בירור יסודי של פרשת הקלטת שבה נשמע השר לשעבר יוסף פריצקי מחפש דרכים לתפור תיק לשר אברהם פורז העלה מן האפלה את "האדם השלישי". זהותו של האיש, שלדברי גורמים מרכזיים בפרשה עומדת להיחשף בקרוב, היא שתכריע, כשתתפרסם, את המחלוקת בין הכתבת אילה חסון לעורך בן־ציון ציטרין באשר לבעלות על הסקופ המרעיש שהפיל שר בכיר בממשלה בתוך שעתיים משידורו. החוקר הפרטי מאיר פלבסקי אמנם קנה את הקלטת מהיחצן והעיתונאי לשעבר שלמה אברמוביץ’, שייצג בשעתו את ועד עובדי חברת החשמל, אבל לא הוא העביר את הקלטת לידי ערוץ 1, אלא מישהו אחר, "האדם השלישי", אלמוני לעת עתה, שבחר באילה חסון, פגש אותה ונתן לה את הקלטות והסיפור. האם היה האיש שליח של פלבסקי, או גורם עצמאי ובעל אינטרס בפרשה?
יש עוד חידות לא פתורות: כיצד זה חולפות שנתיים וחצי שבהן סיפור הקלטות "מסתובב בשוק", מתגלגל עד לידיו של מו"ל הארץ עמוס שוקן, כמו גם לידיהם של עיתונאים אחרים, אבל כולם טועים להעריך את החומר כהשמצה זולה המכוונת נגד השר פורז, ואינם מזהים את הסקופ הגלום בבור שכורה פריצקי לעצמו בדברים שהוא משמיע בקלטות? "לכלוכים והשמצות שאינם מתאימים לעיתון שלי", אמר שוקן לפלבסקי שעה שזה הציע לו את הקלטות תמורת תשלום. פלבסקי עצמו, על־פי עדותו, לא הבין מה יש בקלטות שעליהן שילם אלפי דולרים, ולכן לא הציגן באור נכון לשוקן, ובעצמו לא טרח לצפות ב"מבט" בערב השידור. הוא חשב שרכילות הניאופים, גסויות הרוח וניבולי הפה הקיצוניים של פריצקי, הנשמעים בקלטת, הם סיפור שייכנס למהדורה אי־שם, לקראת התחזית, ולכן שהה בקניון שליד ביתו עם ילדיו בזמן השידור, והתכוון לחזור הביתה רק לקראת סוף המהדורה. ואם פלבסקי לא עמד על חשיבות הסיפור, מה הסיכוי שציטרין הבין מה יש לפלבסקי ידידו ביד?
אילה חסון (צילום: פלאש 90); בן-ציון ציטרין (צילום: מוטי קמחי)
עיתונאות, יחצנות ואתנחתות
שלמה אברמוביץ’, שמכר את הקלטת לפלבסקי ולעיתון "מעריב", עבד ב"ידיעות אחרונות" שנים רבות כתחקירן לפני שהפך ליחצן ויועץ תקשורת. "25 שנה עבדתי ב’ידיעות’", מסביר אברמוביץ’, "נקרעתי ונשחקתי שם ברמות מטורפות. שחיקה טוטלית. עסקתי בדברים רגישים ביותר, איימו על חיי לא פעם, אני בן־אדם ולא עץ או אבן, והרגשתי שאני זקוק לאתנחתה. החלטתי על אתנחתה של שלוש שנים כיחצן ויועץ תקשורת, אבל נשארתי כל הזמן בדי.אן.איי שלי עיתונאי. אני לא בטוח שאחזור לעיתון רגיל, משום שבתקופה הזו נחשפתי לתקשורת גם מבחוץ, והגעתי למסקנה שהדגם של שנות השמונים לא מתאים לי יותר. לא נכון בעיני שהמו"לים ירוויחו על ההישגים שלי, ולכן אני עובד כעת על כמה וכמה תחקירים שאפרסם כספרים, כסרטים, בעיתונות או בחו"ל, אבל בדרך שתשמור על זכויות היוצרים שלי".
עם או בלי קשר לתובנותיו החדשות של אברמוביץ’, הוא הציע את החומרים שברשותו למכירה. אברמוביץ’ טוען שאין כל סתירה בין התשלום שקיבל מוועד העובדים של חברת החשמל בעבור עבודתו ובין התשלום הנוסף שדרש עבור הקלטת מ"מעריב", משום שלטענתו הוא נחשף אמנם לקלטת בתקופה שבה הועסק על־ידי ועד העובדים, אבל לא קיבל אותה ממנו. לפיכך, אין ברירה אלא להניח שהקלטת השלימה סיבוב שלם ב"שוק" לפני שהגיעה לידי אברמוביץ’, ולכן אין קשר בינה ובין התשלום שקיבל מהוועד, והיא רכושו הפרטי.
ב־1 ביוני השנה נשכר החוקר הפרטי מאיר פלבסקי על־ידי איש העסקים יוסי מימן, כדי "להזים או לאמת חשדות לשחיתות של פריצקי". פלבסקי פנה לידידו אברמוביץ’, שסיפר לו פעם על ארגז החומרים שברשותו ועל הקלטת שבה מתכנן פריצקי את הפלתו של פורז. "יזמתי פגישה עם אברמוביץ’", מספר פלבסקי, "ושאלתי אותו אם יש לו שם גם חומרים על פריצקי, כי לקחתי בחשבון אפשרות שהקלטת תכתים דווקא את פריצקי. אמר לי: ’יש קלטת’. אמרתי לו: ’תביא נשמע’. מיד הבנתי שהחומר יביך מאוד את פריצקי. התייחסתי לכל העניין כאל שעשוע הנלווה לחקירה הענקית והחשאית שניהלתי נגד פריצקי. חשבתי שזה יגרום לו להזיע שבועיים מול המפלגה שלו אם זה יתפרסם. יגיד ’עידנא דריתחא’ וכל זה. לא דימיינתי לרגע את הבום שזה יעשה. סיכמתי עם אברמוביץ’ על 3,750 דולר פלוס מע"מ, וחיכיתי חמישה שבועות עד שנכנס לי כסף לחשבון. יום אחרי שנכנס הכסף, קניתי את הקלטת. למחרת כבר מסרתי אותה לערוץ הראשון, וכעבור יום אילה חסון פירסמה את הסיפור".
למעשה מסר פלבסקי לערוץ הראשון, ללא תשלום, דיסק שהופק מהקלטת שבה הונצחה כל השיחה שניהל פריצקי עם החוקר יעקב אשל. אברמוביץ’ לא הסתפק במכירת הדיסק לפלבסקי, אלא הציע ל"מעריב" עותק זהה של הדיסק, וכן את הקלטת שבה היו קטעי שיחה אחרים של פריצקי ואשל, שלא נכללו בדיסק.
לפי גרסת פלבסקי, עובדו קלטות האודיו שהקליט החוקר יעקב אשל לדיסק דיגיטלי. יצוין כי במהלך העברת החומר מקלטת לדיסק ניתן, תיאורטית, להזיז מלים ומשפטים ממקומם ולהרכיבם במקומות אחרים בדיסק, באופן שיעוות את מה שנאמר בשיחה המקורית, או להשמיט לגמרי מתוך השיחות מלים ומשפטים כאוות הנפש. מכיוון שכך, נחשב החומר שנמסר בסופו של דבר לתקשורת לחשוד ב"בישול", ורק תצהירים חתומים של המעורבים, שלפיהם החומר לא בושל ולא הוקלט בסתר, אמורים היו לגבות את הפרסום מבחינה משפטית. פלבסקי מוסיף כי אברמוביץ’ סיכם עם "מעריב" שיקבל כמה אלפי דולרים נוספים ואולי גם אפשרות להשתלב בעיתון. אברמוביץ’ מסרב לגלות אם קיבל מ"מעריב" את התשלום, ועורך העיתון, אמנון דנקנר, לא הגיב לפניות "העין השביעית" בנושא זה. בכל זאת, קשה להבין למה ערוץ 1 קיבל בחינם חומר ש"מעריב" התבקש לשלם תמורתו אלפי דולרים. פלבסקי מסביר שהוא קנה את הקלטת מאברמוביץ’ משום שחשב שהיא תועיל לחקירה שניהל נגד פריצקי. כשהבין שלא יפיק ממנה מה שרצה, הודיע לאברמוביץ’ שהוא מעביר אותה לערוץ 1. אברמוביץ’, מצדו, עשה עם "מעריב" עסק נפרד.
הקרדיט, הכתב והעורך
ל"מעריב" העביר אברמוביץ’ את הקלטת ביום רביעי, ה־7 ביולי, אחר הצהריים, יום למחרת העברת הקלטת לערוץ 1. ארבעת הבכירים של העיתון, העורך הראשי אמנון דנקנר, עורך המשנה אבי בטלהיים, סגן העורך רון לשם וראש מחלקת החדשות חיליק שריר, החליטו להטיל את משימת התחקיר על שרה ליבוביץ’־דר, שעברה זמן קצר קודם לכן לעיתון מ"הארץ", כדי שתשלימו עד לגליון יום שישי. "מעריב" בחר בדרך זהירה והשקיע מאמצים, משאבים וזמן כדי להשתכנע שהקלטות אינן מבושלות ולא הושגו בהאזנת סתר. הכלי הנדרש: תצהיר חתום של המקור, שלפיו הקלטת לא בושלה ולא הוקלטה בסתר. בעיצומו של המאמץ נדהמו ראשי "מעריב" לקרוא בערוץ 1 כתובית רצה שמבטיחה את חשיפת פרשת פריצקי במהדורת "מבט" באותו הערב. זאת, בניגוד לסיכום עם אברמוביץ’, שערוץ 1 ישדר את הסיפור ביום חמישי, ו"מעריב" יפרסם אותו ביום שישי. כשהתברר שהפרסום הוקדם ביום והודאתו של פריצקי מפחיתה מן הצורך להוכיח אמינות, נערכו ב"מעריב" לפרסם הכל כבר למחרת.
פלבסקי לא העביר לערוץ 1 את הקלטת בעצמו, אלא באמצעות "האדם השלישי". פלבסקי, שבתחילה רמז כאילו הפונקציה שהאיש מילא היתה שולית, כמעט כשל שליח ממשרדו, ממלא עתה פיו מים ואינו מוכן להשיב על השאלה מי היה האיש. התירוץ: העניין בחקירת משטרה והוא מנוע מלדבר עליו, אבל זהותו של "האדם השלישי" היא לכאורה המפתח לפתרון חידת הבעלות על הסקופ בערוץ 1. כשפלבסקי נשאל מדוע לא העביר את הסיפור לערוץ 1 בעצמו, למרות שלאחר הפרסום "התראיינתי כמו משוגע כל היום במשך שבוע בכל העיתונים, תחנות הטלוויזיה ותחנות הרדיו", הוא טוען ש"לא רציתי להיות שבוי בידיו של אף אחד שכביכול אני קשור איתו בזה שנתתי דווקא לו את הסיפור". ההסבר צולע לנוכח העובדה שפלבסקי לא הסתיר, ולכן כל המדינה יודעת, שהוא הבעלים של הקלטת והוא שהדליף אותה לערוץ 1.
התמסרותו של פלבסקי לתקשורת אף גרמה לו למבוכה קטנה דווקא אצל ידידיו ירון לונדון ומוטי קירשנבאום. פלבסקי התארח בתוכניתם והתבטא בחריפות נגד חשיפת הסיפור בתקשורת, שאותה הגדיר "הורדה לזנות של מקצוע החקירות". למחרת, כשפורסם שהמדליף הוא לא אחר מאשר פלבסקי עצמו, שידרו לונדון וקירשנבאום את דבריו שוב, בתוספת הערות עוקצניות מתבקשות. פלבסקי בתגובה: "כשדיברתי על הורדה לזנות, התכוונתי לכך שחוקר פרטי מקליט שיחה חברית עם חבר שלו ללא ידיעתו. ברור שלא התכוונתי לעצם ההדלפה לתקשורת, כי הרי ידעתי שזה אני שהדליף". עוד הוא אומר כי בימים שלפני הפרסום, "הסתובבתי בכל העיר ואמרתי לעשרות אנשים, ’בעוד כמה ימים יתפוצץ ב’מבט’ סיפור מסריח על פריצקי, תזכרו - זה אני’". אם כך, לא ברור למה דווקא את ההעברה של הקלטת לערוץ 1 בחר פלבסקי להסתיר באמצעות איש ביניים. "ישבתי בקפה ג’ו שברחוב החשמונאים", אומר פלבסקי. "נתתי את הקלטת שקניתי ושהיא רכושי לאותו אדם ואמרתי לו, ’שים את זה בערוץ 1’. זה במרחק של לא יותר מכמה דקות".
פלבסקי לא מוכן לומר אם החליט בעצמו למי בערוץ 1 תועבר הקלטת ואם "האדם השלישי" רק ביצע את המוטל עליו והסתפק במילוי ההנחיה להעביר אותה לערוץ 1, או שהחליט ביוזמתו להעבירה דווקא לידי חסון. פלבסקי גם לא מוכן להסביר את היחסים בינו ובין "האדם השלישי": האם היו שותפים בקלטת? האם תפקידו של "האדם השלישי" היה להחליט מי בערוץ 1 יקבל את החומר? מסתמן לכאורה, עם זאת, מתוך דבריו של פלבסקי עצמו, שהוא לא הבין מה בדיוק מכילה הקלטת, וכמוהו גם ציטרין, בעוד שחסון מיד עמדה על חשיבות הסיפור ופירסמה אותו בהבלטה גדולה, כשהיא מדגישה את תפירת התיק הצפונה בו לפורז. ניתן להסיק מכך של"אדם השלישי" היתה תובנה נפרדת ועצמאית על משמעות הקלטת, בין אם נשלח בהוראת פלבסקי ובין אם החליט להעביר לחסון את החומר ביוזמתו שלו.
אין מחלוקת שאת הקשר הראשון עשה פלבסקי עם עורך "מבט" בן־ציון ציטרין, חברו הוותיק, ששמע, כנראה, ראשון על קיומה של הקלטת, בלי לדעת מה בדיוק היא מכילה ובוודאי שבלי לקבלה לידיו ולהאזין לה. יחד עם זאת, מסתמן ש"האדם השלישי" הוא שהחליט להעביר את הקלטת דווקא לאילה חסון. נראה גם, ככל שניתן לבדוק עד כה, שהאיש אינו סתם שליח טכני של פלבסקי, אלא הוא גורם בפני עצמו, בעל אינטרס בפרשה, בקיא בפרטיה ומכיר מקרוב דמויות מפתח המעורבות בה, למשל חלק מאנשי ועד העובדים בחברת החשמל. חסון טוענת שהאיש כלל לא מכיר את ציטרין, ובוודאי שלא שוחח עימו מעולם. ואם אכן "האדם השלישי" הוא שהחליט מי יקבל את הסיפור, בחר בחסון וגם נתן לה אותו, בעוד שציטרין רק הפנה אותו לחסון על־פי בקשתו של "האדם השלישי" (באמצעות פלבסקי) - אזי קשה להבין את טענתו של ציטרין על קיפוחו בקבלת קרדיט. ציטרין סירב להתייחס לפרשה.
כשנשאל פלבסקי למה העביר את הקלטת דווקא לערוץ 1, נימק את בחירתו ב"היכרות אישית". הוא גם הודה שהוא חבר של ציטרין עשרות שנים. האינטרס שלו להציג את ציטרין כבעל הסקופ ברור, שכן הישג הדחת פריצקי, אם ייזקף לזכות חברו ציטרין, ידגיש את תרומתו שלו, כמקור, לפרשה ויסייע לציטרין בקשיים המתעוררים בפניו ברשות השידור, כפי שיבואר להלן. אלא שבעלותו של ציטרין על הסקופ מתיישבת בקושי רב עם הנתונים הידועים עד כה.
ציטרין, ועל כך אין מחלוקת, קיבל את הטיפ הראשון, אבל לטענת חסון, היה זה טיפ כללי ביותר, ללא היכרות עם הפרטים הראשוניים והבסיסיים של הסיפור או שליטה בהם. יתרה מזאת, לא מן הנמנע שציטרין כלל לא היה מודע לנפיצותו של החומר, אפילו באופן הכללי ביותר, לנוכח התעקשותו של "האדם השלישי" להשתמש בציטרין רק כתחנת ממסר עיוורת, בדרכו לאילה חסון. לטענת חסון, אמר לה ציטרין: "יש אנשים שרוצים לעמוד איתך בקשר לגבי איזו קלטת מלוכלכת בתוך שינוי". "אמרתי לו, ’אולי זה האזנת סתר?’", ממשיכה חסון. "הוא ענה לי, ’אין לי מושג, תבדקי את זה’". בכך, טוענת חסון, הסתיימה תרומתו של ציטרין לסיפור.
"האדם השלישי" מוגדר על־ידי חסון כ"איש רציני ביותר, בעל רקורד מרשים, הבנה מעמיקה ושליטה מלאה בחומר המופיע בקלטת ובקונטקסט שלו לפרשה לא חוקר פרטי, אלא בעל אג’נדה משלו ונגיעה מרכזית לנושא". חסון, כאמור, מספרת שמרגע שקיבלה לידיה את החומר, דיווחה על כך לציטרין והזמינה אותו לעלות איתה לירושלים ביום השידור, כדי לקחת חלק בהכנת הסיפור לשידור. "הוא אמר לי שהוא לא מצטרף אלי כי זה לא היום שבו הוא עורך, ובדיוק יש לו ארוחה במסעדה", משחזרת חסון. "עליתי לירושלים לבד, עבדתי כמו משוגעת על החומר כל היום עם מפיקת חדשות בכירה אצלנו. לציטרין לא היה מושג מה הולך להיות משודר. אני חושבת שהוא קיבל את זה בפצצה יחד עם כל הצופים בשידור".
גורם בכיר בערוץ 1 מאשר שחסון היתה מי שהביאה את הקלטת, ו"לא מי שטוען שהביא". הבכיר מוסיף שתפקידו של ציטרין הוא בדיוק תפקידו של עורך: "לשמוע טיפ פה ורמז שם, ולהעביר את הסיפורים לכתבים, ולא להתעסק בקרדיטים בדיעבד. לא זה התפקיד של עורך". לו ידע ציטרין מה עומד לספר לחסון "האדם השלישי", האם היה מוותר על ההזמנה ועל חלקו בעבודה על הסקופ ומעדיף להישאר במסעדה בתל־אביב? דבריו של הבכיר מצטרפים להודעה ברורה ששמה מערכת "מבט" בפיו של חיים יבין לאחר שבועיים: "בניגוד לפרסומים, אילה חסון קיבלה את הקלטות ממקור שאינו מוזכר כלל בפרשה".
בתוך ימים ספורים הידרדרו היחסים בין העורך ציטרין לכתבת חסון. בתוכנית "יומן" ביום שישי שלאחר החשיפה נתן אורי דן קרדיט ל"עורכי מבט", שהיו שותפים בסיפור. הכרסום באשראי של חסון על הסקופ נמשך באותו ערב גם בידיעה באתר החדשות של יואב יצחק, שטענה כי ציטרין הביא את הסיפור ולא חסון. המגמה הזו הגיעה לשיאה שבוע לאחר החשיפה, בתוכניתו של חנן עזרן בערוץ 1, "גילוי נאות", שבה אירח את ציטרין, החמיא לו על הסקופ הגדול ואיפשר לו להציג את עצמו כמי ש"אליו הגיעו הקלטות, הוא מחליט לתת את החומר לאילה חסון, לא לפני שהוא עצמו בודק את החומר, מאמת אותו ומוודא שהוא ראוי לפרסום". חסון לא הוזמנה לתוכנית האתיקה של עזרן כדי להגיב על הטענות של ציטרין בעניינה. עזרן העדיף שלא לתת למערכת "העין השביעית" הסבר לכך.
"שניים אוחזין בטלית", פותחת המשנה את הפרק הראשון במסכת "בבא מציעא". "זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה. זה יישבע שאין לו בה פחות מחציה וזה יישבע שאין לו בה פחות מחציה, ויחלוקו". זו הצעת המשנה, מתוך הנחה שאנשים מכבדים את שבועותיהם. אבל ציטרין לא הסכים להישבע, גם לא על הרבה פחות מ"חציה" וגם לא כשחסון נשבעה "כולה שלי". הבירור, המקביל לבירור שעורכת המִשנָה, נערך בלשכתו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בראל ב־20 ביולי, ובמהלכו הסביר ציטרין שמעולם לא טען שהוא שהביא לחסון את הקלטות, אבל סירב למסור את גרסתו או להסביר את דבריו בתוכניתו של עזרן. חסון, שראתה את הקרדיט על ההישג שלה נוזל לכיוונו של לא אחר מאשר העורך שלה, החליטה להשיב מלחמה. כתבי תקשורת שפנו אליה כדי לקבל את תגובתה לטענה שציטרין הוא בעל הסקופ ולא היא נענו במכתב מעורך־הדין שלה, שהם צפויים לתביעה אם יחזרו על פרסום הטענה. בניסוח המכתבים סייע לה בעלה, מפיק הטלוויזיה שי נשר, שהוא סוכנם של רבים מכוכבי הטלוויזיה ובהם חיים יבין, יעקב אילון ונסים משעל נשר הוא המפיק של תוכניתו של משעל.
פלבסקי מספר שבימים שאחרי פרוץ הפרשה הוא הוזמן לתוכנית של משעל, אבל לאחר שעות אחדות הופעתו בוטלה. פלבסקי, שכעס על הביטול עד כדי העברת הודעה למערכת התוכנית שלא יזמינו אותו אליה יותר לעולם, אינו רוצה לומר במפורש שייתכן שנשר טירפד את הופעתו בתוכנית מחשש שינצל את הבמה כדי לתת את הקרדיט לציטרין ולא לאשתו, ומסתפק ברמיזה: "לא אמרתי שהוא עשה את הדבר הזה, רק ציינתי שהוא המפיק, כסמיכות עובדות". עורך התוכנית, ישראל סגל, מסביר שהנימוק לביטול הופעתו של פלבסקי בתוכנית פשוט מאוד: "פלבסקי התראיין באותו יום ובימים שלפניו בכל כלי תקשורת אפשרי. ביום השידור עצמו הוא הספיק להופיע גם בתוכנית ’שש עם’ אצלנו, בערוץ 2. אלינו הוא הגיע כבר כסחורה ישנה ומשומשת, ולכן הורדנו אותו. אגב, אני, כשגרה, דורש בלעדיות כתנאי להשתתפות בתוכנית אפילו משרים, אז אני לא אדרוש את זה מפלבסקי? חוץ מזה, מי שחושב שנשר שותף להחלטות המערכת בתוכנית או מכתיב לנסים ולמערכת משהו, פשוט לא מכיר את החומר". נשר טוען שכלל לא ידע על ההזמנה ועל ביטולה, וממילא לא התערב בעניין. "בוודאי שהסתייעתי בבעלי בעבודה עם עורך־הדין שלנו על המכתבים ששלחנו לכתבי התקשורת", אומרת חסון, "מכיוון שראינו שהטענה הלא נכונה של ציטרין הולכת וקונה לה אחיזה מטעמים שההסבר להם טמון, כך נראה, בתחום של מצוקות וחולשות אנוש שאסור בשום אופן לקבל יותר מאשר במחלוקת מקצועית. נראה לי טבעי לגמרי שבעלי יסייע לי בנושא שכזה ויעבוד יחד איתי ועם עורך־הדין המשותף שלנו, בתחום שבו הוא בקיא ומתמצא". ציטרין מסרב להגיב על האשמות חסון.
עיתונאים, מקורות וחברויות
לפלבסקי ולציטרין יש, כנראה, יותר חברים מאשר לחסון. פלבסקי, המתמחה בחקירות ובפוליטיקה ובנקודות ההשקה שלהן, הוא חבר מהסוג שעיתונאים מחפשים. רבים מבכירי העיתונאים בארץ, נוסף על ציטרין, חברים שלו. רוב החברויות האלה נקשרו בימיו העליזים של פלבסקי בשירות מפלגת העבודה, לפני עשרות שנים. כבר אז הזין פלבסקי את העיתונאים בני דורו במידע על פרשיות עסיסיות, ומאז ועד היום הוא מוסיף להיות מעורב בסיפורים פוליטיים ותקשורתיים מרעישים. פלבסקי נזכר איך למשל חשף בשנת 81’ את העובדה שיוסי ביילין ודוד פוגל, שעבדו בשירותו של שמעון פרס, נהגו לשלוח בשמות בדויים מכתבי קוראים למערכות העיתונים נגד יצחק רבין. פלבסקי גם הגיש לפני שלוש שנים תלונות במשטרה נגד אברהם בורג ובנימין בן־אליעזר, בטענה שמטותיהם מעורבים בזיופי הבחירות הפנימיות שהתקיימו במגזר הדרוזי. כמו כן סיפר לעיתונאים מי האיש שעמד מאחורי יוזמת צעירי מפלגת העבודה בבחירות 92’ לחלק קונדומים ועליהם הכתובת "היזהרו מהקטן", שכוונה נגד שמיר. הוא גם העיד נגד שמעון שבס במשפט השחיתויות שבהן הואשם.
כשהחלה אילה חסון את הקריירה העיתונאית שלה הספיק פלבסקי, בעזרת מכרים עיתונאים, להשאיר מאחוריו שורה לא קצרה של פוליטיקאים נבוכים. קשה היה לחסון להתמודד עם אהוד אשרי מ"הארץ", שכתב שציטרין הגיש לה את הסיפור על מגש של כסף (אשרי בתגובה: "בשעת כתיבת הדברים היתה רק גרסה אחת וחד־משמעית של ציטרין בערוץ 1 עצמו אצל חנן עזרן, ולא היה ספק באמיתותה"). קשה היה לה גם עם הערתו של אורי דן ב"יומן" (שאת תגובתו לא ניתן היה להשיג) קשה היה לה גם עם העמדה שנקט עזרן בלא שביקש ממנה את תגובתה, כמו שקשה היה לה עם פלבסקי, שסיפר לכל מודעיו העיתונאים שהוא פגש את חסון בפעם הראשונה בחייו רק שמונה ימים לאחר הפרסום.
המסר שעלה מדבריו היה ברור: מכיוון שהוא, בעל הקלטת, בכלל לא פגש את מי שטוענת שהיא בעלת הסקופ, הסקופ בעצם לא שלה, אלא של ציטרין. לחסון, הצעירה בדור אחד מפלבסקי, ציטרין ועזרן, היה קשה להסביר את חשיבותו של "האדם השלישי", משום שבכך היתה נגרעת חשיבותו של פלבסקי, ואת זה אף אחד לא היה מעוניין לקנות.
ייתכן, עם זאת, שההסבר למריבה על הקרדיט ולהתגייסות הנהלת ערוץ 1 נגד אילה חסון ומערכת "מבט" ולטובת ציטרין אינו מצוי בזהותו של "האדם השלישי". ייתכן שההסבר נוגע לצורך שחש מנכ"ל רשות השידור, בראל, שהביא את ציטרין כמינוי אישי, לסייע לו לתחושה זו שותפים, כנראה, חברים אחרים של ציטרין. פלבסקי למשל. יותר מכל, כך מסתמן, נזקק ציטרין לתעודת הצטיינות ולשדרוג מעמדו המקצועי כדי לשרוד את המחאה על תנאי ההעסקה שלו ב"מבט", ובשביל זה, מסתבר, יש חברים. אם אכן זה היה המניע, הוא לא הועיל: פרקליטות המדינה פסקה שעל ציטרין לפרוש ממשרתו.
חנן עמיאור הוא עיתונאי
גיליון 52, ספטמבר 2004