צילום: מיקי קרצמן
ערב לפני פרסום הידיעה על כך שאמנון דנקנר עומד להתמנות לעורך "מעריב", זכה הבניין ברחוב קרליבך 2 למבקר חדש-ישן. עופר נמרודי, שאינו מרבה להגיע בימים אלה לבית "מעריב", התייצב בשעה מאוחרת בדסק, צעד ישירות לעבר חדרו של ראש מערכת החדשות, עמוס רגב, ונכנס כשעל פניו נסוך חיוך גדול. השניים הסתודדו במשך דקות ארוכות, ולאחריהן נפרדו בלחיצת יד. הביקור הזה שם קץ, לפחות זמנית, לשמועה הלוהטת ביותר ב"מעריב", שרגב עמד לעזוב את תפקידו בעקבות החלפת העורך הראשי.
לרגב היתה סיבה לדאגה. באפריל 2001 הוא עורר עליו את חמתה של משפחת נמרודי כאשר היה בכיר החותמים בעיתון על העצומה נגד פיטוריו של הפרשן המשפטי, משה נגבי. זמן קצר לאחר מכן הסתכסך גם עם עורך "מוסף השבת", אבי בטלהיים.
חזות היחסים בין דנקנר לרגב היא נינוחה: השניים לחצו ידיים בפגישת ההיכרות הרשמית של דנקנר עם עובדי המערכת ומאז מבלה העורך הראשי הנכנס שעות ארוכות בחדרו של רגב. השניים גם יצאו במשותף לכמה ארוחות צהריים, שלפחות באחת מהן נכח גם עופר נמרודי. עיתונאים ב"מעריב" מספרים שרגב שוכנע להישאר לאחר שדנקנר ונמרודי הבטיחו לו עצמאות מקצועית מוחלטת. בבית "מעריב" רווחת סברה שהיחסים בין רגב לבטלהיים הוסדרו לאחר שהשניים קיבלו את התואר: סגן עורך ראשי - רגב לענייני חדשות, ובטלהיים לכל המוספים בעיתון.
שקט במערכת החדשות, ולו גם זמני, הוא בדיוק מה שדנקנר זקוק לו כדי להפוך את כניסתו לכס העורך לחלקה יחסית. זאת משום שמערכת החדשות היא כיום הליבה הרותחת של העיתון. שלא לייחוס מספרים כתבים על מערכת מרוסקת, מקוצצת ומפוחדת, הפועלת בתנאים בלתי אפשריים כדי להוציא מוצר מתקבל על הדעת.
מרבית החצים מופנים לכיוונו של העורך היוצא, יעקב ארז, שהפך לטענת העובדים למריונטה בידה של משפחת נמרודי. העובדים מספרים כי בשנים האחרונות לא היתה בעיתון כל זרימה חופשית של דעות. "אם רצית להביע דעה, הדרך היחידה לעשות את זה היתה במכתב התפטרות", מספר עיתונאי ותיק. "אין מנגנונים של שיחה בין המו"לים לבין העיתונאים. המו"ל לא פיתח מנגנונים כאלה, מסיבותיו הוא". מכתבי התפטרות, מכל מקום, לא התקבלו לאחרונה (פרט לזה של אריק בכר, עורך חדשות החוץ) ולא צפויים להתקבל גם אחרי כניסת דנקנר לתפקיד. "במצב המשק הנוכחי, זה לוקסוס גדול מדי בשביל העובדים", מסביר עיתונאי במערכת. "כל הדיבורים על בכירים שיעזבו זה שטויות, יעזבו רק אלה שיקבלו הצעות ממקומות אחרים, וכאלה אין רבים". "כל העיתון הזה הפך להיות בטאון 'הכשרת היישוב'", מוסיף עובד ותיק אחר. "ההרגשה היא שלמשפחה לא אכפת בכלל איך העיתון ייראה, העיקר שעמ' 17 (שבו הופיעו הדיווחים על משפט נמרודי) ייראה טוב... מתנהל פה שלטון של פחד וטרור, ורוב העיתונאים פשוט פוחדים. המזל של 'מעריב' הוא שהכאוס לא מורגש אצל כתבים שלא מגיעים לבניין המערכת".
אחד העובדים בדסק מציין כי "ב'מעריב' יקירי המערכת משתנים כל הזמן בהתאם לצרכיה של משפחת נמרודי. מעת לעת יש אנשי ציבור שעופר חפץ ביקרם, ואסור להכניס שום ידיעה עליהם בלי אישור. פעם זו פרקליטת המדינה, פעם זו צמרת השב"ס. בכל רגע נתון יש רשימה של ניצבים שמותר או אסור לכתוב עליהם. מה שחשוב הוא לא מה מעניין את הקורא, אלא מה מעניין את המו"ל". דוגמה קיצונית במיוחד שמזכירים העובדים היא המקרה של הנשיא עזר ויצמן. "כל הכתיבה על ויצמן השתנתה לפי מצב בקשת החנינה של עופר", מסביר עיתונאי בבית "מעריב". "לפני ובזמן הבקשה היה יחס מועדף לנשיא, אבל ברגע שהוא אמר לא, תוך יום היחס השתנה ב-180 מעלות והתחילו לתקוף אותו. ההמשך היה הגילויים של יואב יצחק, שכולם יודעים איך הם הסתיימו".
לטענת העובדים, ביטוי מובהק אחר ליחסה של משפחת נמרודי לעיתון הוא הקיצוצים בכוח האדם. בתקופה האחרונה פוטרו מהעיתון עובדים רבים, ובהם עורכים, כתבים וצלמים. כשמצרפים לכך את עזיבתם או העזבתם של בעלי תפקידים אחרים, ובהם משה נגבי, רונאל פישר וברוך מאירי, מתגלה תמונה מדאיגה. "אין פרשן צבאי, אין פרשן משפטי, אין כתב לענייני משרד הפנים, אין כתב למגזר הערבי, והשיא: בשנים האחרונות אין בכלל תחקירנים בעיתון", אומר אחד העובדים. "למה? כי תחקירים פוגעים בדיוק באותם מחוזות שעופר לא רוצה שיפגעו בו - עסקי וכלכלי".
אף שהוא מסרב להודות בכך בפומבי, נראה שדעתו של אמנון דנקנר על העיתון שהוא עומד לערוך אינה טובה בהרבה מזו של עובדיו. כלפי חוץ מקפיד דנקנר לשמור על שתיקה, אולם מאחורי הקלעים התמונה שונה. לדברי אנשים ששוחחו עמו בשנה האחרונה, דנקנר סבור כי "מעריב" הוא עיתון רע, המוצף באנשים בינוניים שאותם יש להחליף במהירות האפשרית. עיתונאים שמעו אותו אומר, "אנחנו הולכים לעשות מהפכה, וצריכים אנשים שיובילו את המהפכה הזאת. זה עיתון שפשטו בו בינוניות וחוסר יכולת לפרגן". המפנה אמור לחול באמצעות גיוס כוחות חדשים. דנקנר החל במסע רכש מתוקשר של כתבים ופובליציסטים בעלי שם (ביניהם דן שילון ודן מרגלית) והוא מנסה גם אצל עיתונאים ידועים אחרים. שינויים משמעותיים צפויים בדסק החדשות ובתפקידי העריכה במוספים. דנקנר, סבורים בעיתון, מעוניין לעבוד כמעין עורך-על, שיתווה מדיניות אך ישאיר את העבודה המעשית לאחרים. אחת משאיפותיו העיקריות היא להצעיר את המערכת ולמלא אותה בעיתונאים אנטי-ממסדיים, צהובים ובועטים, עם נטייה קלה ימינה. בדרך זו הוא מקווה לרכוש את אהדתו של קהל שאינו צורך כיום בקביעות את העיתונות היומית. "'מעריב' ישמיע את קולם של יותר משלושה מיליון ישראלים שאין להם קול בעיתונות", מסביר אראל סג"ל, חברו של דנקנר ובעל מדור במקומוני "מעריב". "אני לא מתכוון רק לימין ולעיירות הפיתוח, אלא גם לערבים ולרוסים. דנקנר יכול לתת את הכיוון הזה, כי יש לו האומץ הציבורי. הלוואי ש'מעריב' יהיה הילד הרע של ישראל".
צילום: מיקי קרצמן
בדרך להגשמת המטרה הזו ייפלו קורבנות. דנקנר כבר החל לזמן אליו את כל עובדי מערכת החדשות כדי לשמוע את דעותיהם, תלונותיהם ודרישותיהם. ב"מעריב" חוששים כי המפגשים נועדו גם לזהות את העובדים המועדים להדחה. דנקנר מתכנן, כנראה, לאחד תחומי סיקור, להחליף חלק ניכר מצוות העריכה והריכוז ולשנות מן היסוד את נוהלי העבודה מתקופת ארז. "מאז שנכנסתי לתפקיד המשנה לעורך כבר הכנסתי הרבה נהלים וסדרים חדשים", מצהיר דנקנר. "מהיום כל עיתונאי בעיתון מקבל משוב, כי אני מאמין בזה וחושב שזה חשוב. בכל יום שישי בבוקר אני מתכנן לקרוא קריאה קפדנית את כל החומר ב'מעריב', וכל אחד ואחד יקבל ממני פידבק. אני מתכוון לקיים קשר מתמיד עם כל עובדי העיתון ולהגיד להם מה מצא חן בעיני ומה לא".
כלומר, אתה מודה שהיו בעיות בעיתון בתחום הזה.
כן, היו בעיות. אתה רוצה למשוך אותי בלשון כדי שאספר שכל מה שהיה לפני שהשמש הפציעה ודנקנר הגיע היה רע, אבל אני לא אגרר לזה. אין טעם לעסוק במה שהיה, בוודאי לא באופן פומבי.
אנשים במערכת מדברים על מדיניות של הנחתות מלמעלה, של נושאים ואנשים שאסור לגעת בהם לעומת נושאים ואנשים שחובה לכתוב עליהם בדרך מסוימת.
אני חי ב"מעריב" ארבע שנים, וזה קשקוש. זה לא נכון וזה אפילו להפך. אני אתן לך דוגמה. בימים הכי קשים של פרשת נמרודי, היו שני אנשים שעשו דברים שהרגיזו, ולדעתי בצדק, את משפחת נמרודי: היועץ המשפטי, אליקים רובינשטיין, והשר שלמה בן-עמי. בתקופה של שיא הרוגז, שני האנשים קיבלו ראיונות מאוד רכים ואוהדים בגליונות "סופשבוע". שניהם אפילו היו על שער המגזין, אם אינני טועה. אם באמת היה משטר מהסוג שאתה מייחס ל"מעריב", הדבר הזה לא היה קורה. כל הדברים האלה הם בגדר קשקוש. יש אנשים שכאשר הם מקבלים בקשות מהעורכים, הם מייחסים להם כוונות נסתרות ונהנים להרגיש כמו קדושים מעונים.
גם בסיקור פרשת נמרודי?
אני אגיד את זה באופן הברור ביותר: היתה פרשת נמרודי, ו"מעריב" בהשראתי נקט בעניין הזה עמדה גלויה וברורה בפרשה מרתקת, מסעירה וחשובה. העמדה הזו הוכחה כצודקת לחלוטין. אנחנו לא טענו שנמרודי זכאי בכל. טענו שהתיק נגד עופר כולל עלילות ושקרים, שהוא מנופח ושהוא יתכווץ לממדיו הצנועים הטבעיים. אני חושב שמה שעשינו היה דבר שאני מאוד, אבל מאוד, גאה בו. מי שחושב שאני צריך להתנצל על זה משעשע אותי.
מה באשר לסיקור הנשיא ויצמן?
אני לא רוצה לעסוק בזה, כי אני לא זוכר מה היה.
אתה זוכר בדיוק מה התפרסם על שלמה בן-עמי ואליקים רובינשטיין אבל לא על נשיא המדינה?
ויצמן היה לפני זה, אני לא זוכר. אני מודיע לך שאני לא קיבלתי מעולם שום הנחיה, בקשה או כיוון מאף אחד בנושא הנשיא.
עובדי "מעריב" חלוקים בתגובותיהם על בואו של דנקנר. "אני מרוצה מהמינוי, בלי צל של חנופה", אומר ארי שמאי, בעל מדור במקומון "זמן תל-אביב", שנכח כמעט בכל הישיבות במשפט נמרודי והיה הראשון שיצא בפומבי להגנתו מעל דפי "מעריב". "אי-אפשר לקחת מדנקנר את האינטליגנציה שלו. בנוף העורכים שיש בארץ, זה דבר טוב שאדם אינטליגנטי במידה כזאת ממונה לעורך עיתון."
ואין בעיה עם זה שאדם הנתפס כסניגור הציבורי של המו"ל ממונה לתפקיד הבכיר בעיתון?
אמנון דנקנר היה מוכשר לפני שכתב בעד עופר נמרודי ויישאר מוכשר אחרי שכתב בעד נמרודי. מעבר לזאת, רק אדם מוכשר ואינטליגנטי יכול לשחות נגד הזרם ולזהות את המגמה שהיתה במשפט מראש. דנקנר כתב בעד נמרודי לא כדי לקבל משהו, אלא כי הוא חשב באמת שנעשה פה עוול.
גם אראל סג"ל מרוצה מהמהלכים החדשים. "זה מינוי נכון במקום הנכון", הוא אומר. "אמנון הוא אדם שנהניתי לקרוא אותו עוד בתור ילד, וזו כמעט הפעם הראשונה בארץ שבה ממנים לתפקיד מישהו שהוא לא רק עורך טוב, אלא גם כותב טוב. עריכה היא כלי חשוב, אבל חשוב גם הכיוון הרעיוני. דנקנר יכול להוביל את 'מעריב' ולעזור לו למצוא קול וייחוד, להיות שונה מעיתונים אחרים".
והוא לא נבחר לתפקיד בזכות קשריו לנמרודי?
אני לא מוצא קשר בין הכתיבה של דנקנר על נמרודי לקבלת התפקיד. "מעריב" צריך להתחדש ולהשתנות, ודנקנר נבחר כעיתונאי הבכיר ב"מעריב". לא ראיתי עורכים מרשת שוקן או "ידיעות" יוצאים נגד המעסיקים שלהם.
עורך באחד מחלקי העיתון מוסיף כי מבחינתו, תחילת העבודה עם דנקנר בהחלט חיובית. "באירוע שהיה לכבוד ההכרזה על מינויו, דנקנר הודיע על החלטה אסטרטגית למתוח קו על העבר", הוא אומר. "מבחינתי בינתיים זה פועל. היתה לי התלבטות קשה אם להישאר בתפקיד, אבל ברגע שהחלטתי להמשיך, זה אומר שאני צריך לקוות שבעתיד לא יחזרו דברים מהעבר".
לצד אנשים הסבורים, כמו הכתב עמי אטינגר, כי "טוב לשנות כיוון אחרי עשר שנים, והמינוי של דנקנר הכניס קצב נכון לעיתון", יש ב"מעריב" רבים החוששים כי המגמות שהסתמנו בתקופת ארז אך יחריפו עם מינויו של דנקנר לעורך. "נכון שעל יעקב ארז אפשר לומר שזקנתו ביישה את בחרותו, אבל עליו לפחות אפשר להגיד שהוא בן-אדם", אומר אחד מהם, "בזה הוא שונה, למיטב שיפוטי, מאמנון דנקנר, שהוא ציניקן מוחלט. אני לא יודע אם אפילו מה שהוא כתב על דרעי היה דעתו האמיתית, או שהוא פשוט התגייס למענו כדי לתקוף את הפרקליטות בשירות משפחת נמרודי". עיתונאי אחר אומר כי "הטיקט של דנקנר הוא לעשות עיתון יותר צהוב ויותר ימני, אבל צריך לזכור שהכל ייקבע על-פי משב הרוח שיתאים באותו רגע לצרכים של עופר".
יש עובדים ב"מעריב" המביעים חשש דווקא מכישורי העריכה של העורך החדש. אלה מציינים כי עד כה בלט דנקנר בכתיבה ואין לו ניסיון רב בעריכה. דנקנר דוחה את החששות: "אני לא פועל לפי גחמות, אלא על-פי התייעצויות במעגלים שונים. את המשפט הכי חכם בעניין מינויי לעורך והתגובות מהסוג שאתה חפרת לך אמר לי טומי לפיד: 'עיתונאים לא אוהבים שאנשים כמוך מתמנים לעורך'. עוד לא נכנסתי לתפקיד, וכבר אנשים מדברים. אנשים יכולים לחשוב מה שהם רוצים".
בדצמבר 2000 ניהלו יעקב נמרודי ויעקב ארז שיחה שהוקלטה על-ידי המשטרה ושתמלילה פורסם לא מכבר. בחילופי הדברים נשמע נמרודי דורש מארז לפנות מקום בעיתון לתגובה של דנקנר, ואומר, "לא אכפת לי מהפיגועים... זה יותר חשוב מחייו של עופר? קיבינימט, שכל המדינה הזאת תישרף בשבילו". נמרודי היה באותה תקופה יו"ר מועצת המנהלים של "מעריב", ותגובתו של דנקנר אכן פורסמה בסופו של דבר בעיתון, חרף הסתייגותו הראשונית של ארז. העורך הנכנס עדיין סבור כי שאלות בנושא זה אינן רלבנטיות. "זה פשוט דוחה אותי ומעורר בי גועל נפש, ההיטפלות הזו לאמירה הזאת", הוא מכריז. "היא נאמרה בשיחה שבה עמד אדם זקן עם פצע גדול ומדמם וצעק ממרי לבו".
האדם הזה נשא בתפקיד חשוב ב"מעריב".
אתם פשוט ערימה של דבילים ורשעים. אלה שבאים בטענות האלה זה צירוף נדיר של דבילים ורשעים.
כאשר נשאל דנקנר על סטריפ-קומיקס שצונזר בעבר במקומוני "מעריב", ושבו בוטא לגלוג על צילומו של עופר נמרודי בולע פתק נייר, הדגיש דנקנר כי גם הוא היה מצנזר קטע דומה, מאחר ש"חופש הביטוי לא כולל את החופש לפגוע באדם ולדרוך לו על הפנים, לא במו"ל ולא בעורך". דנקנר מוסיף ואומר כי "מעריב" בהנהגתו לא יפגע ככה. "הוא יצטרך לפעמים לפגוע באנשים, אבל לא בנימה של לעג לרש ועליהום ובהנאה גלויה ובצורה שהשומן נוטף לו מזוויות הפה".
רק ימים יגידו איזה סגנון עבודה ינהיג דנקנר כעורך "מעריב", תפקיד שיתחיל למלא רשמית ב-1 במרץ. בין מבקריו במערכת, מכל מקום, יש כאלה שכבר רואים את האור בקצה המנהרה. "אני לא חושב שהוא יחזיק מעמד הרבה זמן כעורך", אומר אחד מהם. "הפעם היחידה שבה האמנתי לו היתה כשהוא אמר שהוא לא רוצה להיות עורך. הוא יותר מדי אוהב את החיים הטובים, יותר מדי נהנתן. זה לא פסול, אבל זה לחלוטין לא מתאים לתפקיד. אני מאמין שהוא יעזוב כשהוא יגלה כמה זה קשה".
ארן ליביו עבד במקומוני "מעריב" עד ינואר 2001
גיליון 36, ינואר 2002