש בין העיתון ובין "מונדרגון". ביום שבו פורסמה תלונתה של התנועה החל התחקיר של "ידיעות אחרונות" נגדה, אשר הוביל בהמשך לכתבה בעניין תרומתו של מארק ריץ'.

בפרשה הסבוכה אפשר לדון מנקודות מבט אחדות: מי צודק מבחינה עובדתית, מהי מידת הריחוק האישי הנדרשת מעיתונאי ביחס לנושא שבו הוא מטפל, ועוד, אולם הניסיון לברר את השאלות הבאות נראה חשוב יותר: אם מתנהל מאבק מעל דפיו של עיתון, מי הוא שנאבק – הכתב? העורך? האם ניתן לבודד גורם אחד שמנהל את המאבק ואם כן, האם זה דווקא הגורם הזוטר? ומה אפשר ללמוד מן המציאות שבה הזוטר הוא שנושא, בסופו של דבר, באחריות?

כולם צודקים

התנועה לאיכות השלטון מעלה שלוש טענות מרכזיות נגד הכתבים ב"ידיעות אחרונות". ראשית, למודי קרייטמן, החתום יחד עם גיא לשם על הכתבה שלטענתה פגעה בו (זו שבה נחשפה תרומתו של ריץ' לתנועה), יש, לגרסתה, עניין אישי לפגוע בה: הוא הרי נמנה עם העיתונאים ב"ידיעות אחרונות" שנגדם הגישה "מונדרגון" קובלנה פלילית על הוצאת לשון הרע. מה הקשר? על-פי אנשי התנועה הקשר הוא זה: התנועה לאיכות השלטון התלוננה בפני היועץ המשפטי לממשלה על אופן פתיחת החקירה ברשות לניירות ערך נגד האגודה השיתופית "מונדרגון". החקירה ברשות לניירות ערך, על-פי תפיסת אנשי התנועה לאיכות השלטון, עשויה היתה לשרת את קרייטמן ולספק לו מעין "אליבי" בחקירת הקובלנה הפלילית; רוצה לומר, אם הרשות חוקרת את התנהגות "מונדרגון", הרי שהדברים שכתב קרייטמן מקבלים חיזוק משמעותי. קרייטמן מתייחס לטענה זו כך: "מה היה לי בעצם נגד התנועה לאיכות השלטון? למה יש לי עניין אישי? אם אתה מברר מה זה תביעה, תביעת דיבה או קובלנה פלילית, נגד כתב של עיתון, העיתון נושא באחריות, התביעה היא נגד העיתון".

טענה נוספת של התנועה גורסת שהכתבה היתה חלק ממסע לחצים נגדה שהפעילו גורמים ב"ידיעות אחרונות" ושכלל גם איומים. עו"ד שי שהמי, המבקר הפנימי של התנועה, משחזר: "התקשרו העיתונאים האלה לאנשים בתנועה ואיימו עליהם... ייחסו את עצם הגשת התלונה לאפשרות של כתיבת הכתבה. כלומר אם לא תעשו כך וכך... אז אנחנו נפרסם, ננקוט נגדכם אמצעים. היו איומים וכמה ימים לאחר מכן מתפרסמת הכתבה". נזכיר, התחקיר של קרייטמן ולשם מתחיל להתגלגל רק לאחר שהתלונה כבר הוגשה.

הטענה על איומים לכאורה שאיימו הכתבים חמורה ביותר. יש בה בהחלט להצביע, אם תוכח כנכונה, על התנהגות של הכתבים, בנבדל מהעיתון, או לפחות באופן שאינו בהכרח קשור בעיתון. מצד שני, אם היו איומים, כטענת התנועה לאיכות השלטון, מדוע הם לא מוזכרים במפורש בעלון התנועה, שם שוטח עו"ד שהמי את טענות התנועה נגד העיתונאים? מה ההגיון באיום, אחרי שהתנועה כבר "ירתה", קרי, כבר הגישה את התלונה?

גיא לשם זוכר את השיחות עם אנשי התנועה באופן שונה: "אני אומר במפורש ובאחריות ועם יכולת משפטית להוכיח את זה: לא נאמרה שמץ של מלת איום, לא במפורש ולא במשתמע. המלה כתיבה לא הוזכרה בכלל באותן so called שיחות איום וגם לא השורש כ.ת.ב. יש לי עניין גדול להוכיח את צדקתי בנושא הזה, מפני שלא נעשה פה שום עוול ובוודאי לא היתה פה כוונת זדון. אני אשמח מאוד אם הם יטענו וזה יתפרסם שאיימנו עליהם, כיוון שאז אני אגיש תביעת דיבה".

שני הצדדים מציגים עמדות נחרצות בעניין האיומים לכאורה. בכל אופן, התעלמות מעיתוי כתיבת הכתבה ופרסומה תהיה היתממות; הכתבה בעניין קרן ריץ' היא תגובתית לפעולה של התנועה (הגשת התלונה נגד כתבי "ידיעות אחרונות" ליועץ המשפטי לממשלה). מודי קרייטמן אף מודה בזה. אין עוררין על כך שבאותו יום שהתנועה פנתה ליועץ המשפטי לממשלה, פנה מודי קרייטמן לתנועה והחל בבירוריו. עיתון צריך להיזהר מאוד מליצור את הרושם שנעשה שימוש בדפיו כדי לנהל חשבונות של העיתון או גורמים בתוכו. במקרה שלפנינו העיתון משדר: מסוכן להתעסק אתי; התנועה מחזירה: מסוכן גם להתעסק אתי.

הטענה השלישית נוגעת למשפט שהופיע בכתבה נשואת המחלוקת: "השם מארק ריץ' מוכר היטב גם למגייסי התרומות של התנועה לאיכות השלטון". התנועה לאיכות השלטון טוענת שהמשפט שקרי ועומד בסתירה לתגובתה כפי שנמסרה ופורסמה ב"ידיעות אחרונות". התגובה אומרת מפורשות כי בתנועה לא ידעו על עברו של האיש. נראה שיש צדק בטענתם של אנשי התנועה. על משמעות הדברים יש לעמוד מתוך הקשרם. צירוף המלה "היטב" מרמז על היכרות לעומק. ההקשר שבו מופיע המשפט – מיד אחרי שמיוחסת לאינטרפול האמירה: "... אין ספק, הוא הנוכל הגדול בעולם", ולפני משפט המתאר את התנועה כמי שחרתה על דגלה לפעול למען טוהר המידות ובכל זאת ניזונה גם מכסף ש"מקורו בחשבון הבנק של המבוקש" – כל אלו יוצרים אצל הקורא את הרושם שבעוד שהוא עצמו עשוי לא לדעת מי הוא אותו ריץ', הרי תנועה שכזו, שעל דגלה חרות המאבק למען טוהר המידות, ודאי יודעת מי הם אלה שלא רק שאינם טהורים, אלא הם המושחתים הגדולים בעולם. זאת ועוד, אומרים בתנועה, הכתבה חסרה כל פרופורציה. קרן ריץ' תורמת סכומים נכבדים לגופים רבים ומכובדים בארץ (ככל הנראה מדובר בעשרות מיליוני שקלים), ואילו הכתבה נטפלת לתנועה לאיכות השלטון, שלה נתרמו 5,000 דולר בלבד.

הסכום שמצוין בכתבה אכן מעורר סימני שאלה באשר להצדקה של כתבת "חשיפה" מעין זו. להגנתם טוענים גיא לשם ומודי קרייטמן, כי את המידע על גובה התרומה קיבלו במועד מאוחר מאוד, כך שנמנע מהם לבדוק אותו. הם מציינים גם כי מקרן ריץ' נמסר להם שהסכומים שמקבלת התנועה אינם נופלים מן הסכומים שמקבלים גופים אחרים בארץ. לשם וקרייטמן מתארים התנהגות אובססיבית מצד התנועה לאיכות השלטון, שנועדה, לדבריהם, להתיש אותם ולרפות את ידיהם מלחקור בעניין.

גיא לשם: "... אנחנו מקבלים (בתגובה לשאולות שהכתבים הפנו לתנועה לאיכות השלטון; י"ק) במקום רשימה של תשובות, רשימה של שאלות בנוסח: האם נכון ששני הכתבים יושבים באותו חדר ב"ידיעות אחרונות"? שאלות קנטרניות שלמעשה נועדו להטיף מוסר ולהתיש את הכתבים כדי שירדו מהנושא". את התשובות לשאלותיהם קיבלו הכתבים סמוך מאוד למועד ה"דד ליין". במקום לנסח את רשימת השאלות יכלה התנועה לספק מיד (ולא באיחור ניכר) את גובה סכום התרומה (5,000 דולר).

לכל הפחות, טוענים בתנועה, היה על קרייטמן לציין כי יש לו עניין אישי בחקירה. על הטענה הזו משיב גיא לשם: "באותה מידה הייתי מבקש שבתחתית ההודעה שלהם לעיתונות (של התנועה לאיכות השלטון; י"ק) יהיה כתוב שהתנועה לאיכות השלטון קיבלה מידע מגורמים ברשות לניירות ערך שיש להם עניין בזה שמירי כץ תלך (כלומר שמירי כץ, יו"ר הרשות, תיפגע; י"ק).

מודי קרייטמן וגיא לשם טוענים, מצדם כי התחקיר על קרן ריץ' נולד באופן שהוא טבעי לעיתונאי חוקר. לפי הבנתו של מודי קרייטמן, האופן שבו התערבה התנועה לאיכות השלטון במקרה פוגע בהכרח בחקירת הרשות לניירות ערך נגד "מונדרגון". ההודעה לעיתונות שפרסמה התנועה, בצמוד לפנייתה ליועץ המשפטי לממשלה, בעת שמתנהלת חקירה סמויה בעניין, ודאי פוגעת בסיכויי החקירה. לכן התעורר אצל קרייטמן החשד שהתנועה פעלה ממניעים לא כשרים. זו הסיבה, על-פי קרייטמן, שהחל לחקור בפרשה. ראשית בדק אם לתנועה יש קשר כלשהו ל"מונדרגון". קשר כזה, אגב, לא נמצא. משהופנה לאתר האינטרנט של התנועה, ומצא שם את שמה של קרן ריץ', שינה כיוון והחל לחקור באפיק הזה.

אבל לא כולם סובלים

אף אחד מן הנוגעים בפרשה לא נותר ללא פגע. דופי מסוים הוטל בתנועה לאיכות השלטון וזו אף הפסידה לפחות תורם אחד, מארק ריץ' (אשר נפגע מכך שהתנועה, לדעתו, לא הגנה עליו די הצורך). הכתבים הושעו, יוקרתם המקצועית נפגעה וחקירה משטרתית מצפה להם, אולי, מעבר לפינה. מי שהצליח לחמוק בעור שיניו הוא הגורם המפרסם – "ידיעות אחרונות" – וגורמי העריכה שמעל הכתבים.

עו"ד שי שהמי מסביר מדוע תלו בתנועה את האשמה בכתבים בלבד: "עד שהעיתון פעל נגד העיתונאים אנחנו לא ידענו אם העיתון מעורב או לא, אם זה על דעתו או לא על דעתו, אם העורך הראשי ידע על כך או לא ידע על כך... ברגע שהעורך הראשי של העיתון החליט לחקור את העניין ולפעול כפי שפעל, לפי דעתי העיתון נקי".

אם פעם עורך "ידיעות אחרונות" נגד הכתבים הרי שהיה זה אחרי, ולא לפני, הגשת התלונה במשטרה נגד לשם וקרייטמן. ובנוסף, כיצד יכולה פעולת העורך נגד הכתבים לשחרר את הדרגים שמעליהם ואת העיתון מאחריות לגרסה שהעיתון פרסם? האם ייתכן שהתנועה לאיכות השלטון בחרה לעצמה מטרה קלה ונוחה? כך, לפחות, סבור גיא לשם: "מאוד קשה לבוא בטענות לגוף חזק כמו 'ידיעות אחרונות'". גיא לשם גם מצביע על תלות אפשרית שיש לתנועה בעיתון, המסבירה, אולי, את רתיעתה מלהתעמת אתו חזיתית: "תדירות ההודעות לעיתונות שם זה דבר שאני לא מוצא לו מקבילה בשום מקום בישראל. משרדי יחסי-ציבור לא מוציאים כמות כזו של קומוניקטים". מודי קרייטמן מוסיף: "הלחץ הוא תמיד על הכתב ולא על העיתון. על מי יותר קל להפעיל לחץ? על הכתב".

עצמאותו של עיתונאי מובטחת לו במידה רבה על-ידי הגוף התקשורתי שבו הוא עובד. כתב שיודע שהוא עצמו חשוף למאבקים משפטיים ואחרים מול גופים גדולים וחזקים ממנו יהסס לכתוב נגדם ואף לחקור את התנהלותם.

ובהתאם, במאבקים משפטיים שנערכים נגד כתבים (בתחום לשון הרע) מספק העיתון את ההגנה המשפטית ואף משלם את הפיצויים במידת הצורך.
השעייתם של הכתבים מעוררת תהיות נוספות. העיתון אמור לשמש מחסום ומגן מפני הלחץ. במקרה זה, העיתון לא פעל כמטרייה אלא כממטרה: הוא השעה את הכתבים. מה הן, למעשה, הטענות שמעלה העיתון נגד כתביו? חוסר פרופורציה (אחת הטענות של התנועה), סגנון מתלהם? הרי כל אלה עוברים תחת ידיו של עורך, וזה יכול (וצריך) לתקנם מבעוד מועד. הכתבה הזו, אפשר להניח, בדומה לכל כתבה אחרת במוסף של "ידיעות אחרונות", עברה את ביקורתה של עורכת המוסף ומשכתבים.

את תגובת "ידיעות אחרונות" לשאלות אלו ואחרות לא ניתן היה להשיג עד מועד סגירת הגיליון.

הטענה היחידה באשר למהימנות המידע בכתבה מתייחסת לרמיזה של הכתבים כאילו בתנועה הכירו את עברו של מארק ריץ'. זו טענה שאינה מוכחת בכתבה, ומוכחשת על-ידי דובר התנועה בגוף הכתבה. היכן היתה עורכת המוסף שקראה את הכתבה ואישרה אותה לפרסום? קשה, אם כן, לראות היכן נפרדות כאן דרכי הכתבים והעיתון. על כן, לגמרי לא ברור מדוע ננקט צעד של ענישה על-ידי העורך כלפי הכתבים בלבד.

נדמה שמדובר כאן במאזן אימה (או תועלת) בין התנועה לבין "ידיעות אחרונות". במשחק בין ה"גדולים" ("ידיעות אחרונות" והתנועה לאיכות השלטון) הוחלט, כנראה להקריב את ה"קטנים". התנועה בחרה למקד בהם את התקפתה (במקום בעיתון), והעיתון הנחית מכה משלו על הכתבים.

הסיקור התקשורתי

מטבע הדברים עורר פרסום הכתבה, ועוד יותר מזה התלונה שהגיש אליעד שרגא מהתנועה לאיכות השלטון, הד תקשורתי.

▪ ב"יומן" בערוץ הראשון מופיעה ביום שישי בערב (17.11.00) כתבה של בועז שפירא. כותרתה: התנועה לאיכות השלטון הגישה תלונה למשטרה נגד שני כתבים של "ידיעות אחרונות", ולפיה הם ניסו להלך עליה אימים. אליעד שרגא מרואיין כשהוא מסביר שמדובר בבריונות תקשורתית לשמה של אנשים שיכורי כוח. בסיום הכתבה מעיר שפירא בחיוך כי ב"ידיעות אחרונות" "התקשו לאתר את העורך כדי שנוכל לקבל את תגובתו".

ברור לגמרי מן האופן שבו מדווח שפירא שבעיניו מדובר בסכסוך בין התנועה לאיכות השלטון ובין "ידיעות אחרונות". הוא אף מתייחס אמירה ברוח זו לאנשי התנועה: "בתנועה לאיכות השלטון אומרים כעת כי 'ידיעות אחרונות' נחלץ לתקוף את התנועה כנקמה וכדי להפחיד משום שהתלוננה נגד מירי כץ". על רקע זה, מתמיה ששפירא לא העלה את השאלה המתבקשת – מדוע הוגשה תלונה נגד הכתבים, במנותק מן העיתון? בכותרת הכתבה דווקא צוין שהתלונה הוגשה נגד כתבים בעיתון. האיזכור הזה חייב את שפירא לעשות אחד מן השניים: או לברר עם אליעד שרגא מדוע התלונה היא נגד הכתבים בנפרד מהעיתון, או, אם ההפרדה מקובלת על שפירא, לפנות דווקא לכתבים ולבקש את תגובתם. גיא לשם ומודי קרייטמן מציינים כי ממערכת "היומן" לא פנו אליהם לבקשת תגובה. בנוסף יש לתהות מדוע החמיץ בועז שפירא את השאלה המתבקשת: היכן כאן הסחיטה? הרי התנועה כבר עשתה מעשה ופנתה ליועץ המשפטי לממשלה, כך שלא ניתן עוד לסחוט אותה בפרשה זו.

בועז שפירא הסביר בדיעבד: "האחריות המקצועית שלי הנחתה אותי כשעשיתי את הכתבה והיא נעשתה לפי כל אמות המידה המקובלות... יש הרבה שאלות בסוגיה הזאת. זה ים של חומר. הכתבה היתה קצרה ומתומצתת. נגעה באותן נקודות שהיא נדרשה להתמקד בהן... היא נעשה במהירות הדרושה, בכלים האחראיים של סוג החומר הזה, והיא התייחסה לכל הבעיות שראינו, וטיפלנו בהן בזהירות ובאחריות".

▪ ביום ראשון, 19.11.00, הועלתה הפרשה ב"דוקומדיה". העורך והמגיש, מתי גולן, פתח את התוכנית בדברים הבאים: "לא כל יום מגישים תלונה במשטרה על סחיטה באיומים נגד עיתון, אבל זה מה שעשתה התנועה לאיכות השלטון נגד "ידיעות אחרונות". האמת היא שגם ביום שישי לא הוגשה תלונה על סחיטה נגד העיתון, אלא נגד כתבים בעיתון. מתי גולן לא רק מתעלם מן המשמעות של הגשת התלונה דווקא נגד הכתבים, הוא אף "מתקן" את פעולת התנועה. גם לאחר שעו"ד שרגא מעמיד אותו על טעותו, מוסיף גולן לאורך הראיון להתייחס לתלונה כאילו הוגשה נגד העיתון. מתי גולן הסביר בדיעבד מדוע לא עמד על ההבדל בין תלונה המוגשת כנגד עיתון ובין תלונה המוגשת כנגד כתבים: "מה החשיבות של זה? אני רואה בזה דבר עובדתי. בהקשר ההוא אז זו לא נראתה לי השאלה החשובה".

מיד לאחר הפתיחה העלה גולן את עו"ד אליעד שרגא לשידור. שרגא פרס את סיפור העלילה מנקודת מבטו. גם כאן, בנקודות המפתח, לא נשאלות השאלות החשובות. שרגא מסביר שהופעלו לחצים על התנועה. "מתקשר מר מודי קרייטמן ושואל האם לאנשי התנועה... יש מניות ב'מונדרגון', כאילו כל התלונה שלנו... הונעה על-ידי איזשהו אינטרס אישי שיש למי מחברי התנועה". גולן אינו מברר כיצד שיחת הטלפון הזו, שעל פניה היא לגיטימית, היוותה לחץ. אליעד שרגא מוסיף וטוען: "ברגע שאנחנו פונים ליועץ המשפטי לממשלה מתחיל פה הליך משפטי. זה למעשה הקלאסיקה של שיבוש הליכי משפט שמנסים להלך אימים על מתלונן... מזכיר את הסרטים של המאפיה שמניחים ראש של סוס במיטתו של אדם שרוצים לאיים עליו ובכך נותנים לו רמז עבה למה שעלול להתרחש אתו". מתבקשת כאן שאלה: אם מדובר בקלאסיקה של שיבוש הליכי משפט, מדוע לא הופיע סעיף זה בתלונה למשטרה? ובכלל, מתי הפכה התנועה לאיכות השלטון לחלק ממערכת המשפט? הלא מרגע שפנתה ליועץ המשפטי לממשלה אכן מתחיל הליך משפטי אולם מסתיים חלקה של התנועה בפרשה.

בהמשך השידור מציין גולן ש"דוקומדיה" הזמינה את "ידיעות אחרונות" להגיב ונמסר לה שהעניין בבדיקה. בתשובה לשאלה, הסביר גולן בדיעבד מדוע לא יוצגו עמדות הכתבים, ומדוע לא הקשה בשאלות על אליעד שרגא: "זו תלונה שלו נגדם (של עו"ד שרגא נגד כתבי "ידיעות אחרונות"; י"ק), אף אחד לא יכול לבוא בשמם. הזמנו את הכתבים, הזמנו את העיתון. הם לא באו. אני לא יודע מה אתה רוצה".

את דרך ניהול התוכנית על-ידי מתי גולן אפשר אולי להבין טוב יותר לאור הדברים שכתב בנושא בעיתון "גלובס", שצוטטו גם בביטאון התנועה לאיכות השלטון, וכך כותב גולן: "לא מבין רוצים כמה עיתונאים מהתנועה לאיכות השלטון... קראנו ששני הכותבים הושעו מעיסוק בתחקירים, וצריך להחמיא לעיתון על הצעד החריג והאמיץ". גולן לא לוקח בחשבון, כנראה, את העובדה שהכתבה פורסמה ב"ידיעות אחרונות"; את העובדה שהעורך הראשי שהשעה את הכתבים ביום ראשון הוא העורך הראשי ששמו מתנוסס בעמוד הראשון של דף החדשות ביום שישי. האם מתי גולן יודע שהעיתון הנמכר ביותר במדינה הוא "ידיעות אחרונות" או שמא הוא סבור שמדובר ב"מודי קרייטמן ניוז"? צעד חריג? בהחלט. אמיץ? נדמה שההפך הוא הנכון. "ידיעות אחרונות" מצליח, הודות למתי גולן, גם לא לשאת באחריות לדברים שפורסמו על דפיו ועברו את שגרת העריכה הרגילה על כל מדרגיה (רכז הכתבים, ישיבת מערכת), כולל הצגת הרקע הרלבנטי של הכתב, וגם לצאת אמיץ על גבם של כתביו. מתי גולן גם מסביר כיצד הוא מצפה מעיתונאים לנהוג בתנועה לאיכות השלטון: "יש מקום לצפות שהתקשורת והעיתונאים יסייעו לתנועה, יעודדו אותה, יקדמו אותה...". האם עידוד וקידום גוף כלשהו הוא מטרה עיתונאית? בדיוק תפיסה זו של מתי גולן, המעמידה גופים מסוימים מעל לביקורת, היא שמחייבת ביקורת עליהם. גם התנועה לאיכות השלטון אינה מעל לכל חשד, ויש מקום לבדוק את עמדותיה ודרכיה באופן ענייני.

העובדה שהעיתון יכול לנהוג כפי שנהג מלמדת על מצבו של העיתונאי בישראל בשנת 2001. העובדה שהעיתון יכול היה לנהוג כך מבלי שהתקשורת האלקטרונית תחשוף זאת, מלמדת על מצבה של התקשורת האלקטרונית.

גיליון 31, מרץ 2001