העובדות היבשות: ב-14 בנובמבר 2001, הפגינו שני חרדים מול חנות הצילום "פוטו אלן" הסמוכה לשכונת מאה-שערים בירושלים. מחאתם היתה המשכו של מאבק בן שנתיים שניהלו נגד אלחנן בן-חקון, בעל החנות, אשר נחשד על-ידם במכירת סרטים פורנוגרפיים לילדי השכונה. בצהרי אותו יום יצא בן-חקון אל המפגינים החרדים והתעמת עמם. נוצרה התקהלות ותגרה פרצה במקום. בעל החנות, וצעיר נוסף שהיה עמו, תפסו את אחד המפגינים והחלו להכותו. יהודה סאמט, קשיש חרדי שעבר ברחוב, ניגש אל הניצים וניסה להפריד ביניהם. בן-חקון פנה אליו ודחפו. הזקן נפל, ראשו פגע במדרכה והוא נחבל קשות. שבוע לאחר מכן מת מפצעיו.
ייחודו של אירוע זה בכך שהוא תועד לכל אורכו במצלמת וידיאו על-ידי חוקר פרטי ששכרו גורמים חרדיים. העיתונאים שסיקרו את הפרשה יכלו לצפות בסרט ולעמוד על העובדות בקלות יחסית. פרטים נוספים הקשורים לאירוע ולתסיסה שפרצה לאחר מכן הונחו על שולחנו של דובר משטרת ירושלים והיו זמינים לכל כתב. למרות כל זאת הובאו עובדות סותרות, נבחרו כותרות מגמתיות ונפלו אי-דיוקים בדרך שבה בחרו כלי התקשורת החרדיים והחילוניים לדווח על הפרשה.
סיקור מותו הטרגי של יהודה סאמט שחרר מן הבקבוק שדים ששים לקרב. העיתונות החרדית בחנה את הפרשה מהזווית האישית: אדם הלך לעולמו בעקבות תקיפה במסגרת הפגנה חוקית שבה נכחו שוטרים ואיש לא מחה. התקשורת החילונית בדקה את האירוע מהזווית הציבורית, מנקודת מבט של מאבק חרדי-חילוני ירושלמי קלאסי, שלמרבה הצער הפיל חלל. נקודות המבט השונות לא תרמו לאמינות הסיקור. כלי התקשורת משני עברי המתרס לקו בסילוף ועיוות. אופן הדיווח השפיע על הידיעות, והעובדות, בחלקן, לא היו אלא תפאורה לכיוון שבחרו הכותבים.
התקשורת החרדית
התקשורת החרדית הפכה את יהודה סאמט לקדוש ואת אלחנן בן-חקון לרוצח המונים. ידה היתה על העליונה, כיוון שלה היה הרוג. איש שילם בחייו על קונפליקט דתי, וגופה לעולם נחשבת חומר נפץ יח"צני. היומונים החרדיים הקדישו את הכותרות הראשיות בעיתון להלווייתו של סאמט. במאמר המערכת של "יתד נאמן" נכתב כי "מי שהיה זקוק להוכחה כי לדם חרדי יש תעריף שונה מכל דם אחר, מקבל כעת הוכחה מהרצח המתועב של הקדוש יהודה סאמט בחסות השלטון הכופרני". גם השבועונים החרדיים הפכו את מות הזקן לסיפור מרכזי והרבו בתיאורים פלסטיים. הם השתמשו בכותרות כמו "פוטו רצח" או "מחזה מחריד: יהודי חרדי הותקף באכזריות לעיני שוטרים". התיאורים הללו לוקים, ללא ספק, בגוזמה ובסילוף. גם מיקומם בעמודים הראשיים נטול כל פרופורציה, אך אולי נסלח לנוכח העובדה שמדובר בעיתון מגזרי.
ב-15 בנובמבר, יום לאחר האירוע, התפרסמה בעיתון "המודיע" הכותרת הבאה: "לעיני שוטרי משטרת ירושלים שבחרו שלא להתערב, הותקף קשיש בידי בעל חנות המפיץ תועבה - ואיבד הכרה". כותרת זו חוטאת פעמיים: בפעם הראשונה, כשהיא מאשימה את השוטרים באזלת יד, שהרי הדחיפה באה בהפתעה. השוטרים לא יכלו למנוע אותה כיוון שלא ידעו עליה מראש. בפעם השנייה, כשהיא קובעת שבעל החנות הפיץ תועבה בשכונה חרדית. אין כל הוכחה לשמועה שהופצה, שבחנותו של בן- חקון נמכרו סרטים כחולים.
ב-25 בנובמבר, למחרת הלווייתו של סאמט, נכתב ב"יתד נאמן" כי "על-פי עדויות, חסימת הכניסה לעיר בחצות ליל שישי לא היתה פרובוקציה כדברי המשטרה, כי אם המשך מסע רגלי שקט של אלפי המלווים לקבורה את סאמט". בפועל הדברים התנהלו קצת אחרת. לדברי קובי זריחיאן, דובר משטרת ירושלים, התפרעו החרדים במהלך מסע ההלוויה, שרפו את חנותו של בן-חקון, בזזו את ציוד הצילום ורגמו את הרחוב באבנים. בביתם של כמה מהם נתפס ציוד צילום יקר שנגנב מן החנות. נגד הבוזזים הוגש כתב-אישום.
התקשורת החילונית
התקשורת החרדית, בהיותה מגזרית, אינה רואה עצמה, בחלקה לפחות, כפופה לאתיקה עיתונאית רשמית. התקשורת החילונית מחויבת לנורמות אתיות וציבוריות, ובכל זאת אופן טיפולה בפרשת סאמט היה בעייתי ביותר. תחילה דחקו כלי התקשורת החילוניים את האירוע לעמודים האחוריים ולשיפולי יומני החדשות. בכל דיווח הודגש היטב ההקשר של האסון: מפגינים חרדים מיררו את חייו של בעל חנות צילום. איש מהכותבים לא טרח לציין, הגם שניתן היה לראות זאת בבירור בקלטת הווידיאו, שבזמן שקדם לאירוע לא היתה התפרעות או התקהלות של המפגינים החרדים. בצילומים נראים בן-חקון והצעיר כשהם ניגשים לחרדי, תופסים בו בחוזקה ומכניסים אותו לניידת משטרה. בדקות שאחרי פציעתו של סאמט נראים השוטרים בצילום עסוקים במעצר חרדי נוסף. אלו תמונות ראויות לבדיקה, אך אף כתב לא הביע תמיהה על תפקודה של המשטרה בפרשה. איש מהעיתונאים לא שאל את השוטרים מדוע אפשרו לבן-חקון ולצעיר שהיה עמו להפוך את עצמם לנציגי החוק, מדוע לא הגישו עזרה רפואית לזקן, מדוע עצרו חרדי בעוד אחר מתבוסס בדמו על הכביש.
התקשורת החילונית הרבתה לעסוק במסכת העינויים שעבר אלחנן בן-חקון במלחמתו במפגינים כחילוני האחרון בשכונה חרדית. היא לא טרחה לברר במשטרה אם בן-חקון השיב גם הוא באלימות נגד החרדים. לו היתה עושה זאת, היה מתברר שבן-חקון לא טמן ידו בצלחת: בשנתיים האחרונות נפתחו נגדו תיקים פליליים בגין שימוש בגז מדמיע, בשוקר חשמלי ובחפצים (שאף הוחרמו על-ידי המשטרה) נגד מפגינים חרדים. אמנם אין לשכוח שבן-חקון הוא המותקף הדואג להגנתו, והצקה לאיש המבקש להתפרנס, הגם שבנסיבות המפריעות לסביבתו, אינה לגיטימית בשום מקרה, ובכל זאת היה על התקשורת לציין לצורך האיזון גם את חלקו של הצד החילוני בהפעלת כוח ובשימוש באלימות.
עיתון "הארץ" ייחד לפרשת חנות הצילום בירושלים שתי ידיעות. הכותרות טענו להשתוללות חרדית. "הארץ" לא טרח לבדוק את קלטת הווידיאו, אף לא דיווח על הימצאותה, אלא לאחר מותו של הקשיש. אך הדיווח היה הוגן, יחסית, וקוראיו יכלו לעמוד על העובדה שההתפרעויות נבעו מהפציעה.
ב-16 בנובמבר התפרסמה בעמוד הראשון של "הארץ" הכותרת הבאה: "חרדים הציתו חנות צילום בירושלים". הכותרת לא ציינה את הסיבה להצתה ומי שלא טרח לעיין בידיעה המורחבת, עשוי היה לחשוב שמדובר בעוד מעשה ונדליזם חרדי, המנותק מהאירועים הקשים שקדמו לו. ב-23 בנובמבר פרסם שחר אילן פרשנות מפוכחת על העניין: "בעבר שימשו את החסידות אירועים פחות דרמטיים מה'רצח' לצורך מסעות התרמה וגיוס כספים ברחבי העולם החרדי. לא יהיה זה מופרך להניח שגם הפעם ייערכו התרמות בריכוזים חרדיים בארץ ובעולם". במאמר פובליציסטי אין חובה להיצמד לעובדות ואף ניתן להעניק להן פרשנות אישית. ובכל זאת, כשישנה הסכמה שמדובר במוות בנסיבות טראגיות, אין זה הוגן לנתח את האירוע מנקודת מבט כלכלית. גם במסגרת הבעת דעות אי-אפשר לעשות דמוניזציה לחברה שלמה האבלה על הרג בן קהילתה בשוגג.
ב-26 בנובמבר סיקר "מעריב" את מסע ההלוויה. "לאחר ההלוויה הוצתה החנות פעם נוספת", נכתב בגוף הידיעה, "זאת לאחר שבמהלך החודש האחרון כבר הוצתה מספר פעמים". אין זה נכון. במהלך החודש שקדם למותו של סאמט לא נשרפה החנות אפילו פעם אחת.
מטבע הדברים גלש הסיקור התקשורתי של הפרשה גם למוספי סוף-השבוע ולתוכניות האירוח. במוסף "שבעה ימים" של "ידיעות אחרונות" ראיין הכתב יגאל מוסקו את אלחנן בן-חקון ופרס בהרחבה את מסכת תלאותיו במלחמתו נגד החרדים. ככלל, אין בכך פגם. יתרונה של כתבה מגאזינית על פני ידיעה חדשותית היא, שבעוד שידיעה חדשותית מקפידה על הבאת עובדות אובייקטיביות ונעדרת פרשנות, בכתבה מגאזינית יש מקום גם להתרשמותו האישית של העיתונאי. עם זאת, הכתבה תיארה את סבלו של בן-חקון מבלי שהתעכבה על סבלה של משפחת ההרוג ומבלי שפירטה את חלקו של בן-חקון במאבק. לשם האיזון היה על הכתב לציין לפחות שגם בן-חקון פעל לא אחת בדרכים אלימות נגד המפגינים החרדים.
"דובר המשטרה לא טרח ליידע אותי על אלימות מצד בן-חקון כלפי החרדים", אומר יגאל מוסקו. "התרשמתי שבעל החנות היה נתון להתנכלות מצד החרדים במשך תקופת זמן ממושכת. בכל זאת ביקשתי לדבר עם משפחת החסיד שמת, אבל איש מהם לא הסכים לכך. עורך-דינה של משפחת הנפטר נתן לי שם של עסקן חרדי, וגם הוא דרש ששמו לא יוזכר. בתנאים כאלה, אי-אפשר היה לתת משקל ראוי לדבריו".
גם הכותרת שנבחרה לכתבה של מוסקו, "מה היה לו לזקן לחפש שם?", מעוררת אי-נחת. כותרת כזו מבשרת, גם אם במרומז, מי אשם ומי זכאי, מי צודק ומי מצטדק. לאור המצולם בקלטת הווידיאו והעובדה שהכתב היה ער לכך שהקשיש החרדי נקלע למקום במקרה, וחש להפריד בין הניצים, יש בכותרת זו מעין הטעיה.
מני פאר
שבוע לאחר מותו של יהודה סאמט, התארח בן-חקון בתוכנית הטלוויזיה של מני פאר. טרם השידור נודע הדבר לאהרון ברוכין, עורך-דינה של משפחת סאמט, והוא התקשר אל מפיקי התוכנית וביקש להתארח לצד בן-חקון כדי "לקיים דיון מאוזן", כדבריו. פאר סירב לבקשה, וסירובו לגיטימי. זכותו להעניק ראיון בלעדי לצד אחד במחלוקת. הזכות הזו נגזרת מהפורמט המיוחד של תוכניות האירוח, המבוססות על סיפור אישי. "ובכל זאת, לפנים משורת הדין", אומר פאר, "הצעתי לעורך-הדין לשלוח לתוכנית תגובה כתובה. הוא אכן שלח תגובה שחציה הראשון היה רצוף השמצות שלא נגעו לעצם העניין, ורק חציה השני, הרלבנטי, הוקרא על-ידי".
הפגם הברור בטיפולו של פאר בשידור הזה היה בקריאת התגובה, שהתבצעה תוך הוספת פרשנויות אישיות של פאר. בכך העמיד המנחה את התגובה באור מגוחך ועיקר חלקים ממנה ממשמעותם. וכך זה נשמע: ברוכין כתב בתגובתו ש"בן-חקון תקף חרדים". פאר חייך לקהל והוסיף, "גם הוא תקף חרדים". בן-חקון סיפר בתוכנית שלאירוע הקשה קדמה התקהלות חרדית (עובדה שהופרכה בקלטת שאף שודרה בתוכניתו של פאר. בקלטת נראה בבירור שתחילתו של האירוע בזוג חרדים שעמדו מול החנות וקראו פרקי תהילים). ברוכין כתב בתגובה: "לא היתה התקהלות לפני האירוע, עמדו שם רק שני חרדים והפגינו כחוק". פאר הוסיף: "בניגוד למה שאנחנו ראינו, וכנראה שהדברים שראינו הם אחרים, לא היתה התקהלות". ברוכין כתב: "הרב סאמט נקלע למקום באקראי, וביקש להפריד בין הניצים לחרדים שהפגינו שם". פאר הוסיף: "בין הניצים לחרדים שהפגינו שם במקרה". בנקודה זו קטע פאר את רצף הקריאה והצטדק בפני הקהל: "אני מקריא רק את מה שביקשו ממני".
מני פאר לא שמר על זכותו של המגיב להשמעת תגובתו ללא פרשנות צינית. כיוון שהעניק במה שלמה לצד אחד בפרשה, מן הראוי היה שיאפשר לצד השני לכל הפחות את זכות התגובה הנקייה.
פאר מסביר:"תגובה אמורה להיות מושמעת ככתבה וכלשונה רק בחדשות. בתוכנית אירוח מותר לי לשנות את התגובה ולהתייחס אליה. דבריו של בן-חקון שהתארח בתוכניתי זכו להתייחסותי, לכן גם תגובתו של ברוכין זכתה להתייחסותי".
מגבלות החופש העיתונאי
פרשת חנות הצילום היא גילוי נוסף של מלחמת התרבות המתחוללת בירושלים זה שנים. עם כל הצער על מותו של סאמט, נציגי היהדות החרדית לא באים אל התקשורת החילונית בידיים נקיות. לא מדובר בסיפור תמים של חרדי שנפל ומת על קדושת משמרת הצניעות. מדובר בסדרה מתמשכת של התנכלויות מצד קבוצת חרדים לבעל חנות, המבקש להתפרנס בדרך שבחר. אמנם יש להביא בחשבון שמדובר בשכונה חרדית שאיננה סובלת מכירת סרטים פורנוגרפיים בתחומה, אך אין לשכוח שטרם הוכח שבן-חקון אכן עסק במכירת סרטים כאלו. גם לו הוכח הדבר, זכותו החוקית לעשות ככל העולה על רוחו מאחורי דלתות חנותו. אם התושבים חוששים מהשפעה רעה על ילדיהם, ישגיחו נא עליהם שלא ירעו בשדות זרים.
ובכל זאת, מסע היח"צנות המקיף שלו זכה בן-חקון בתקשורת החילונית הכתובה והמשודרת מעורר תהיות ואינו לגמרי נקי. מדובר באדם שיעמוד ככל הנראה לדין על גרימת מוות ברשלנות. אין חולק על כך שבעל החנות לא התכוון לגרום למותו של החרדי, ובכל זאת יש טעם לפגם בעובדה שאדם שתקף זקן למוות הופך לחביב התקשורת. ולעצם הסיקור: זכותו של כלי תקשורת לפעול בכל עניין ציבורי על-פי השקפת עולמו ומצפונו, ופרשת סאמט היא ללא ספק עניין ציבורי. אך אין לו זכות לסייג בכל צורה שהיא את חובת הדיוק. דיווח חלקי, סלקטיבי, המדגיש רק חלקים מסוימים בתמונה הכללית, כפי שקרה בפרשת חנות הצילום, חוטא בהעלמת מידע ומסתכן בגלישה למצב של השפעה סמויה.
נדמה לי שלמקרה כזה בדיוק כיוון פרופ' אסא כשר במאמרו על תפקידה של התקשורת בפרשות בעלות עניין ציבורי: "יש לעיתונאי חופש מוצדק להקדיש תשומת-לב בחקירה ומקום בדיווח קודם כל לעיקר, ולאחר מכן לטפל. אך לא ניתן לו חופש לבחור היבט אחד של הידיעה, לראות בו עיקר ולהתעלם לא רק מפרטיהם של ההיבטים האחרים, אלא גם מעצם קיומם".
שרי מקובר היא עיתונאית ב"מעריב"
גיליון 36, ינואר 2002