חיפוש בארכיוני העיתונים אחר מלות המפתח "שחיקה" ו"שכר" מעלה ים של כתבות וידיעות על גורלם המר של עובדים במגוון תעשיות ותחומים. הוספת המלה "עיתונאים" לחיפוש מצמצמת את התוצאות לכתבה אחת בלבד שפורסמה ב"גלובס" במרץ השנה. ובכל זאת, שחיקת השכר בעיתונות הכתובה (להבדיל מהאלקטרונית) היא סוד גלוי מאוד.

קשה, כמובן, לקבוע במדויק עד כמה נשחק שכר העיתונאים, שכן אין גישה לנתונים מרוכזים. יחד עם זאת, ההערכה המקובלת – שמקבלת חיזוק מהנתונים שנאספו כאן – היא ששכרם של בעלי התפקידים הבכירים ודרגי הביניים הגבוהים נשחק מאז סוף שנות התשעים במידה מסוימת, בעיקר בהפחתות שכר יזומות, בעוד ששכרם של כל היתר, מלבד תפקידים בודדים, נשחק בשיעור ריאלי של בין 10 ל־20 אחוזים, תלוי בכלי התקשורת. את הירידה הניכרת יותר בשכר הזוטרים ניתן להסביר בעיקר בתחלופה הגבוהה, יחסית, במשרות אלו ובשכר הנמוך יותר שמוצע לעובדים חדשים בהשוואה לקודמיהם. כאשר משווים את שכר העיתונאי לשכר הממוצע במשק, התמונה עגומה אף יותר: מעמדו הכלכלי של העיתונאי הישראלי נמצא בנסיגה מתמדת.

עורכים ועובדים בכירים אחרים בענף מספקים מגוון הסברים לירידה: מכניסת נשים רבות לעיתונות, דרך הירידה בתפוצה ובפרסום בתקופת המיתון של השנים האחרונות, ועד לתופעה הכלל־עולמית של עלייה בעלויות הייצור, המערערת את מאזניהם של העיתונים המודפסים. כך או אחרת, אין כמעט עיתונאי שלא ניזוק: שכרם של עובדים חדשים ירד, ב"הארץ", "מעריב", "ידיעות" ו־Ynet היו הפחתות שכר ישירות; הפחתות שכר עקיפות – צמצום או ביטול של החזרי הוצאות, חופשות כפויות ללא תשלום, הרחבה של תחומי סיקור ועריכה, ופטנטים נוספים – היו כמעט בכל כלי תקשורת כתוב.

בהכללה (ותוך ניסיון לשקלל לא רק את השכר הנומינלי אלא גם את ההבדל במספר ימי העבודה המוגדרים כ"משרה מלאה" בכל אחד מכלי התקשורת) וכצפוי: השכר הנמוך ביותר משולם במקומונים. באינטרנט משלמים מעט יותר, ואת השכר הגבוה ביותר משלמים היומונים הארציים ובראשם "ידיעות אחרונות". יחד עם זאת, בתפקידים מסוימים, הפערים אינם גדולים בין העיתונים. כך, למשל, עורך זוטר ב"מעריב" ישתכר רק כמה מאות שקלים יותר מעורך זוטר במקומון, ובמקרים אחרים בעלי תפקידים באינטרנט ישתכרו טוב יותר מעמיתיהם בעיתונות היומית. השכר המשולם בעיתונות הרוסית והערבית (שאינו נסקר כאן) נחשב לנמוך אף יותר מאשר במקומונים.

איור: גיא מורד

במקומונים

יותר מבכל מקום אחר בתקשורת הורגשו האינתיפאדה והמיתון במקומונים. עסקים קטנים שנפגעו צמצמו או ביטלו לחלוטין את מודעות הפרסום שלהם, מהבסיסים הכלכליים המרכזיים של התקשורת המקומית. במקביל, או כתוצאה מכך, החריפה מגמת הירידה במחירי הפרסום. במקביל המשיך האינטרנט לנגוס במודעות הלוח הרווחיות. חרב הקיצוצים לא פסחה כמעט על אף מקומון: כוח־האדם צומצם, במיוחד במקומונים הגדולים, מספר עמודי המערכת קטן, שכרם של עובדים הופחת, מקומונים נסגרו (או "אוחדו" בלשונן הרכה של הרשתות), עובדים נשלחו לחופשות כפויות ללא תשלום ועוד ועוד.

עורך אחד המקומונים הגדולים מספר כיצד, במהלך דיון על כתבה שעסקה במעביד ששילם לעובדיו פחות משכר מינימום, פרצה הכתבת ששוחח עמה בבכי. "היא הוציאה את התלוש שקיבלה באותו יום והראתה לי. זה היה 970 שקל לחודש עבודה. זה אמנם לא מייצג את המשכורות של כתבים, כי מדובר בפרילנסרית שמשתכרת לפי כתבה, אבל בכל זאת נותן תחושה של עד כמה נמוך אפשר לרדת".

עורך של מקומון בינוני מסביר שכדי לשמור על העיתונאים המיומנים שלו הוא מאשר להם לעבוד בכלי תקשורת נוספים שאינם מתחרים. "כתב שעובד אצלי ומשתכר 3,500 שקל לא יכול לחיות מזה, ולי אין יותר לשלם לו, אז אני מאשר לו לעבוד במקום אחר – רדיו אזורי, טלוויזיה בכבלים ואולי אפילו להיות פרילנס בעיתון ארצי. שם הוא מרוויח עוד 4,000-3,000 שקל וביחד הוא יכול להסתדר. אמנם העבודה האחרת באה על חשבוני, אבל פשוט אין לי ברירה". העורך מוסיף שהעבודה במספר כלי תקשורת במקביל נפוצה מאוד במקומונים, בעיקר בפריפריה.

השחיקה במקומונים לא פסחה על שכרם של העורכים הראשיים והגיעה בערכים ריאליים עד לכ־25 אחוזים. בכיר באחת הרשתות מסביר את הירידה הזאת בצורך לקצץ בכל מקום אפשרי. "לכתב שמרוויח 4,000 שקל אי־אפשר להוריד כלום, וגם אם היה אפשר זה היה משיג חיסכון קטן מאוד. לעומת זאת, אם השכר ברוטו של עורך ירד ב־5,000-4,000 שקל פלוס הירידה בעלויות המעביד, זה כבר משמעותי".

* בהשוואה לשכר הממוצע במשק: השכר הממוצע בספטמבר 1998: 6,088 שקל. בספטמבר 2004: 7,194 שקל.
** שיעור עליית המדד בין ספטמבר 1998 לספטמבר 2004: 15.63%
*** השכר במקומונים קטנים ובינוניים יהיה נמוך בכ-10-15%.

באינטרנט

כשהוקם Ynet בשנת אלפיים נחשבו המשכורות שהוצעו בו לגבוהות בענף. המטרה, אומר גורם שהשתתף בצוות ההקמה, היתה, כמו בכל כלי תקשורת חדש שמוקם בישראל, למשוך את הטובים ביותר לאתר, וברור היה לכולם שהמשכורות לא יישארו גבוהות לנצח.

כמה חודשים אחרי ההשקה החל השכר ב־Ynet לרדת, אולם למרות זאת, גם אחרי התנפצות בועת ההיי־טק ותחילת האינתיפאדה, הוא נותר גבוה יחסית. השינוי המשמעותי החל לקראת אמצע 2002, כאשר האתר החל להפחית את השכר לעובדים חדשים. כך, בתפקידים מסוימים הגיעה ירידת השכר המיידית לכ־30 אחוזים.

הקמת האתר המתחרה nrg מבית "מעריב" ב־2004 הביאה לעלייה קטנה במשכורות ב־Ynet, אם כי היא יוחדה בעיקר למשכורותיהם של מי שהנהלת האתר חששה שיערקו למתחרה החדש. מששקע האבק שחוללה ההקמה, והתברר כי המשכורות ב־nrg נמוכות בכ־10 אחוזים בהשוואה ל־Ynet, שב השכר המוצע באתר "ידיעות אחרונות" לרמתו הקודמת. יצוין כי אתרים אחרים, ובראשם "הארץ", אינם בני השוואה בתחום השכר משום שמבנה המערכת שונה.

בניגוד לעמיתיהם בעיתונות היומית ובמקומונים, העיתונאים באינטרנט הביעו ביטחון כי השכר המשולם להם התייצב וכי המשך התפתחות הענף וכניסת שחקנים נוספים אליו תביא לעלייה בשכרם כבר בטווח הבינוני.

* בהשוואה לשכר הממוצע במשק: השכר הממוצע בספטמבר 1998: 6,088 שקל. בספטמבר 2004: 7,194 שקל.
** שיעור עליית המדד בין ספטמבר 2000 לספטמבר 2004: 6.54%

בעיתונות היומית

השכר בעיתונות היומית הוא הקשה ביותר לאיפיון. בעוד שהמקומונים ואתרי האינטרנט שוכרים לרוב כוח־אדם שאינו מיומן, והשכר המוצע בהם דומה בדרך־כלל, חלק ניכר מהעובדים החדשים בעיתונים היומיים הם בעלי ניסיון קודם ושכרם נגזר מנסיונם וממידת להיטותו של העיתון להעסיקם. לפיכך, הפערים בין עיתונאי לעיתונאי (בעיקר בשכר הכתבים) הם לעתים גדולים וקשה לקבוע במדויק שכר מייצג. למרות זאת, שחיקת השכר ניכרת גם בעיתונות היומית והסכומים המופיעים כאן מתייחסים לעובדים במערכות החדשות ולא במוספים.

את הירידה הכואבת ביותר בשכר ספגו עובדי "מעריב". גורם בעיתון אומר כי המספרים לבדם אינם משקפים את היקף השחיקה. לדבריו, גם אם בסוף שנות התשעים התקבל עיתונאי לעבודה בשכר נמוך יחסית, צפוי היה שיקבל העלאה בתוך פחות משנה. כיום, מספר האיש, קשה מאוד לקבל תוספות שכר אם בכלל.

מעניין לבחון את שכרם של ראשי הדסק בשני העיתונים הגדולים: ב"ידיעות אחרונות" שמר, פחות או יותר, השכר על ערכו הריאלי ולא ירד ביותר מ־5 אחוזים; ב"מעריב", לעומת זאת, נשמר ערכו הריאלי של השכר בחלק מהמקרים בעוד שבאחרים הוא צנח ב־20 אחוזים. לשם השוואה, ב"הארץ" נשחק שכרם של ראשי הדסק בשיעור דומה לשכרם של העורכים והכתבים בעיתון.

מקור ב"מעריב" מסביר את הפערים בשכרם של ראשי הדסק בעיתונו בהבדל העצום בין שכרם של עורכים מהעיתון שקודמו, לשכרם של ראשי דסק שהובאו מבחוץ. גורם אחר ב"מעריב" מסביר שחלק מראשי הדסק שמרו על ערכו הריאלי של שכרם בשל חשש מתמיד בשני העיתונים ממעבר שלהם למתחרים. "אם עורך מוכשר עובר למתחרים זה חבל אבל לא סוף העולם. מעבר של ראש דסק יכול לגרום נזק של ממש, וזה עוד בלי להתייחס לקושי במציאת ראשי דסק טובים".

* בהשוואה לשכר הממוצע במשק: השכר הממוצע בספטמבר 1998: 6,088 שקל. בספטמבר 2004: 7,194 שקל.
** שיעור עליית המדד בין ספטמבר 1998 לספטמבר 2004: 15.63%.

השכר האלקטרוני

בניגוד למצב בעיתונות הכתובה, השכר בטלוויזיה המסחרית נותר בשנים האחרונות כמעט ללא שינוי. מקור בערוץ 2 אומר שהביקוש העצום כמעט לכל תפקיד אמנם גרם שהשכר לא יגדל, אך במקביל, התחרות בין הערוצים הבטיחה שהוא גם לא יקטן.

תחקירן בתוכנית בוקר מרוויח כ־ 5,000–6,000 שקל ברוטו לחודש, ותחקירן בתוכנית ערב כ־6,000–7,000 שקל. כתב מתחיל בעל ניסיון בעיתונות ירוויח 9,000–11,000 שקל ועורך משנה מתחיל ירוויח כ־7,000–9,000 שקל. תפקידים בכירים יותר קשה לאפיין חד־משמעית, וכמו בעיתונות הכתובה השכר המשולם בהם נגזר ממגוון תנאים שיכולתו של העיתונאי ונסיונו הם חלק מהם. שכר דרגי הביניים והדרגים הבכירים נחשב גבוה מאשר בעיתונות הכתובה.

גם ברדיו המשכורות לא השתנו משמעותית. רוב העיתונאים ברדיו עובדים בקול־ישראל וחתומים על חוזה קיבוצי (להבדיל מהמצב ברדיו האזורי, שחלק ניכר מכתביו הם פרילנסרים), שבמסגרתו מתעדכן שכרם במקביל לעדכונים בשירות הציבורי. שכר היסוד ברשות־השידור נחשב לנמוך: חלק מהעיתונאים בדרגות הנמוכות (37-36) אף מקבלים השלמת הכנסה לשכר היסוד. יחד עם זאת, יש להדגיש כי על שכר היסוד מקבלים העיתונאים תוספות כמקובל במגזר הציבורי ובתוכן שעות נוספות, אחזקת רכב, טלפון ועוד. אריה שקד, יו"ר האיגוד הארצי של העיתונאים, מספר שהשכר הכולל בדרגות הנמוכות יגיע לכ־7,000 עד 8,000 שקל ברוטו. שקד מדגיש כי מדובר בשכרם של עיתונאים במחלקת החדשות שעובדים שעות נוספות רבות, וכי כדי להגיע לסכומים הללו, לדבריו, עליהם לעבוד 80-70 שעות נוספות בחודש, שמשתוות כמעט לשבועיים עבודה. בחטיבות אחרות של הרדיו, אומר שקד, השכר נמוך באופן משמעותי.

עיתונאים מועסקים ברשות־השידור גם בחוזים אישיים. במקור היתה מטרתם של החוזים הללו למנוע נטישה של העיתונאים הבכירים (בעיקר מהטלוויזיה), אולם עיתונאים נוספים חתמו על חוזים אישיים ושכרם נחשב לגבוה משל עמיתיהם.

שיטת העסקה נוספת שהיתה מקובלת ברשות קיבלה את השם "ש"ת", ראשי תיבות של שובר תשלום. מדובר למעשה בפרילנסרים שהשתכרו סכומים נמוכים מאוד ולא קיבלו הטבות סוציאליות. לפני כשנה אסר בית־המשפט על ההעסקה בדרך זו וכיום מתקיימים מגעים על תנאי העסקה חדשים לעיתונאים האלה.

המיומנות נפגעת

פרופ' דני גוטוויין מאוניברסיטת חיפה, שעוסק בהיסטוריה חברתית־כלכלית, רואה את שחיקת השכר בעיתונות כחלק מתהליך רחב שבו העיתונות מתאימה את עצמה לשוק החופשי תוך ויתור מסוים על זכויותיה. הוא מצביע על שתי השלכות של השחיקה. "אחד הדברים שיכולים להבטיח לעיתונאי את היכולת לשמש כשוטר מטעם הציבור זה הביטחון התעסוקתי שלו", הוא אומר, "אבל הנורמה הופכת להיות פיטורים שרירותיים, ואנשים במצב הזה מאבדים את יכולת העמידה מול גורם בעל אינטרס. למה להם להסתכן ולריב עם דובר או עם בעל הון – אולי מחר הם ייאלצו לבקש ממנו עבודה?". השלכה אחרת היא הטשטוש בין עיתונות לפרסום. בעוד בעלי אינטרסים שונים – כלכליים ופוליטיים – שומרים על מיומנות תקשורתית גבוהה, מיומנותם של העיתונאים נפגעת בשל תחלופה שבעצמה נובעת משכר נמוך. "כשאתה מבריח את האנשים והופך את העיתונות לתחנת ביניים, מערכת הבקרה מתפקדת פחות טוב", אומר גוטוויין ומסכם: "עיתונאי מורעב הוא עיתונאי ידידותי".

במערכות העיתונים מוטרדים הרבה פחות ממעמדו של העיתונאי, אבל מסכימים שלשחיקת השכר יש השפעה המתבטאת בירידת גיל העיתונאים.

ירידת הגיל ניכרת במיוחד בדסקים שבהם מועסק אחוז גבוה של עורכים צעירים אחרי צבא וסטודנטים. בכיר ב"הארץ" אומר שאינו רואה בכך שום בעיה. "טעויות באיות ודקדוק ושיקולי עריכה מוטעים היו גם לפני עשרים ושלושים שנה, כשהשכר נחשב לטוב", הוא אומר. עם זאת, הוא מסכים שהתחלופה הגבוהה יוצרת מצב שהדסק מאוייש כמעט תמיד בעורכים פחות מנוסים. "ברור שעורך חסר ניסיון יעשה טעויות שעורך שכבר ראה הכל לא יעשה", הוא אומר. לעומתו אומר כתב ב"מעריב", כי את השפעת חוסר הניסיון אפשר לראות מדי יום. "מבחינתם של רבים מהעורכים הצעירים, זה כמו לעבוד בשמירה רק בתנאים יותר נוחים: באים, עובדים ועוזבים כשהם חסכו מספיק לטיול בדרום אמריקה, וככה זה גם נראה: אין יום בלי טעויות".

גם הכתבים הצעירו בשנים האחרונות ולא נדיר למצוא כתבים באמצע שנות העשרים שאחראים על תחומי סיקור חשובים. העורך הראשי של Ynet, יון פדר, אומר ששכרם של העיתונאים הללו אולי נמוך משל עיתונאים ותיקים, אולם זאת רק מפאת גילם. הוא מדגיש כי מדובר לרוב בעיתונאים בעלי ניסיון שכיסו מספר תחומים בעבר. בכיר בתקשורת האלקטרונית מסכים: "האם גל"צ עושה עבודה פחות טובה מקול־ישראל מפני שהכתבים שם צעירים? לדעתי לא". ראש מחלקה בעיתון יומי חושב אחרת. "כתב צעיר אולי מלא במוטיבציה ונכונות לעבוד, אבל חסרה לו הפרספקטיבה של הדברים, ולרוב זה ניכר בהגזמות ובדרמטיות יתרה של דיווחים".

במערכות העיתונים שוררת הסכמה כי שחיקת השכר מקשה על גיוס כוח־אדם איכותי. "מה אני כבר יכול להציע? 4,000 שקל ברוטו? אפילו עם הסקס־אפיל של עיתונות ברור שאנשים מוכשרים יעדיפו להיות במקום אחר", אומר עורך מקומון.

לאריה שקד, אין שום ספק מה עלולה להיות השפעת השחיקה בשכר על איכות העיתונים, ולדבריו היא מגיעה הרבה יותר רחוק מאשר שגיאות כתיב בכותרות. "כל בר דעת יודע שבשכר נמוך אי־אפשר למשוך כוחות טובים. בעיתונות חייב להיות שכר גבוה כדי שאנשים עם יכולות גבוהות יילחמו על מקומות עבודה וזה לא המצב. אם מישהו לא יתעשת נמצא את עצמנו במצב שהכלי המרכזי לשמירה על הדמוקרטיה ייחלש". 

אייל אברהמי הוא עיתונאי

דרך החישוב

שכר הברוטו המופיע בטבלאות שלהלן מבוסס על משאל שנעשה בין עיתונאים ועורכים. כיוון שכמעט כל העובדים בענף חתומים על חוזים אישיים ישנם, כמובן, הבדלים בין עיתונאי לעיתונאי, שנובעים מהעבודה שמוצעת לו, מנסיונו, מרמת העניין של כלי התקשורת בהעסקתו וכמובן מיכולת המיקוח שלו. הסכומים המופיעים כאן הם לרוב ממוצע בין תשובות שונות. הפרמטר שנבדק היה איזה שכר הוצע בעבוד תפקיד מסוים לקראת סוף שנות התשעים, וכמה הוצע לאחרונה בעבור אותו התפקיד.

יש להדגיש כי שכרם של עיתונאים ועורכים המועסקים מזה זמן יהיה ברוב המקרים גבוה מהנקוב כאן, בין משום שלאורך השנים צמח שכרם ובין משום שהם החלו לעבוד בתקופות שבהן היו המשכורות גבוהות יותר. "כתב" כפי שמופיע בטבלאות הוא כתב חדשות עם ניסיון מועט.

חישוב הירידה בשכר נעשה בשני אופנים: חישוב השינוי בשכר העיתונאים ביחס לשינוי שהתחולל בשכר הריאלי מאז סוף שנות התשעים, וחישוב השחיקה מול השכר הממוצע במשק. חישוב זה נעשה באמצעות בדיקת שכר העיתונאי כאחוז מהשכר הממוצע בכל אחת מהשנים והפער שביניהן. כך, למשל, אם ב-1998 השתכר עיתונאי 70 אחוזים מהשכר הממוצע במשק וב-2004 רק 60 אחוזים מהשכר הממוצע, תהיה הירידה מול השכר הממוצע 14 אחוזים. מטרת ההשוואה היא להציג את השחיקה במעמדו הכלכלי של העיתונאי מול כלל שוק העבודה הישראלי.

והערה אחרונה: מפתיע היה לגלות עד כמה שיתפו העיתונאים הנשאלים פעולה עם החיטוט והנבירה בשכרם. חלקם הביעו כעס על המגמה, גם אם לא נפגעו ממנה אישית, אולם חמורה יותר היתה תחושת חוסר הביטחון שהביעו רבים, בכירים וזוטרים כאחד, מפני האפשרות ששכרם יוסיף ויתכרסם והם יוחלפו בעובדים זולים יותר.

גיליון 57, יולי 2005