בחלק הראשון של כתבה זו נסקר יחסה של העיתונות העברית (כפי שבא לידי ביטוי בעיתונים "הארץ" ו"דבר") לתופעת הפליטים הערבים בזמן היווצרותה בתקופת מלחמת השחרור. בשלב ראשון היה הסיקור מועט וכמעט לא קיים, אולם לאחר יציאת הערבים מחיפה ויפו, גברה הפליטות גם בקרב הכפריים, וגם סיקור התופעה הפך מרכזי יותר.

הבעיה הופכת להיות בינלאומית, והעיתונות מגייסת את הפובליציסטים

ב-29.4 הופיע בתחתית שער "דבר" דיווח מפי מקורות זרים תחת הכותרת "רויטר מתאר את בריחת אלפי הפליטים הערבים" (מאת מיהאן מיינס, סופרו המיוחד של רויטר):

'רויטר' מתאר את בריחת אלפי הפליטים הערבים
המוני פליטים ערבים נוהרים היום לאורך הדרכים, בארץ-ישראל אל גבולות המדינות השכנות. סוריה, עבר הירדן והלבנון. רבבות ערבים, גברים נשים וילדים כבר יצאו את הארץ. [...] הפליטים הערבים עוברים את גשר אלנבי על הירדן. מספר הפליטים העוברים את הגשר יום-יום הוא 400. ראיתי את הטורים הארוכים של מכוניות, אוטובוסים ומכוניות-משא עמוסות משפחות ערביות עוברים על פני הגשר. משפחות רבות שאינן יכולות לשלם שכר-דירה או דמי-לינה במלון חונות על הגבעות.

ב-3.5 כותב סופר "הארץ" לעניינים ערביים במדורו "בחזית הערבית":

בעיית הפליטים הערביים מארץ ישראל מחמירה. הפליטים מצאו להם מקלט בעבר הירדן, בסוריה, בלבנון ובמצרים. ממשלת הלבנון החרימה בנינים בעיר צור לשיכונם. לפי ראדיו דמשק, מספר הפליטים שחדר ללבנון בלבד – 40 אלף נפש. משערים, שמספרם במצרים יגיע בעוד שבוע ימים ל-13 אלף נפש.

באותו שלב, כשברור היה שמדובר בתופעה רחבת היקף ובעלת משמעות כבירה, הופיעו פובליציסטים ביתר שאת בזירה העיתונאית בניסיון להסביר את מקורה ולהעריך את הראוי לעשות בעניינה. ב-5.5 כותב ב"הארץ" מ"א על "נכסי נטושים":

אין אלה עוד כמה שדות ומטעים עזובים ובתים שוממים. עתה נפלו בידי היהודים רבבות דונמים אדמה מעובדת, מאות משקים על כל האינוונטאר הדומם והחי, הרבה מאות בתי דירה כפריים ועירוניים, סדנאות שונות, חנויות, מחסנים, כמויות ניכרות של מזונות וחמרים אחרים, כלי-עבודה וכלי-רכב וכו'.
[...] הגיון המציאות מחייבנו לחשוב על נכסי-הנטושים הללו בדרך משקית. [...] נוסף לשמירה יש לגשת לאלתר לשימוש בנכסים הנטושים. [...] בנקודה זו, תתעורר, כמובן, השאלה: היוכל שימוש זה להעשות תוך שמירה מלאה על זכויות הבעלים שאינם? כלום אין אנו מצווים להחזיק את הנכסים בצורה שנוכל להחזירם לבעליהם כשישובו – וכלום אין אנו מזמינים אותם לשוב?
[...] בדרך כלל, יש לדעת, כי בתנאים הקיימים אין השמירה על זכויות הבעלות של הפרט אפשרית אלא במידה מצומצמת. [...] חובה למנות לאלתר שמאים מהימנים, שיקבעו בחשבון אוביקטיבי את שווים של הנכסים הנופלים לידינו, למען יהיה בידינו בסיס מסוים בשביל כל משא ומתן בעתיד.

גם הפרשן הצבאי של "הארץ" מתייחס לנושא בהרחבה, ואף קובע גם את הסיבות לעזיבה (6.5):

הרחבת השלטון הצבאי העברי הביאה לידי נדידת הערבים מתוך שטח המדינה העברית לאזורים הערביים. נדידה זו באה לא כתוצאה מפעולות צבאיות ישירות או בפקודת הרשות הצבאית היהודית, אלא בגלל תעמולת הזוועה של הועד הערבי העליון. תעמולה זו פגעה קשה במוראל הערבי והטילה עשרות אלפי ערבים לתוך מערבולת הנדידה בכבישים ובדרכים מי ברכב ומי ברגל.

באותם ימים, שבהם הפרשן הצבאי טוען כי הערבים נדדו כתוצאה מתעמולה, מוסיפות להופיע ידיעות על פעולות כוחות ההגנה ופינויי כפרים ערביים, כמו זו מה-3.5 שמופיעה בעמ' 4 של "הארץ":

בריחה מהכפר הערבי עקיר, לאחר שנתפס על ידי כוחות ההגנה
אנשי ההגנה, שנכנסו לכפר, ריכזו את כל תושביו בשני ריכוזים על הגורן, את הגברים לחוד, ואת הנשים לחוד. נערך זיהוי בין התושבים וחיפוש בבתים, הנשק שנמצא הוחרם. [...] לאחר שהכוחות היהודים והבריטים עזבו את המקום החלה בריחה המונית מהכפר לדרום.

או זו מה-5.5 ב"דבר":

פעולות נרחבות של ההגנה בגליל העליון
בגמר הפעולה, פוצצו יחידות ההגנה את מרבית הבתים שבשני הכפרים: ערב זנגריה וערב שמלינה. [...] כל הכפרים הערביים שמשני צדי הכביש טבריה-ראש-פינה פונו מתושביהם.

ובשפה נלהבת יותר, הידיעה מגליון "דבר" של ה-10.5:

כפר קניר נמחה כולו
מחדרה מודיעים לנו: כהמשך לפעולות הטיהור במבואות המשולש, בשטח ואדי ערה, חדרו אתמול בבוקר כוחות ההגנה לכפר קניר, לא רחוק מגבעת עדה. אנשי הכפר ניסו להתנגד, אולם לאחר קרב קצר נפגעו 4 מהם ויתר תושבי הכפר ברחו. חומרי נפץ הושמו ב-25 בתים גדולים וב-15 בתים קטנים. כן הונח חומר נפץ בתחנת הקמח. בשעת הצהרים הועף הכפר באויר. הדי ההתפוצצות הגיעו עד זכרון יעקוב. ענני אבק נראו מתפזרים אל על.

לאחר ההכרזה על הקמת המדינה ופרוץ קרבות רחבי היקף, נדחקה סוגיית הפליטים מהסיקור החדשותי, אף כי בפועל נוספו פליטים רבים.

רק עם בוא ההפוגה הראשונה, ב-10 ביוני, חזרה העיתונות לעסוק בנושא. ב-14.6 מופיע ב"דבר" סיכום ביניים על תופעת הפליטים והצעה למקורותיה. תחת הכותרת "מנוסת הערבים" מציין מ"א כי "יצאו עד כה 350–300 אלף ערבים ממקומות מגוריהם שבמדינת ישראל ומירושלים. רובם – לארצות השכנות”, ובהמשך מנתח את הסיבות:

לא הגיעה עדיין השעה לנתח את התופעה המדהימה הזאת ניתוח שלם ומקיף. נסתפק הפעם בציון שני גורמים, המוגדרים בעצמה בפרק הנקמה האדיר של ישעיה (כ"ד): 1) "והיה הנס מקול הפחד..." 2) "...וכבד עליה פשעה ונפלה...". את הגורם השני אפשר לנסח גם כך. "והיה הנס מקול מזימותיו הרעות על היהודים...". מכתבים וכתובות, שנתקבלו – למשל – במערכת "חקיקת אל-אמר" לפני חדשים אחדים, מגלים מה זממו אלה שנשברו פתאום שברון צבאי ופוליטי. ותגובתם יכלה להיות רק בהלה נוראה, שהדביקה את סביבותיהם.

בהמשך מופיעה גם תחזית לעתיד:

מוסרים כי כ-3000 ערבים מפליטי חיפה חתמו על תזכיר אל השלטונות היהודיים בעיר בבקשה להתיר את שיבתם. כלומר: 3000 בתי-אב! והתשובה צריכה להיות: שום מו"מ על שיבה ועל תנאי שיבה כל עוד נמשכת המלחמה בישראל מצד הליגה הערבית. [...] על כל פנים: בבוא יום קביעת יחסי הכרה הדדית ושלום בין ישראל ובין מדינות ערב, תשמש ודאי בעיה זו ענין רב ערך לדון בו.

להבדיל מהפרשנויות, רוב הדיווחים החדשותיים על גורל הפליטים עדיין קצרים ולקוניים. יוצא מן הכלל הוא הדיווח של סופר "הארץ" ש. סאמט, המופיע ב-20.6 בעמוד האחרון של העיתון תחת הכותרת: "1,004 לא-לוחמים ערבים הועברו לצד הערבי דרך קווי החזית":

בצהרי יום ו' שעבר עקבנו, בעמדנו על אם-הדרך ליד בית ליד, אחר תנועה בלתי-רגילה ומרהיבה של עשרות מכוניות "דן" ו"אגד" ומכוניות-משא גדושות ערבים בגילים שונים ובלבוש מזרחי מגוון, תינוקות וילדים במספר רב וכן כמה ערבים זקנים, שנעו בכיוון זכרון-יעקב ובראשן מכונית המשטרה הצבאית הישראלית עם מפקד יהודי ומכובד ערבי – ואחריה מכונית "הצלב האדום הבינלאומי". היתה זו שיירה של 1.004 נפשות ערביות, שהועברו מתחום מדינת ישראל דרך הקוים הצבאיים היהודיים והערבים, לתחום תול-כרם. הנשים, הילדים והזקנים באו הנה על מטלטליהם מן הריכוז בכפר הערבי פאראדיס אשר בקרבת זכרון-יעקב.

שוב, הסיקור המפורט מגיע רק בעת פינוי מסודר הנעשה תחת פיקוח. האירוע כולו מוצג באור המחמיא ליהודים:

לפי הסכם ג'נבה מעבירים אל התחום הערבי רק את אלה שהביעו את רצונם המפורש (בשמם ובשם ילדיהם) להעבירם.
[...] לא לאלה, שהחליטו לעזוב את מקום מושבם במדינת ישראל ולנדוד לגלות-ערב (הם עצמם אינם יודעים, היכן ישוכנו) ולא לאלה, שנשארו במקום – אין טענות או תלונות על היחס אליהם מצד השלטונות היהודיים. בנוכחותנו בכו כמה נשים צעירות וזקנות על שהן יוצאות לדרך נדודים אבל תקוותן היא שעוד ישובו לנחלתן ולאדמותיהן. רובן מתגעגעות על סביבה ערבית ומקוות למצוא 'מעבר לקווים' את בעליהן או בניהן.
[...] אנשי הנקודה הישובית היהודית, שסמוך לשעריה נתעכבה השיירה, הגישו לאנשי השיירה מים. [...] הספירה נמשכה כחצי שעה, ומיד אחר כך החלה נדידתן של אלף נפשות (ביניהן זקנים, בעלי-מום ותינוקות) בשבילי-צדדין על פני שדות ושבילי-חול, כשהנשים הצעירות והמבוגרות וכן הילדות המתבגרות נושאות על שכמיהן את המטלטלין ותינוקות על זרועותיהן. [...] מר ג'י, ראש משלחת "הצלב האדום הבינלאומי" במדינת ישראל, שעל ידו צעדתי, התרגש למדי ממראה עיניו ולחש מדי פעם בפעם: "סאֵ לה גאֵר! סאֵ לה גאֵר!" (זוהי מלחמה!).

מתחילות להישמע טענות על שיבה, והעיתונים ממהרים להציג את גרסת המדינה

עם תום ההפוגה הראשונה וחידוש הקרבות, נוספים פליטים חדשים. ב-11.7, במסגרת ידיעה על כיבוש לוד ורמלה, מופיעה הן ב"דבר" והן ב"הארץ" הפיסקה הבאה, מילה במילה:

האוכלוסיה האזרחית הוכתה תדהמה איומה. המוני ערבים בורחים אחוזי בהלה מרמלה, לוד ומהכפרים שטרם נפלו לידינו. אולם כל הדרכים חסומות בפניהם. ההמונים המאוימים, התרים להם מוצא מן הכיתור, משבשים וסותמים את נתיבי המעבר של האויב ומקשים עליו את הפעולה.

גם למחרת חוזר דפוס הדיווח על יציאת הערבים - עמוק בתוך ידיעה על כיבושי הצבא הישראלי:

פחד אחז את הערבים בכפרים שבסביבת כפר מנחם ורבים החלו לברוח לעבר בית-ג'וברין. [...] סיירינו ראו שיירות ארוכות של כפריים המובילים בקרם וצאנם ונושאים מטלטליהם על הכתפים או על מכוניות-משא. במרכזי הכפרים העזובים נראים גרנות מלאים. הבהלה שאחזה בערבים נגרמה עקב השמועות שפשטו ביניהם על תבוסות הצבא המצרי.

לא מיותר לציין שגם כשהיה ברור כי תופעת הפליטים מתהווה לבעיה של ממש, הסיקור נותר מוטה לטובת הפולטים. ב-18.7 כתב יהודה ארצי ב"הארץ" על "המערכה בגזרת לאטרון":

בעוד המוני פליטים מציפים בזרם בלתי-פוסק כל שביל שדה וגורפים בבהלתם את תושבי הכפרים שעברו דרכם, נחתו פלוגות המחץ קדימה. מסע כיבוש זה הוא אחד מפעולות-המופת של צבאנו במלחמה זו.

אותו יום, כותב א. ת. ב"דבר" על "בעית הפליטים הערבים" כך:

אנו צפויים לניסיון להפוך את הבעיה למכשיר פוליטי לרעתנו. ברנאדוט כולל את החזרת הפליטים הערבים בתנאיו להסדר הסופי, אך "שכח" משום מה את חזרת היהודים לישוביהם (המעטים לאושרנו) שנפלו לידי הערבים.
עזאם-פחה הכריז, שקיימת בעיה של חצי מיליון פליטים ערבים. כידוע, מספרים הם במזרח הערבי כחומר ביד היוצר, וכל המגזים הרי זה משובח. שמא אפשר יהיה להחזיר לשטח מדינת ישראל יותר ערבים משעזבוה. עלינו להתכונן להתדיינות קשה על בעית הפליטים ונכסיהם. יש לאסוף חומר נאמן שיזים את הטענות המנופחות של האויב, המסתייע בהומאנית הצבועה של "רודפי-שלום" למיניהם.

באותו פרק זמן החלה התערבות בינלאומית למען הפליטים הערבים, וזו הביאה לאורך השבועות הבאים את הנושא לכותרות מרכזיות בעמודי השער של שני העיתונים, עד שב-27.7 הכותרת הראשית של "הארץ" מודיעה: "ישראל סירבה לפירוז ירושלים ושיבת הפליטים".

אותם עיתונים, שדיווחו חודשים מספר קודם לכן כי הערבים באזור השרון לא גורשו על ידי כוחות ה"הגנה" ואף ביקשו משכניהם היהודים "לשים עין" על רכושם עד שיחזרו, ממהרים עתה להתאים את עצמם למציאות החדשה. הפובלציסטים נרתמים להסביר את העמדה הרשמית של המדינה.

ב-28.7 כותב ב"הארץ" מ. אטר על "תכנית לפליטים הערביים":

כל המנסה לבקש דרך לפתרון זה חייב להשתחרר תחילה מאשליה אחת: עליו להבין שאין טעם לחשוב על "שיבה הביתה", כי אותו "בית" שהערבים עזבו היה ואיננו עוד. [...] כלום אין זו סכלות, לישב ערבים באותם אזורים, שהיהודים מרכזים בהם את פעולת התישבותם? [...] כלום לא תהיה התישבות זו זולה, גם נוחה, ואף טבעית יותר, אם תעשה בשטחי-הבור הנרחבים שבתחומי המדינות הערביות השכנות?

וב-30.7 כותב ב"דבר" מ. אסף "על הפליטים הערבים":

ידוע לי, כי לפני 29 בנובמבר 1947 פנה אחד הדוברים של המשלחת הרוסית אל חבר המשלחת הישראלית ועורר את שאלת "טראנספר הערבים". התשובה שניתנה לו אז לא עודדה את המשכת השאלה. בינתיים נתרחשו כאן מאורעות גדולים ונוראים ושאלת אותו "מוח גויי" הוצגה בעצמה ובאכזריות על ידי הערבים עצמם.

[...] כלל הוא כמעט בכל תולדות העולם עד כה: ייצוב גבולות חדשים גורר אחריו החלפת אוכלוסין (זכות אופציה...) או... כפיה, שעבוד וכיוצא בו.

[...] אין מנוס מהוספת עוד עובדה מכרעת אחת: הדור היהודי בארץ, אשר תופס באינסטינקט ובהכרה כאחת, את הערבים שבדור הזה כבני-בריתם וממשיכיהם של "יוצרי" טרבלינקה ואושבינצים. ולגבי מנהיגי הערבים של הדור הזה, ראשיהם, נסיכיהם ומלכיהם, ברובם המכריע, האינסטינקט הזה וההכרה הזאת נכונים בהחלט!

במערכה הבאה, לכיבוש באר שבע, הנגב וחלקים מן הגליל, מתקיים, לראשונה, פער בין הדיווח ב"הארץ" לבין זה של "דבר". ב"הארץ" ממשיכים לסקר את הכיבושים, כשבתוכם כלולים דיווחים על בריחת ערבים. כך, למשל, ב-22.10, כשדווח כי:

צבא ישראל מבקיע דרכו לכביש בית-לחם – חברון. – הערבים נסים מגזרת בית ג'וברין עם התקדמותנו לגוש עציון. [...] כבר ימים אחדים נמשכה בריחתה של האוכלוסיה האזרחית מהעיר אולם רוב התושבים ברחו שלשום בבוקר.

לעומת זאת, ב"דבר" אין באותו שלב של המלחמה התייחסויות לפליטת ערבים בדיווחי החדשות. הסיקור מתמצה בדיווח על הניצחונות והכיבושים. מצב האוכלוסיה הערבית בשטחים הנכבשים לא מסוקר יותר בעיתון, אולי מפני שהפכה לבעיה בינלאומית בעיני מפלגת השלטון.

יש לציין, כי לאורך כל חודשי המלחמה לא מופיע בעיתונות העברית סיקור על מצב הפליטים לאחר שברחו או גורשו מכפריהם, תיאור המחנות או סקירה על מצבם - וזאת על אף שעשרות רבות של אלפים מביניהם היו "עקורי פנים", שקבעו את מושבם הארעי בשטח המדינה החדשה. רק לעתים נדירות ביותר מגיע קולם לידיעת הקוראים.

ידיעה נדירה כזו הופיעה ב"הארץ" ב-27.9, בעמוד האחרון, בקיצור נמרץ. תחת הכותרת "ערבים בישראל מבקשים עזרה", מתפרסם מברק שהגיע לידי המערכת. "הארץ" פרסם את המברק כלשונו, בצנעה, ומבלי לערוך כל בדיקה עיתונאית עצמאית בעניין. וכך נכתב:

בטלגרמה בלשון הערבית פנו אתמול תושבי הכפר הערבי מג'דל שבמחוז נצרת אל מערכת "הארץ" וביקשו לפעול כדי שיופסק מסיק הזיתים בכפרם על ידי שלטונות ישראל. וזה לשון הטלגרמה, שעליה חתומים כסאב עבדאללה נאג'י (מוכתר), עבאס חג' סעיד וואקד כליל עבדה:

"ממשלת ישראל נהגה בנכסי כפרנו כבנכסים נטושים והכריחה אותנו לשבת בנצרת. הכל אבד לנו, פרט ליבול הזיתים שעומדים להחרימו. היום הוחל במסיק הזיתים. בשם היושר והאנושיות וכמיעוט במדינה אנו מבקשים שיפקדו להפסיק את מסיקת הזיתים וימסרו את היבול לידינו. רחמו על האלמנות, היתומים והטף. אל תחשו על המתתנו ברעב. הצילו חיינו".

עיתונאים מסיירים בשטחים כבושים, ומוצאים שם עזובה מחרידה ושקט מבורך

סוגה בולטת של עיתונות, ממנה ניתן היה ללמוד בזמן אמת על אופן פליטת הערבים מארץ-ישראל, היתה דיווחים על סיורים בשטחים כבושים. בסיורים, שאורגנו על ידי ההגנה, ובהמשך על-ידי צה"ל, הכתבים אמנם לא נתקלו כמעט באוכלוסיה הערבית, אך ניתן דיווח על מה שהפליטים הותירו מאחור, ומדי פעם גם על מה שנעשה ברכוש זה.

ב-2.5 כותב סופר "הארץ" חביב קרומהולץ על סיורו "עם כובשי סאלמה":

הבתים היו ריקים. בתי-הקפה היו פתוחים לרווחה ובהם הכסאות הנמוכים וכדי המתכת ובהם קפה שהיה עדיין חם. על הרצפה התגוללו סיגריות שהושלכו בחפזון. [...] נראה, שהתושבים עזבו את המקום בבהלה רבה. במקומות רבים נמצאו השולחנות ערוכים לארוחה, ומרבית רכושם של הערבים לא הוצאה.

ועל "סיור במנשיה הכבושה" נכתב:

הבתים הגדולים, שאיכסנו בתי קפה וחנויות, משמשים כיום "קו מז'ינו" יהודי. כפי שהתבטא מורה הדרך. כאן השתרעו פעם שורות החנויות. כולן כיום הרוסות. אי-פה אי-שם מתגוללים חפצים שונים, אבל בדרך כלל הצליחו הערבים לפנות בבריחתם את הכל. [...] אנו יוצאים לרחוב הראשי, המשך לרחוב הירקון. זהו רחוב חסן-בק, הנקרא על שם המסגד המפואר, המתנוסס בו. [...] הרחוב עומד שלם: לבתים נגרם רק נזק קל. חנויות רבות לא פונו, והן נפלו לידי הכובשים על הסחורות שבהן.

ב-7.6 מתפרסמת ב"דבר" הכתבה "רשימות מן הדרך" עליה חתום "יהושע". על "ביקור בצמח ההרוסה" הוא כותב:

אודי עשן עולים מבתיה החרבים של צמח. בתי החימר עדיין בוערים קמעה-קמעה ונהפכים לעפר חרוך. מראה של הרס ועזובה וחורבן. מדכא פי כמה ממראה מאנשיה ההרוסה. ברחובות צמח מוטלים שברי רהיטים וכלים וערימות של קלעים ממכונות יריה ותותחים וכובעי פלדה ונעלים קרועות וחרוכות. מבין החורבות מציצים אליך חורים שחורים מפוחמים ושברי דברים וקרעי בגדים. [...] בצמח כולה לא ראיתי אפילו כלב בודד. העיר, ששלחה כדורי מות והרס לעבר הדגניות – באה על גמולה.

וב-11.6, כותב ש. סאמט על "יפו – עיר בלי רוח חיים". הוא מתארה כך:

כעיר בלי רוח חיים, כקן שנתרוקן, נראית כיום יפו בעיני המבקר בה. עיר ערבית זו שלפני זמן קצר היו בה 70.000 נפש, הרי כיום מתקרב המספר רק ל-4.400 בלבד. היא סגורה ומסוגרת מכל עבריה.

[...] הכל שובת כאן ממעש, הרחובות ריקים מאדם והעסקים נעולים או פרוצים. שערי הבתים וחלונות הדירות פתוחים לרווחה, וברובם אין נפש חיה. דומית מות השתלטה על רחובותיה וסימטאותיה של יפו. רק כלבים וחתולים רעבים וצמאים תועים בנביחות-פרא בצדי הרחובות.

[...] היכן ריכוזי הערבים? שואל אני את אחד החיילים. קצת רחוק מכאן. הם מצטופפים בעיקר בפרברים ובישובים מרוחקים.

[...] עדיין רבים הקשיים, שבהם נתקלים היהודים בהסדר העניינים כי רבה העזובה וקשה ה"ירושה" שהניחו אחריהם אותם הרבבות שברחו.

מדי פעם, הכתבים נתקלים בשרידי האוכלוסיה הערבית בשטחים הכבושים, אך גם אז הם אינם נוטים להיכנס עימם לשיג ושיח. לכל היותר, הם מדמיינים את מחשבותיהם של הנותרים מאחור.

ב-29.4, ב"דבר", בכתבה "עם כיבושה של חיפה (מרשמי סיור בהדרכת המנצחים בחליסה ובואדי רושמיה)” כותב נתן מררי:

מהצד השני של הכיכר [...] נראות דמויות ערבים הנושאים מטלטלי בית שונים. הערבים מברכים אותנו לשלום ועוברים באין מפריע לבתיהם. [...] הנה מסעדה פתוחה לרווחה: על התכות זרועות צלחות וכוסות עם שיירי פלאפל ובירה, מפינות המטבח זנקו בבהלה כמה חתולים שעסקו במלאכתם באין מפריע [...] ושוב נתקלנו בקבוצת ערבים שהטעינו על עגלות-יד מטלטלין וכלי מטה. בעיניהם – פחד והכנעה לאין שיעור.

אפרים תלמי, כתב “דבר”, מפרסם ב-30.5 את רשמיו מעכו:

דחוקים הם 3500 תושביה של עכו בסימטאות המחניקות ועדיין הם תמהים ומופתעים לאשר התרחש לנגד עיניהם במהירות מוחצת כזו. היכן החיים הסואנים בגעש בעכו הגדולה? – בחנות העלובה, היחידה הפתוחה בין עשרות חנויות מוגפות, יושב לו הערבי המתוּרבש, היבש כגרוגרת ומציץ החוצה לסימטה השוממה בעינים בוהות וקפואות. החושב הוא על השבר אשר הושברה העיר באשמת מנהיגים נפשעים ומסיתים זרים?

לצד התיאורים על הרס ועזובה גדולים, הכתבים המסיירים מקפידים לשוות למראות הנגולים לעיניהם גם נופך פסטורלי.

מ. זינגר כותב ב-31.5 ב"דבר" תחת הכותרת "בעקבות צבאותינו הכובשים":

הביאו אותנו לקבוצת ערבים: זקנים ונשים, שרוכזו באחד הבתים, וחיילינו מפרנסים אותם. הערבים האלה פיהם מלא דברי תודה על היחס היפה. הם אינם רוצים לצאת מכאן. הקצין מסביר: היינו רוצים להיפטר מהם, אבל אין הם רוצים לצאת. בכלל היו לנו קשיים להעביר את הערבים המעטים שנשארו בכפרים אל הערבים בעכו. הם סירבו ללכת, השתטחו על הכביש ולא רצו לזוז.

[...] סמיריה הרוסה כליל. האבנים פזורות. פה ושם קיר מזדקר. גגות הבטון המצופים אספלט הורמו מעוצם ההתפוצצות ושקעו שלמים באשר נפלו. בין החרבות רובץ כלב בודד... וצפורים מצייצות ממלאות את החלל רינת-אביב ואור – – .

ב-12.7 מתפרסמת ב"דבר" סקירה מאת ז. יואלי תחת הכותרת "בכפרים כבושים". יואלי כותב:

את בתי הכפר [קולה] אנו מוצאים פרוצים, אך הכול נשאר בבתים ובחנויות, שיושביו נמלטו. [...] הם נסו מנוסת חרב ועל פני שבילי הכפר פזורות עדיין הנעליים שנשתלפו בריצה המבוהלת. החנויות והבתים מלאים כל טוב.

באותו יום ב"הארץ" מסייר "סופרנו בפתח-תקוה" בכפרים ריקים לאורך אזור נרחב, מתאר את העזובה ובסיכומו של דבר כותב: "במעלה הכפר מתגלה לעיני מראה מרהיב עין של כל הסביבה. שקט שרר בה לאחר הכיבושים המזהירים של צבא ישראל".

הכפרים הערביים מיושבים מחדש בעולים יהודים, העיתונות מדווחת בקימוץ

חלק מהכפרים הערביים שהתרוקנו מתושביהם נהרסו, באחרים שוכנו יהודים, ולעתים הוזמנו עיתונאים לפעולות אלה. לאחר ההחלטה הרשמית להתנגד לחזרת הפליטים, הפכו מבצעים שכאלה לתדירים, אך כבר ב-18.4, עוד לפני קום המדינה, מופיעה בעמוד 2 של "הארץ" כתבת צבע מאת ש. סאמט, תחת הכותרת "עם היוצאים לישב כפר ערבי". סאמט התלווה לשיירה של פליטים יהודיים משכונות הספר של תל-אביב שהועברו להתיישב בכפר הערבי שיח מואניס (כיום רמת אביב), שהתרוקן מיושביו.

וכך כותב סאמט:

שלושה אנחנו במכונית: מנהל מחלקת הפיקוח התל אביבית על סדר הפליטים, מר חיים אלפרין, קצין מחוז תל-אביב, ואנכי. ולנגד עינינו שיירות שיירות של מכוניות משא גדולות עמוסות מטלטלין, אנשים, נשים וטף המוכנים לצאת לדרך, כדי לישב כפר ערבי רחב-ידים המשתרע במרחב טבעי נהדר, בים של ירק. עיפים מחדשי דלדול בבתי מחסה, שאינם מגורים כלל, יושבים דחוקים וצפופים במעלה המכוניות על רכושם הדל אנשים מכל העדות וכל הגילים, מתינוק בעריסה עד זקן בגיל מופלג. עברית, ערבית, גרמנית, פולנית, ספרדית, אנחות חולים וזקנים ובכי ילדים בגיל רך משמשים בערבוביה. אמרו להם: הנה ההזדמנות שתצאו ממחנק חיי פליטים המתגוררים בתנאי ערב-רב ללא מחיצה ואוירה משפחתית, וללא תנאי מגורים סדירים כל שהם – לתל-אביב החדשה שמעבר לירקון, למרום-ישוב ערבי גדול, שנתרוקן בהחלט מיושביו ונשארו בו רק ערימות של זבל ולכלוך, שמאה מכוניות-משא עם עובדים מנוסים נלחמים בהם ויכלו להם.

[...] בצאת הערבים מן הכפר השאירוהו במצב של עזובה מדהימה, ומאד מתקבלת על הדעת ההודעה של אחד הפעילים כיום בטיהור המקום, ש"ברגע הראשון כמעט שלא יכולנו להאמין שנעמוד בזוהמה זו, בראותנו, שאין בעצם הבדל בין חצרות, חדרים ואורוות, ואף על פי כן עמדנו בה כשאנו כבר היום בדרך להכשרת המקום לישוב בריא". מזרקות ה"די-די-טי" פועלות בלי הרף ומלחמת האדם ברמשים מפליאה בתוצאותיה. עד כה הוצאה האשפה ב-150 מכוניות.

[...] כל כמה שאנו מתקרבים למרכז הכפר – כן מתבלטת והולכת הצורה הערבית – הכפרית המסורתית. עזובה מדהימה מול המראה הנהדר של תל-אביב על הים והנמל השופע אוניות, רמת גן וסביבותיה הנשקפים ברוב פאר לעיני כל עומד על גבעת הכפר ומפרידים ביניהם שדות הירק פורים ומרהיבי עין, בהם פרדסים רבים.

[...] המתיישבים מקבלים את פנינו מי בחיוך של סיפוק על "ההתחלה הטובה" ועל ההצלה מתחום הסכנה הערבית ומחיי דלדול בתוך העיר ומי בנימת רוגז וטרוניה, ש"הביאוהו הנה אל הארווה הערבית". יש המתלונן, שהחדר צר מלהכיל את כל המשפחה, ויש הדורש מקום למטבח, לבית כסא, הספקת מים סדירה יותר ו"עזרה להסדר". ויצוין שאם כי מטפלים בבדק הבית במרץ, הרי עדיין רבה המלאכה. כי גדולה העזובה. בדרך כלל יש במקום בתי-כסא ערביים פרימיטיביים, ורק בבתי-מוסדות יש כבר חדרי נוחיות מודאֵרניים.

[...] בשייך מוניס הערבית דרו כ-5,000 נפש וכעת עורכים תכנית ליישב כאן במשך הזמן – כבר לאחר בדק-הבית כשיתוספו יחידות דיור – עד 3,000 נפש. כיום יש כבר כמחצית המספר הזה ב-300 יחידות דיור. החיים מסתדרים לאט-לאט, נעשים ניסיונות של היכרות הדדית, של שיתוף בסידורים, של מטבחים משותפים ושל עזרה הדדית. אתמול סויד והוכשר תפילות בית-כנסת. הובא למקום ספר תורה ועל תורן הניפו בני הנעורים דגל תכלת לבן. חבלי לידה של ישוב.

כתבת הצבע של סאמט היתה יוצאת דופן בהיקפה ובמועדה. רק לקראת סוף שנת 48', עם גבור העליה ומצוקת הדיור, מתחילים להופיע בעיתונות דיווחים חדשים על תוכניות לישוב יהודים בכפרים ערביים שהתרוקנו. הכותרות קוראות: “17.000 עולים ישוכנו בערים וכפרים ערביים" או “משפחות עולים לכפרים נטושים".

מדי פעם מופיעה גם ידיעה המתארת מבצע שיכון שכזה הסותם את הגולל על אפשרות שיבה של הפליטים לבתיהם (ידיעות נוספות מופיעות בוודאי בשנת 1949, מעבר לטווח זמן הסקירה שנעשתה לצורך כתבה זו).

כך, למשל, בשער "דבר" מה-8.12 הופיעה ידיעה על הקמת הישוב משגב מיכאל. תחת הכותרת "שתי נקודות חדשות בדרך לירושלים" נכתב:

בעוד טרקטור גדול מישר את חורבות הכפר הנטוש עסקו המתישבים החדשים בעזרת שכניהם מהנקודות הסמוכות בהקמת צריפים והתקנת כמה בניינים ערביים שנותרו בשביל המתישבים החדשים.

[...] באי-כוח חבר-הקבוצות, מוסדות שונים, חברי הישובים הסמוכים וקהל רב מן הבאים לחוג את פתיחת "כביש הגבורה" נכחו בטכס העליה. [...] את החגיגה סיים י. ברץ בשם חבר הקבוצות. ביום פתיחת הכביש שנכבש בדם ובזיעה – אמר – מוקמים שני ישובים חדשים, ויש משום סמל בדבר: כיבושינו אינם צבאיים בלבד. כיבושינו הם כיבוש התרבות את השממה.

[...] בשירת 'התקוה' הסתיימה החגיגה.