"לי אישית היתה פינה חמה בלב למוזס", סיפר פעם שלום רוזנפלד. "בשנים 1944 ו-1947 הייתי עצור כמה פעמים בלטרון לכמה חודשים. באותה תקופה כבר היתה לי משפחה, ומוזס שילם לה באופן קבוע חלק משכרי. הוא לא היה חייב לעשות זאת".
רק לעיתים נדירות ניתן לשמוע אחד מוותיקי "מעריב" מדבר בחום על המו"ל יהודה מוזס (סבא של נוני), מייסדו ובעליו של "ידיעות אחרונות". הרי רוזנפלד היה אחד מחמשת העיתונאים הבכירים שנלוו בפברואר 1948 לעורך עזריאל קרליבך, כדי לעזוב יחד את "ידיעות אחרונות" ולהקים עיתון חדש, עיתון של עיתונאים. טריקת הדלת שלהם בליל הפוטש סדקה את הקירות ב"ידיעות". כש"מעריב" נסק להיות העיתון הנפוץ ביותר במדינה, דידה אחריו "ידיעות אחרונות" הרחק מאחור, ונדרשו לו שניים וחצי עשורים, העקשנות של המוזסים וכשרונו של דב יודקובסקי, כדי להחזיר לעצמו את הבכורה האבודה.
שלום רוזנפלד בתקופת היותו עורך "מעריב", 30.5.77 (צילום: יעקב סער, לע"מ)
רוזנפלד שנא מליצות וקלישאות. היתה לו אוזן חדה למלים ועט שנון. הוא קטל "צירופי לשון שיגרתיים החושפים דלות משוועת בשליטה במכמני השפה או עצלות של מחשבה מצד הכותב, או במקרה הטוב, נהירה אחרי השיגרה והאופנה". עכשיו, כשהוא כבר לא יקרא את הטקסט הזה, אפשר בכל זאת לשלוף מליצה ולתאר את סיפור חייו של רוזנפלד כקיצור ההיסטוריה היהודית של המאה ה-20.
הקשר הזה, בין היסטוריה לעיתונאות, העסיק אותו תמיד. "כשאתה מדפדף אחורנית באלפי עמודי עיתון מעשרות שנים", כתב בכתב העת לחקר העיתונות היהודית "קשר" שייסד ב-1987, "אתה מגלה שדברים שנראו בשעתם מרעישים התגמדו במרוצת השנים, עד כי אתה תמה כיצד הגיעו בכלל לעמודי הראשון, ואילו אירועים אחרים, שהיום אתה יודע שמילאו תפקיד מכריע בהתפתחות פוליטית או חברתית, לא נחשבו כלל בעיני עורך החדשות ביום התרחשותם. ובכל זאת, לאיש אין ספק. העיתונות היא הטיוטה הראשונה של ההיסטוריה".
ההיסטוריה האישית שלו לא התגמדה. היא דילגה עד קום המדינה בין פעילות מחתרתית כאיש בית"ר ואצ"ל לעבודה עיתונאית, שגם היא היתה מגוייסת, במיוחד בעיתונים הרוויזיוניסטים "הירדן" ו"המשקיף". עורכיו שם היו לימים שני פרופסורים ידועי-שם, יוסף קלויזנר ובן-ציון נתניהו, אבא של ביבי. ב-1938 היה מפקד פלוגת בית"ר בראש-פינה, שאחד מאנשיה, שלמה בן-יוסף, היה לראשון עולי הגרדום. הוא נידון למוות על התקפה על אוטובוס ערבי שנכשלה: זו היתה פעולת תגמול מקומית לרצח של שמונה נוסעים ישראלים במכוניות שעלו על מארבים של ערבים, שבאחת מהן גם נאנסו שתי נשים יהודיות בטרם נרצחו.
אחרי האירוע הזה שיגרה אותו בית"ר לפסק זמן בפולין. שם מונה לעורך שבועון יהודי בקרקוב והספיק כמעט ברגע האחרון להיות שוב חלק מאותה תרבות עיתונאית-יהודית אדירה, ממנה ינק בילדותו, שתושמד תוך שנים ספורות. כששב ארצה כבר הקים מוזס את "ידיעות אחרונות", העיתון שבו יכתוב רוזנפלד, לצד עבודתו ב"המשקיף" הרוויזיוניסטי, עד הפוטש הגדול. אחרי שקם "מעריב" היה ברור לעורכיו שהעיתון החדש יהיה "עיתון לוחם, עיתון ציוני ללא פשרות".
לרוזנפלד היה חלק בהצלחת "מעריב", שהפך תוך זמן קצר לעיתון הנפוץ ביותר במדינה. כשקיבל על עצמו את תפקיד הכתב הפרלמנטרי, תיאר עם הרבה צבע את הוויכוחים הסוערים בכנסת ויצר קשרים הדוקים עם הצמרת הפוליטית. העובדה שהיה איש אצ"ל לשעבר לא הפריעה לבכירים במפא"י להדליף לו סיפורים משובחים.
עימות עם בן גוריון
היה לו קסם אישי רב, שסייע לו בכל צעד שעשה, אבל הוא זכר תמיד שהפוליטיקאים, הרבה לפני עידן הספינים, לא היו מעוניינים בו אישית, אלא בכותרות, כדי להגיע דרכן לציבור, ואסור לעיתונאי להשתכר מהכוח שהוא חש באצבעותיו המקלידות על מכונת הכתיבה. וכך כתב: "דע מנין לך כוח זה: העתון שבו אתה עובד, והתפקיד שאתה ממלא. ודע לאן אתה הולך: ביום שבו תחדל לכהן בתפקידך, מסיבה זו או אחרת, כל עדת-החנפים, כל המשחרים לפתחך, כל הרודפים אחריך כדי שיזכו בעזרתך בשתיים-שלוש שורות ובצילום בעיתון, כל המדליפים לך בדל-מידע, בבחינת 'שלח לחמך על פני המים', או כתחמושת במאבקים בין-סיעתיים או תוך-סיעתיים - כל אלה יהיו כלא-יהיו ביום שלא יהיה להם עוד צורך בך".
באותם ימים היה "מעריב" בשיא עוצמתו ולכולם היה צורך בו. עם הפוליטיקאים הוותיקים יכול היה רוזנפלד גם להחליף בדיחות ביידיש, שפה ששלט בה היטב. את השפה הזו אהב לא פחות מן העברית, ובשנות החמישים היו מאמריו ביידיש מתפרסמים בקביעות ב"פוורוורטס" בניו-יורק וב"אידישע ציינוג" בבואנוס-איירס, לפני שדור היידישיסטים שם וכאן הלך ונמוג. בעברית הכירו את שנינותו ואת תובנותיו לא רק מהעיתון אלא גם מהרדיו, כאשר הוזמן להצטרף לצוות תוכנית ההומור והסאטירה "שלושה בסירה אחת" בקול ישראל.
אחרי משפט קסטנר, עליו דיווח בהרחבה לעיתון, כתב את ספרו "תיק פלילי 124" על תביעת הדיבה האומללה שהוגשה נגד מלכיאל גרינוואלד, שהפיץ "בלוג" בסטנסיל של אותם ימים נגד דובר משרד המסחר והתעשייה, ישראל קסטנר, על מעשיו בימי השואה. והארץ רעשה.
עד 1960 נהנה רוזנפלד מקשרים הדוקים עם מקורבי דוד בן-גוריון, אבל כשפרצה פרשת לבון, נפערה תהום עמוקה בין לשכת ראש הממשלה לבין העיתון. לראשונה שמע מפיו מזכיר מפא"י, יוסף אלמוגי, על הסערה הצפויה במפלגתו שלו. "מתחיל להתגלגל כדור שלג עצום, אשר סופו מי ישורנו", אמר רוזנפלד לאלמוגי. הביוגרף שבתי טבת כותב כי לא רוח הנבואה דיברה אז מגרונו של רוזנפלד, שהיה כבר סגן עורך "מעריב", אלא מידע שקיבל מפי אפרים עברון, מקורבו של פנחס לבון. "שחור על לבון" היתה כותרת מאמרו של רוזנפלד, שקבע בנחרצות מי השחור ומי הלבן. בכל ימי הפרשה, שקרעה את הצמרת של מפא"י והביאה מקץ שלוש שנים לסיומה את כהונתו של בן-גוריון, היה "מעריב" בעל בריתו של לבון. ראש הממשלה חדל לומר שלום לרוזנפלד כאשר היו חולפים זה מול זה במסדרון הכנסת. גם 45 שנה אחרי הימים ההם, כשמדברים עם יצחק נבון, שהיה אז מזכירו של בן-גוריון, עדיין נשמעים בקולו עלבון וכעס על בגידת "מעריב".
"לוחם ומגשים"
ב-1974 החליף רוזנפלד את אריה דיסנצ'יק כעורך "מעריב" ובמשמרת שלו דיווח העיתון על המהפך של 1977, כאשר חבריו לנשק מימי האצ"ל הצליחו להכריע סוף סוף את המפאיניקים. אחר כך נלווה למנחם בגין בכמה ממסעותיו למצרים ולארצות-הברית, בדרך לחתימת הסכם השלום הראשון עם מדינה ערבית. ב-1980, אחרי שש שנים כעורך ראשי – בעידן שבו כבר הצליח "ידיעות אחרונות" לסגור את הפער ולסגור את החשבון מ-1948 – סיים את תפקידו ויצא לעסוק בשני נושאים שאהב: הוראת העיתונאות ועיתונות יהודית. הוא הקים אז באוניברסיטת תל-אביב את חלוצת התוכניות להוראת עיתונאות במוסדות האקדמיים בישראל, ואחר כך את המכון לחקר העיתונות היהודית. בשנים ההן הוענקו לו פרס ישראל לעיתונות ותואר דוקטור של כבוד ממכון ויצמן על תרומתו לתקשורת בישראל.
לפני שלוש שנים, כשמלאו לו 90, נערך לכבודו ערב הוקרה באוניברסיטת תל-אביב. בין מברכיו היה חברו לאצ"ל מאיר שמגר, הנשיא לשעבר של בית המשפט העליון, שהירצה על חופש הביטוי והעיתונות. "לוחם ומגשים", כינה שמגר את רוזנפלד. "דוגמה ומופת כעיתונאי וכעורך בהיר ורהוט, מעניין ומאלף, מחנך ומוביל, הוגן, נאה דורש ונאה מקיים – ואנו חבים לו כולנו חוב". גם נשיא האוניברסיטה, פרופ' איתמר רבינוביץ, בירך. אביו, גוטמן (גוטקה) רבינוביץ, היה בין ראשוני "מעריב" ושימש כמנכ"ל העיתון. ותיקי העיתונות שנקבצו באולם המתינו לשמוע את המענה השנון של רוזנפלד, אבל הוא רק האזין. כוחו לא עמד לו להשיב למברכיו.
באירוניה האופיינית לו ציטט פעם רוזנפלד את העיתונאי האמריקני סטנלי ווקר, ששירטט דיוקן סטריאוטיפי של עיתונאי וסיים את הכתבה כך: "כאשר הוא נפטר, רבים מצטערים, ואחדים אף זוכרים אותו למשך כמה ימים". כמה זמן יהיו בארץ הזו עוד קוראים שיזכרו את שלום רוזנפלד?