איור: אפרת בלוססקי
"בשביל זה רוצחים היום בן-אדם בישראל", "ויכוח על חניה הוביל לרצח בדקירות סכין", "העיר לנהג ונרצח במקום", זעקו כותרות העיתונים של יום ראשון, ה-11.9.1999.
בסוף אותו שבוע יצאו גיל מיצ'ל וחבריו למסיבה פרטית ביפו, מסיבה שאליה מיצ'ל לא הגיע. מחקירת המשטרה ומהחלטת בית-המשפט, שניתנה בינואר השנה, עולה כי מיצ'ל עמד ושוחח מחוץ למסיבה עם חברים, ואז הבחין במכונית מסוג ג'י.אם.סי חולפת בסמוך למכוניתו.
מיצ'ל קרא לעבר הנהג, "דיר באלק, אל תשרוט לי את האוטו". בעקבות ההערה יצאו מהרכב ארבעה צעירים שהכו את מיצ'ל נמרצות. אחד מהם, חליל חדד, דקר אותו למוות ונמלט. שלושת שותפיו של חדד לאירוע נתפסו עוד באותו השבוע. חדד, שנמלט מהאזור, נתפס בסמוך למחסום ניסנית באפריל 2000, הודה ברצח ושחזר אותו לעיני מצלמות המשטרה. בראשית ינואר אשתקד הרשיע אותו בית-המשפט בהריגה וגזר עליו את העונש המרבי - עשרים שנות מאסר.
הרצח המזעזע סימן רף חדש ברמת האלימות בישראל. אמצעי התקשורת - הכתובה והאלקטרונית כאחת (למעט עיתון "הארץ" שדיווח בראשית השבוע על הרצח בעמודים הפנימיים, עם הפניה קטנה בעמוד הראשון, אך הצטרף למחרת לדווח מקיף גם בעמודי החדשות הראשונים) סיקרו ביום ראשון את הרצח בעמודים הראשונים ובפתח מהדורות החדשות.
הסיקור כלל תמונות של זירת הרצח ושל מיצ'ל, ראיונות עם עדי ראייה ובני משפחה, ראיונות עם אישי ציבור וכתבות נושא - על האלימות בארץ, על יפו וכדומה. במהלך השבוע הועלו השערות כי הוויכוח לא פרץ כלל בשל הערתו של מיצ'ל, אלא שהוא היה הקורבן שנקרה לפני החבורה, שנשלחה "לחסל חשבונות" עם מארגני המסיבה כיוון שלא הקפידו לשמור על השקט. השערה זו התפוגגה.
הסיקור לא שכך גם בהמשך והפרשה עוררה הדים והתייחסות נרחבת מצד התקשורת בכל שלבי התפתחותה עד למתן גזר-הדין. מקרה הריגתו של גיל מיצ'ל - עובר אורח תמים ללא עבר פלילי - נחרט בזיכרון הציבורי כיחיד במינו, כהמחשה קיצונית לתוקפנות המאפיינת את מגעיהן של הבריות.
למעט חלק מכתבי הפלילים והכתבים האזוריים, השם קנדיל סלימאן חרב אינו אומר דבר לציבור. אין כמעט מי שזוכר שחרב בן ה-18, בחור ערבי מלוד, גם הוא ללא עבר פלילי, מצא את מותו בנסיבות דומות מאוד לאלו שבהן קיפח מיצ'ל את חייו.
ב-6 במרץ 2001, בעת שהלך ברחוב, הבחין חרב בנהג הנוסע בפראות ומבצע עבירות תנועה ברחוב בלוד וקרא לעברו: "איך אתה נוהג?". הנהג יצא מרכבו, הכה את חרב באלה ונעלם מן מהמקום. אחרי הצהריים מת חרב מפצעיו. השוטרים שהגיעו לזירת התקרית סברו תחילה כי מדובר בתאונת "פגע וברח", אולם בדיקה שלאחר המוות העלתה כי חרב הוכה למוות.
דבר מותו של חרב פורסם ב"ידיעות אחרונות" וב"הארץ" בעמודי החדשות הפנימיים, וב"הארץ" צורפה תמונה לכתבה. ערוצי הטלוויזיה ו"מעריב" בחרו שלא להתייחס למקרה.
ייתכן שהמקרה לא זכה לאותה תהודה שקיבלה פרשת הריגתו של גיל מיצ'ל, משום שמטבע הדברים מקרה ראשון מסוגו ותופעה חדשה מקבלים סיקור נרחב במיוחד. אפשר גם שבמקרה של מיצ'ל היו כל המרכיבים שמהם ניתן לרקום סיפור דרמטי: הקורבן הוא אמן שוחר שלום, הדוקר - גם אם הפשע לא בוצע על רקע לאומני - הוא בן לאום אחר, עילת העימות היא ויכוח פעוט בכביש. ואפשר גם שהאירועים בחודש מרץ אשתקד - הרכבת הממשלה החדשה, פיגוע בנתניה שבעקבותיו נעשה לינץ' בעובר אורח ערבי - דחקו את סיפור הירצחו של חרב לשולי החדשות.
למרות זאת נשאלת השאלה: אם הפשע היה מתבצע בלב תל-אביב או בהרצליה פיתוח, והרוצח או הנרצח היו יהודים, האם גם אז היה נחשב לסיפור עיתונאי זניח?
משיחות עם לא מעט כתבים שמסקרים את הזירה הפלילית באזור רמלה-לוד עולה כי דבר הרצח של חרב לא נעלם רק מתודעת הציבור הרחב, אלא גם מתודעתם; רק מקצתם זוכרים, רובם במעורפל, את המקרה. איש מהם לא יכול היה לנקוב בשמו של הנרצח. כאשר הם נשאלים על סיפור הריגתו של מיצ'ל, הם יודעים לספר עליו בפרטי פרטים ולשחזר את כל שלביו, עד למתן גזר-הדין.
הרושם שמתקבל - הן מבדיקת מתכונת הסיקור של רצח חרב והן משיחות עם הכתבים הנוגעים בדבר - הוא שגם ביניהם יש לא מעטים המתייחסים באופן שונה למותם של ערבים מאשר למותם של יהודים בנסיבות פליליות.
חלקם טוענים כי הם חסרי אונים ומתוסכלים מיחסן האדיש של מערכותיהם למקרי רצח שאינם על רקע לאומני ובהם מעורבים ערבים אזרחי המדינה. "אם לבחון את מדד הפשיעה על-פי העיתונים", אומר כתב באחד העיתונים היומיים, "ביפו אין פשיעה - הפשיעה שם פשוט לא נמצאת בעיתונים".
אחר מספר על מקרה שבו שם של ערבי שנרצח התפרש במערכת, בטעות, כשם יהודי - וגרם מיד להעלאת נפח הסיקור של המקרה. ההתנהגות הזו של מערכות כלי התקשורת, מספרים הכתבים, מורידה את רמת המוטיבציה שלהם לחקור ולדווח על מקרי רצח במגזר הערבי. רובם סבורים שהמניע להבדלים בסיקור אינו גזענות מודעת ומכוונת של המערכת, אלא שיקולי עניין ציבורי והעובדה שהערבים מעניינים פחות את הציבור היהודי החי בארץ.
הדס שטייף מגלי-צה"ל, המעידה על עצמה שהיא מקורבת למגזר הערבי, מסקרת אותו בדבקות שנים רבות וזוכה לתמיכת המערכת, רואה בהתרחשויות הדרמטיות של השנה החולפת את אחת הסיבות העיקריות לסיקור המועט שקיבלו אירועים פליליים, ומקרי רצח בתוכם, ובמגזר הערבי בפרט.
גם אצלה, מודה שטייף, יש ירידה בנוכחות בשטח כאשר מדובר ברצח ערבים: "אם פעם הייתי יוצאת לכל רצח במשולש, היום כבר פחות, היות שאני יודעת שזה לא ייכנס למהדורות. היום גם לא ממהרים לצאת לרצח עבריינים כי יודעים שבכמות האירועים זה לא יקבל ביטוי; הרבה סיפורים נופלים בגלל מצוקה של מקום".
גם בימים כתיקונם, טוענים כתבי הפלילים, רצח של ערבי זוכה לסיקור פחות מקיף מרצח יהודי, גם אם נסיבות הרצח דומות. את הטענה שמעלים כתבים בפריפריה, שכל אירוע באזוריהם מעניין פחות מעצם העובדה שלא התרחש במרכז, ניתן להחיל על אזרחי ישראל הערבים באשר הם - ביפו או בלוד - הנתפסים כפריפריה גם כאשר הם חיים במרכז הארץ. "גם רצח בדימונה פחות מעניין מרצח בתל- אביב. ומזרח ירושלים, יפו ולוד נתפסות כעוד הרבה יותר רחוקות מדימונה", אומר כתב באחד העיתונים היומיים.
ד"ר אלי אברהם, החוקר את הסיקור התקשורתי של המרכז אל מול הפריפריה, אומר: "הערבים הם פריפריה של פריפריה. מצבם נואש מבחינה תקשורתית. אם מדובר בכמיליון ערבים במדינת ישראל, מספר דומה למספר תושבי ערי הפיתוח - ערי הפיתוח מקבלות סיקור גדול פי שישה מזה של הערבים. הסתכלות על הערבים היא בעיקר דרך הפריזמה הבטחונית. נושא האבטלה והעוני אצל ערביי ישראל כמעט אינו מסוקר. מקורות המידע על ערבים מקורם בעיקר בכוחות הביטחון או הממסד".
אחד ההבדלים הבולטים באופן הסיקור של פשעים חמורים במגזר הערבי הוא העדר ראיונות, עדויות ותמונות של הנרצחים. רבים מהכתבים המסקרים תחום זה תולים את הסיבה לכך במחסום השפה ובמחסום תרבותי: "כאשר באים לסקר רצח במגזר הערבי נתקלים בסגירות ובאלימות כלפי התקשורת", מספרת כתבת. "אצל היהודים אפשר ללכת למשפחות ולדובב אותן. הערבים לא יספרו, גם אם הם מכירים את נסיבות הפשע, מפחד מעונש או מפגיעה". אבל יש כתבים שכופרים בגרסה הזו ומודים: "שטויות! כולם מתראיינים ומצטלמים, זה פשוט לא מעניין אף אחד".
ג'עפאר פארח, מנהל מרכז "מוסאווה" ("שוויון") לזכויות האזרחים הערבים בישראל ועיתונאי לשעבר, טוען: "הכתבים היהודים לא יוצאים לשטח ומחפשים את הסיפור. אם יהיו כתבים ערבים, הכתב יידע להגיע למקום ולתת את ההרחבה המתאימה. מי שצריך להתבייש במצב שנוצר הוא הכתב שלא יכול לבנות לעצמו מערכת של מקורות. אם הכתב נכשל בבניית מערכת כזו, המערכת והכתב צריכים לשאול את עצמם אם יש להם מה להמשיך (בתפקידם; ד"ו)".
המשטרה תורמת לדחיקת סיקור הפלילים במגזר הערבי לשוליים. "משום שהמשטרה מתקשה להתמודד עם המגזר הערבי קשה לה יותר לתת מידע", אומר כתב פלילים ומוסיף: "בגלל עצם הידיעה שהכיסוי התקשורתי של מקרים כאלה הוא לא רחב, הם מתאמצים פחות בהעברת האינפורמציה הזאת". בתגובה אומר גורם במשטרה: "הכתבים צריכים לבחון את עצמם ואת התייחסותם לידיעה שהם מקבלים על גופת ערבי שמצא את מותו על רקע סכסוך בתוך המגזר הערבי. במקרים כאלה התגובה היא הרבה פעמים, 'טוב, לא משנה' או 'תודה ושלום'".
בתחום אחד מסתמן לאחרונה שוויון בסיקור מעשי רצח במגזר היהודי ובמגזר הערבי, והוא רצח נשים בידי בני משפחה. המודעות הגדלה והולכת לאלימות בתוך המשפחה בחברה הישראלית גורמת לכך שמעשי פשע על רקע זה במגזר הערבי נהנים משימת-לבה של התקשורת.
ב-25.11.2001 התרחש רצח כפול בחיפה. בעל, שחשב שאשתו מנהלת רומן עם השכן מהדירה מעל, רצח את השניים ואף פצע את בנו וחברו פצעים קשים. הסיפור זכה לסיקור תקשורתי רחב וכלל ראיונות עם הבת היתומה והפצוע, צילומים של הרוצח מובל להארכת מעצר, תמונות מזירת הרצח, תרשימי זרימה של השתלשלות האירועים וכיוצא בזה.
כמעט שלושה שבועות קודם לכן נרצחו מהא קייס והאני עזאם מהכפר אבו-סנאן שבגליל בשל רומן שניהלו מחוץ לנישואין. גם כאן מדובר היה ברצח כפול, שזכה אמנם לסיקור נרחב יחסית בשלושת העיתונים ("הארץ" אף פרסם כתבת המשך על רציחות במגזר הערבי על הרקע המכונה "כבוד המשפחה"), אך לא כמו סיקור הרצח הכפול בחיפה.
את הטיעון שהמגזר היהודי פחות מתעניין במתרחש במגזר הערבי שולל פארח: "זו תיזה שפיתחו אנשים עצלים", הוא אומר. "הציבור הישראלי מתעניין אבל מונעים ממנו את המידע כי יש אנשים שלא רוצים לעבוד".
שמואל רוזנר, ראש מערכת החדשות ב"הארץ", אומר: "אנו משתדלים לסקר כל מעשה רצח בעיתון. אין אפליה מודעת בין ערבים ליהודים. אם קיימת אפליה כזאת, המשקל שלה בתוך כלל השיקולים הוא זניח. הפרמטרים לסיקור הם אחרים: עניין, ייחוד, רלבנטיות לקוראים, כמה מידע יש על הרצח וכו'. ייתכן שבשוליים יש דעות קדומות שכל אחד מפעיל שלא במודע".
ב"ידיעות אחרונות", ב"מעריב" ובחדשות ערוץ 2 בחרו שלא להגיב לשאלות הנוגעות לאופן סיקורם את התחום הפלילי במגזר הערבי.
דנה וינקלר היא סטודנטית ללימודי תקשורת
גיליון 36, ינואר 2002