אירית חודרוב עבדה במשך עשר שנים כעיתונאית במקומוני השפלה של רשת "ידיעות תקשורת". בשנים האחרונות סיקרה נושאים מוניציפליים במקומון "מודיעין". בחודש האחרון מונתה חודרוב לדוברת המועצה האזורית והחברה הכלכלית של חבל מודיעין. רק שבועות ספורים הפרידו בין עבודתה העיתונאית לבין קבלת משרת האמון של ראש המועצה.
לא מעט עיתונאים מקומיים עשו בשנה האחרונה מעבר דומה. גונן אליאסי, שהיה כתב מוניציפלי במקומון "קול ברמה", התמנה לפני שבעה חודשים לדובר עיריית רמת–השרון. יהושע אשכנזי כתב ב"הצבי" בערד עד שלפני שלושה חודשים מונה לדובר העירייה. כרמלה קופר עברה מ"זמן מקומי" לחברה המספקת ייעוץ תקשורת לעיריית רחובות. יוסי טאטיקה, עיתונאי ותיק שעבד בעיתונות המקומית, סיקר בשנתיים האחרונות את נס–ציונה וראשון–לציון במקומון "ערים" של רשת שוקן. לפני חצי שנה הצטרף לחברה המספקת, בין השאר, ייעוץ תקשורת לעיריית ראשון–לציון. טאטיקה אמנם הקפיד על תקופת צינון של שלושה חודשים, אולם היא לא הספיקה להפשיר את המבוכה ואת חוסר הנוחות הקשורים לשינוי ביחסיו עם עמיתיו העיתונאים, שעד לא מזמן ישבו לצדו כתף אל כתף בישיבות מערכת, וכיום צריכים להמתין לתגובה ממנו הנפלטת ממכשיר הפקס.
צריך לומר, הכתבים המוניציפליים לא המציאו את המעבר המהיר הזה בין שני צדי המתרס. אורי גינוסר, הכתב הכלכלי של ערוץ 2, קפץ לצוותו של שר האוצר בנימין נתניהו ומצא שם את אביב בושינסקי, שלפני שקיבל את תפקיד יועץ התקשורת של מי שהיה אז ראש הממשלה, נתניהו, היה כתב מדיני של קול–ישראל; אורי רווח, הכתב לענייני רווחה וחברה של ערוץ 2, דילג לצד השני והיה דוברו של שר הדתות, איש מפלגתו של שר העבודה והרווחה, וכעבור תקופה חזר לסיקור אותו תחום עצמו, הרווחה, בערוץ 1; ולא נשכח את עודד בן–עמי, כתב קול–ישראל, שבשובו משליחות של רשות–השידור בוושינגטון לבש מדים, בלי צינון, אלא אם שליחות עיתונאית בחו"ל נחשבת לתקופת צינון, וקיבל דרגת תת–אלוף כדי להיות דובר צה"ל. היום הוא שוב יושב באולפן חדשות - של ערוץ 2 - ומציג שאלות לדוברת צה"ל. וזו אינה הרשימה כולה.
המעברים החדים האלה מעוררים תמיד אי–נחת, והשאלות על צינון נדרש הועלו גם בעבר. אלא שכמו דברים רבים אחרים, במישור המקומי הם נראים בעייתיים יותר בשל המגע הצמוד והקרוב למושא הסיקור: איך ומתי נוצר הקשר בין העיתונאי לראש המועצה, האם אין בקשר הזה ניגוד עניינים, האם טובתו האישית של העיתונאי לא חיבלה בשליחותו המקצועית וחלחלה עד לשיקוליו אם לפרסם מידע או להימנע מכך. השאלות האלה מתחדדות כאשר המעבר נעשה סמוך למערכת הבחירות המקומית.
▪ ▪ ▪
נשוב לאירית חודרוב. עמיתיה טוענים שהקשר בינה לבין גורמים פוליטיים במועצה נרקם עוד בהיותה עיתונאית - מצב שהשפיע על דיווחיה השוטפים. אחד מהם מציין כי במשך שנים היה "מודיעין" היחיד שסיקר בצורה מקיפה את האזור וחודרוב היא זו שעשתה זאת: "הסיקור שלה היה תמיד אוהד כלפי האופוזיציה, ומאחר שהיה היחיד באזור, הוא בהחלט השפיע על מהלכים פוליטיים ועל התוצאות של הבחירות האחרונות. עובדה שאותו ראש אופוזיציה שהיא סיקרה כל השנים וסיפקה לו כותרות בלי סוף, הוא זה שמינה אותה למשרת האמון". שלומי דיאז, שהיה רכז כתבים "בידיעות תקשורת" בשפלה עד שנת 2001, מוסיף: "יש משהו מוזר בהחלטה להתמנות לתפקיד דובר ברשות שאת ראשה תקפת ללא מנוחה עד שהוא עזב. לא מעטים אומרים שחודרוב חשפה בעצם את פניה ואת מה שהניע אותה בשנים האחרונות".
חודרוב דוחה את הטענות האלו ומבהירה כי בהיותה עיתונאית עשתה את עבודתה נאמנה ובצורה המקצועית ביותר. גם עורך "מודיעין" גיל עמית (שפרש בינתיים מהעיתונות) לא מצא כל פגם בעבודתה. בעניין אחד יש תמימות דעים: מוטב וראוי להקפיד על תקופת צינון ארוכה יותר במעבר בין התפקיד העיתונאי, שייעודו לחשוף את פגמי הרשות, לבין תפקיד הדובר שתכליתו להצניע את חולשותיה ולפרכס את פרצופה. אלא שתקופת צינון אינה מעוגנת בכללי האתיקה, ובמציאות שבה שכרם של העיתונאים בעיתונות המקומית נשחק פלאים, אף עיתונאי אינו יכול להרשות לעצמו להצטנן בביתו בלי שמשכורתו תהיה מובטחת.
אייל מילס, עורך "ערים", מאיר בעיה מערכתית: "אדם שהיה איתך נמצא עכשיו במושא הביקורת שלך. הוא יודע מהי האג'נדה שלך ומהו סדר העדיפות שלך כמערכת של עיתון. אדם שבא מבפנים יודע לקרוא בין השורות, הוא יודע את הסודות הקטנים שהמערכת שומרת לעצמה. היום אני במצב רגיש ומרגיש לא נוח. אם יש נושא שיוסי טאטיקה ליווה, אני אעדיף שמישהו אחר יטפל בו".
ומה על הקשרים בין הכתב למקורות? במעבר פתאומי הופכים המדליפים להיות עמיתיו לעבודה והעיתונאי, שעד עתה נזקק ליד המאכילה, צריך כדובר לקמץ את הידיים המושטות ולסתום את הפיות המזמרים. אריאל הלר, שסיקר את יבנה במקומון "זמן דרום" של רשת "מעריב" בשנת 2000 ובתוך חודש מונה לדובר עיריית יבנה, מספר כי "כעיתונאי היו לי הרבה מקורות. כדובר, היה לי קלף כי ידעתי מי מדליף ומי לא. אני בחרתי לקבור את מה שהיה בעבר. אני לא שופט אף אדם. עיתונאי שמגיע לרשות יודע מי מדליף מסמכים, מי מעדכן את הכתבים. למדתי לשדר שזה לא הכי מוצא חן בעיני".
עורך אחד המקומונים מסביר שמעבר של עיתונאים מקומיים לתפקידי דוברות ברשות שהם מסקרים מעורר אווירת חשדנות: "בעירייה ממשיכים לחשוד בך שאתה עיתונאי. המקומון שממנו הגעת חושד שאתה מוכר אותו, והמקומון המתחרה חושב שאתה עדיין נאמן לעיתון שממנו באת".
וכיצד נתפסים עיתונאים אלה בעיני ציבור הקוראים? אלה שהיו רגילים לקרוא את ידיעותיהם המנגחות צריכים בן לילה להתרגל לראות את שמם חתום על הודעות רשמיות מטעם העירייה. כיצד, אם כן, יתייחסו לידיעות של עיתונאים הממשיכים לעבוד במקומון? יהושע אשכנזי, שהיה במשך חמש שנים הבעלים, העורך וכתב של העיתון העצמאי "הצבי" בערד, עד שמונה, לפני חודשים אחדים, לדובר העירייה (אף שטרם ניגש למכרז באופן רשמי): "הבעיה היא שהקוראים לא יודעים אם להמשיך להאמין לך. קודם היית פה ועכשיו אתה שם. הקוראים התרגלו להאמין שאתה מבקר, ועכשיו, כשאתה בצד השני, הם לא יודעים לעשות את ההפרדה".
מרבית הכתבים המוניציפליים שהפכו לדוברים עשו לעצמם שם של עיתונאים ביקורתיים במיוחד, שלא חסכו מראש העיר תוכחות וגינויים. מה גורם, אם כך, לראש העיר לשכור דווקא את שירותיו של הכתב הביקורתי? האם הדבר נובע מהערכה אמיתית לכישוריו המקצועיים, או שמדובר בטקטיקה שמטרתה להשתיק אותו ולהכניס לתוך המערכת הפוליטית גורם שמכיר מקרוב את שיטות העבודה של העיתונות?
עורך לשעבר באחת מרשתות המקומונים הגדולות לא חושב שמדובר בצעד תמים: "הרבה פוליטיקאים תפסו את הפטנט הזה. הרבה יותר משתלם להם, כלכלית ופוליטית, לקחת כתבי מקומונים טובים ולהעביר אותם לצד השני. יש פה רווח כפול. מצד אחד, הם משביתים את המקומון לכמה חודשים עד שיימצא כתב מחליף, ומצד שני, העסקת כתב עולה פחות מהעסקת דובר מקצועי". דעה שונה יש ליואב צור, העורך הראשי של מקומוני "מעריב": "המקומון לא קם ונופל על כתב אחד. יכול להיות שבמקרה שכתב ממונה לדובר יהיו לעירייה כמה שבועות של שקט, אבל מהותית לא ישתנה כלום, כי יכול להיות שהכתב הבא יהיה הרבה יותר ביקורתי. זה מצחיק להגיד שלקחת מישהו ביקורתי, העברת אותו לעירייה ואז יש לך שקט. אם יש בעיות בעירייה, ימשיכו לבקר אותה".
▪ ▪ ▪
מה מניע עיתונאים לעבור מהצד המנגח לצד המנוגח? הסיבה העיקרית היא כלכלית. המשכורות המוצעות להם במשרות האמון הללו גבוהות פי שניים או שלושה מהשכר שהם מקבלים בעיתונות המקומית. לכך יש להוסיף את השחיקה המקצועית במרדף אחר עוד סיפור ועוד דד–ליין מול התנאים הקבועים הנוחים, ואת הילת ההתחככות במנהיגי היישוב."העיתונאים מתרוצצים כמו עכברים כדי להשיג כל אייטם, מגרדים את הרצפה, מתעסקים בשטויות, ובשביל מה? בשביל משכורת רעב? הציעו לי לעבוד מהצד השני של המתרס, ועכשיו המשכורת דופקת", אומר יהושע אשכנזי, עיתונאי שעשה לאחרונה את המעבר.
גם מצבה המדשדש של העיתונות המקומית וחוסר הביטחון במקום העבודה מהווים זרזים חשובים. עיתונאים, שלא הצליחו להשתחל לתוך הפירמידה הצרה של תפקידי העריכה הבכירים או להשתבץ במסגרת הכוכבים, מחפשים פרנסה חלופית. גיל עמית, עורך לשעבר ב"ידיעות תקשורת", מבין את המהלך: "מצב העיתונות המקומית קשה. עיתונאים מתוגמלים רע. זו משכורת רעב שאי–אפשר לגמור איתה את החודש. אם אתה בן 22 בלי משכנתא, אפשר לחיות מזה. אבל אדם בוגר לא יכול לחיות ממשכורת של עיתונאי. חד–משמעי. השיקול החשוב ביותר הוא השיקול הכלכלי. אדם צריך לדאוג לפרנסתו. אם הוא חושב שהאידיאלים העיתונאיים יפים, אבל לא מצליח לגמור איתם את החודש, זכותו הלגיטימית לקבל הצעה ולשקול להיות דובר".
ואיך נראה המעבר מנקודת מבטם של העיתונאים–הדוברים האלה? מרבית הכתבים שהסכימו להתראיין חזרו על משפט המפתח: "דברים שרואים מכאן, לא רואים משם". רובם אפילו דיברו בשבחה של הדוברות, המעמיקה יותר מהעיתונות הרדודה, שנמצאת תחת לחץ מתמיד של דד–ליין. כולם סיפרו שהניסיון העיתונאי תרם לעבודתם הנוכחית, הודו שהחיידק העיתונאי עדיין מכרסם בהם, והביעו משאלת לב לחזור בעתיד. היו שלא ראו הבדל משמעותי כל–כך בין שתי המשרות, וציינו שתפקידו המסורתי של הדובר, כמי שאך ורק מוציא הודעות לעיתונות, השתכלל במרוצת השנים ונעשה קרוב יותר לתפקידו של העיתונאי. לאריאל הלר יש אבחנה מעוררת מחשבה: "היום עיתונאי ודובר זה די חופף. זו אותה עבודה. אני יודע מה עיתונאים רוצים. רוב העיתונאים רוצים את החומר לעוס, טחון ומוגש יפה, ושאתן להם גם כותרת, וזה מה שאני עושה. אני עיתונאי גם בעירייה. כשאני מוצא ידיעה שיכולה לעניין את הציבור, אני מתנהג כמו עיתונאי. שולח צלם, נובר בניירת, לומד". גם נתי מור, בעברו כתב וסגן עורך במקומון "ערים" וכיום מנהל חברה המספקת שירותי תקשורת לעיריית ראשון–לציון, מאשר: "הכל תלוי בצורה שבה הדובר עושה את התפקיד, ובאני מאמין שלו. הדבר הכי חשוב הוא להביא אותו סט של ערכים ותפיסת עולם, לא משנה איפה אתה נמצא. אם אני בוחן רק חצי שנה אחורה, אני מגלה שמתוך עשרה סיפורים מרכזיים שהיו בעיתונות, שישה–שבעה סיפורים היו כאלה שהמערכת שלנו הוציאה החוצה". קשה לדעת מי זו "המערכת שלנו" שעליה הוא מדבר - המקומון או לשכת הדובר.
במציאות, שבה היח"צנות והיח"צנים מקבלים מקום של כבוד בעיתונות הארצית והמקומית, והגבול בין פרסום לעיתונות הולך ומיטשטש, מעברם של עיתונאים לתפקידי דוברות ויח"צנות לא נתפס בעיניהם ובעיני הסביבה כחציית גבול למדינה עוינת, אלא יותר כקפיצה קלה לחו"ל. שחיקת המשכורות בעיתונות המקומית גורמת לכך שדור העיתונאים הוותיק, החדור תחושת שליחות, הולך ומתמעט, ובמקומו קם דור חדש, פחות חדור אמונה והרבה יותר מפוכח, שהערך המרכזי העומד מול עיניו הוא חופש העיסוק. באווירה כזו לא מצטיירת העיתונאות כשליחות, אלא כמקצוע ככל המקצועות בשוק. היטיב לסכם את הדברים יהושע אשכנזי, עיתונאי שנעשה דובר: "אתה איש מקצוע שמוכר את השירותים שלך, כמו כדורגלן או איש הייטק. פעם תהיה פרסומאי, פעם דובר ופעם עיתונאי. אתה נאמן למי שמשלם לך משכורת".
כנרת אבישר היא עיתונאית במקומון "זמן דרום" של רשת "מעריב"
גיליון 53, נובמבר 2004