בעִתות של מיתון כלכלי, דפי העיתונים ומהדורות החדשות עמוסים לעייפה בכתבות על פיטורים ומפוטרים. עובדים ותיקים שמושלכים ככלי אין חפץ בו (ובייחוד כשהמשליך רושם לעצמו צ'ק שמן כל חודש) מצטלמים טוב ומשדרים מסר פשוט וחד־משמעי – ועוד עם ערך מוסף חברתי. אלא ש"המצב" לא פוסח גם על כלי התקשורת בישראל, ושינויים מבניים שמתרגשים על הענף אף מחריפים את המצוקה הפיננסית; גלי פיטורים נרחבים של עיתונאים הם אחת הדרכים של המו"לים להתמודד עם הבעיה.
מה קורה כשחרב הקיצוצים מונפת על צווארם של העיתונאים עצמם? מי משמיע אז את זעקתם של שופרי הזעקה? "העיתונאים טובים בלהגן על סקטורים שזכויות היסוד שלהם נפגעות, אבל מתגלים כגרועים ביותר כשפוגעים בהם", אומר אחד העיתונאים שפוטרו בעת האחרונה מ"מעריב". "בשל הגאווה העצמית הם נמנעים מלמחות על הפגיעה בהם והולכים הביתה בשקט".
לאורי ארזי אין שום כוונה לארוז את החפצים בראש שחוח ופה סכור. ארזי, כתב שטח באזור השרון, פוטר לאחר 18 שנות עבודה בעיתון יחד עם עוד 42 עיתונאים עמיתים ב"מעריב", ביניהם פנים מוכרות וותיקות כמו יוסי חרסונסקי, מאיר עוזיאל, רכז הכתבים יורם אבגר וכתב הספורט ערן סלע. אלא שארזי נשא בעוד תפקיד ב"מעריב", תפקיד שלטענתו עלה לו בסופו של דבר במשרתו והופך את סיפור פיטוריו לחריג וחמור: בשנתיים האחרונות הוא היה יו"ר ועד העיתונאים של העיתון. ארזי מספר שהוועד הנבחר ביקש ממנו לכהן כיו"ר מתוך מחשבה שיהיה מסוגל להגיע להבנות עם ההנהלה ולמנוע פיטורים שאינם "מחויבי המציאות". תקוותיו לשיתוף פעולה נכזבו, הוא מגלה. בפועל, פיטורי עיתונאים נעשו מבלי להתייעץ עם הוועד ואף מבלי ליידעו. וכך, בעיצומו של גל הפיטורים הראשון, הביע ארזי בפני הדרגים הבכירים עמדות נחרצות נגד מה שנתפס בעיניו כפגיעה שרירותית בעובדים. ואולם מאבקו העיקש למען העובדים, כך ארזי, הביא את הנהלת העיתון למסקנה שכדאי להיפטר ממנו והוא איבד את משרתו.
לא כולם ב"מעריב" רואים את סיפורו של ארזי ככרוניקה חשוכה של חיסול כיסי התנגדות. שלא לייחוס מספרים גורמים המעורים בנעשה בעיתון, שמקרהו אינו שונה מזה של רבים וטובים אחרים שנשלחו הביתה, ויש המצביעים דווקא על נסיגה בתפקודו המקצועי כסיבה אפשרית לפיטוריו. "לפני שנתיים וחצי התלונן ארזי בעצמו על שחיקה, ורצה לעבור לתפקיד של כתב כנסת או כתב פוליטי", אומרים שם. "המערכת טענה שהוא לא מתאים לתפקיד. הוצע לו התפקיד של ראש דסק רווחה, אך הוא העדיף שלא לעבור לירושלים בתנאים המוצעים. הוא נשאר בתפקידו וקיבל, לפי בקשתו, עוזר צעיר בתפקיד של כתב השרון. התוצאה היתה שנוכחותו מעל דפי העיתון הצטמצמה בעוד שהעוזר החדש התבלט. המערכת לא יכלה להרשות לעצמה להחזיק שני כתבים במשכורת גבוהה ותפוקה של כתב אחד". עמדתו הרשמית של העיתון דומה. "טענותיו של ארזי הן מהמגוחכות ששמעתי מעודי", אומר אמנון דנקנר. "אף הנהלה בשום מפעל לא יכולה לאחל לעצמה יו"ר ועד עובדים נוח יותר – בלתי קיים, למעשה".
אז למה הוא פוטר?
אורי ארזי פוטר כי הוא לא עבד כמו שצריך. היינו צריכים לעמוד ביעד הקיצוץ שהושת עלינו והרכבנו את הרשימה בכובד ראש, תוך התייחסות עניינית לתרומתו של כל אחד.
אבל אותו עורך שמפטר אותו היום בטענה של חוסר מקצועיות – דהיינו, אתה – העניק לו תעודת הצטיינות על עבודתו עוד ב־2002.
את התעודה הוא קיבל על עבודתו בשנת 2001. זו היתה שנה רצופה פיגועים והמשימות גבו ממנו מחיר אישי. אכן, לא קל להגיע לזירות פיגועים שוב ושוב. אבל יש לפעמים עיתונאים שפשוט נגמר להם הסוס. בתקופת עבודתו האחרונה, לא קיבלנו ממנו כמעט בכלל ידיעות בלעדיות.
עניינו של ארזי צפוי להתברר בבית־הדין לעבודה, אבל לא צריך לכנס חבר שופטים כדי לפסוק שבעידן הנוכחי של חוזים אישיים, הגנה על זכויות העיתונאים היא משימה קשה. הכרסום המתמיד בזכויות העובד הישראלי הוא אמנם חזון נפרץ, אך מי שדוגל בעצמאות העיתונות ובשמירת יכולתה למתוח ביקורת, חייב להתבונן במשנה דאגה בהיחלשות מעמדו המקצועי של העיתונאי וביכולתו לתפקד כשהוא משוחרר מאימת המו"ל. "המציאות היום שומטת את הקרקע מתחת לרגליהם של העיתונאים", קובע יוסי בר־מוחא, מנכ"ל אגודת העיתונאים. "המו"ל שולט בעיתונאי, ויכול לפטר אותו בפקס. למעשה, העיתונאי שבוי בידי המו"ל שלו. מי שכותב משהו שלא מוצא חן בעיני המו"ל – שהוא גם איש עסקים בתחומים אחרים – או חושף משהו לגבי מי ממקורביו, עלול למצוא את עצמו מחוסר עבודה. היום עיתונאי יחשוב פעמיים לפני שיכתוב משהו שירגיז את המו"ל שלו. וזה לא האיום היחיד על מעמדו העיתונאי. גם תנאי ההעסקה של עיתונאים רבים מחפירים. לא מתקבל על הדעת שפרילנסרים או שכירים משתכרים אלף שקל בחודש ועובדים יותר קשה ממי שהועסקו בעבר בהסכמים קיבוציים".
ומה עושה האגודה כדי להגן על העיתונאים?
במסגרת ההסכמים הצלחנו להשיג ב"מעריב" פיצויים של 240% למפוטרים – סכום חסר תקדים – אבל רק 180-170 אחוזים ב"ידיעות אחרונות". יש גם מספר זעום של עיתונאים שהצלחנו למנוע את פיטוריהם בעקבות משא־ומתן. אנחנו מתכוונים לקדם חקיקה שתגביל את יכולתם של מו"לים לפטר עיתונאים ותקבע תעריף מינימום להעסקתם, כמו שאמ"י עושה להגנת האמנים בארץ.
איור: גיא מורד
▪ ▪ ▪
"ידיעות אחרונות" הוא עדיין שמורת טבע מוגנת יחסית לעיתונאים. גלי הפיטורים המסיביים פסחו על העיתון, גם בגלל מצבו הכלכלי המשופר וגם בגלל ההסכם הקיבוצי החל עדיין על 80 מתוך כ־400 העיתונאים המועסקים בו. ב"ידיעות אחרונות" ועד עיתונאים עם שיניים, שבימים אלה נבחן כושר הנשיכה שלו: בעיתון מתחולל מאבק פנימי על כוונת ההנהלה לקצץ כ-10% משכרם של העיתונאים. התנגדותו של הוועד מעכבת לעת עתה את המהלך ומעידה משהו על משקלו. "עד היום לא נעשה דבר בהתנגדותו של הוועד", מספר שלמה פפירבלט, ראש דסק חדשות החוץ בעיתון. "זה מצב מצוין בהשוואה לכלי תקשורת אחרים. מעולם לא היו אצלנו קונפליקטים".
איך אתה מסביר את זה שאצלכם המצב שונה?
יש ב"ידיעות" מסורת ארוכה של התפשרויות וסגירת עניינים במשא ומתן. העיתון מעולם לא שבת כתוצאה מסכסוך עם העיתונאים. מעולם אף לא היה איום בשביתה (עם זאת, בחודש יוני 2000 שיבשו עובדי הדפוס את הפצת העיתון למשך כשלושה שבועות, במחאה על כוונת ההנהלה לשלב מחשוב מתקדם במקומם של עובדים ותיקים; י"ל). הוועד חזק, אף כי הוא נחלש בהשוואה לכוחו בעבר. ההיחלשות החלה כשעמוס שוקן (מו"ל "הארץ") החתים את העיתונאי הראשון בעיתוניו על חוזה אישי.
מה לגבי המצב שבו מחליפים עיתונאים מנוסים בכוח־אדם צעיר? זה נראה לך כמו רענון שורות לגיטימי או סדר עדיפויות פגום?
עיתונות זה מקצוע עם מקדם שחיקה גבוה. אני זוכר את עצמי מביט בעיניים כלות בוותיקים שבילו את רוב זמנם במזנון במקום לעבוד, מה שהיה אפשרי רק במציאות של הגנה מלאה שסיפק ההסכם הקיבוצי. האם בעל עיתון, כמעביד, מחויב להחזיק עיתונאי לעוד 15 שנה אחרי שהוא נתן 15 שנה מוצלחות לעיתון – זו שאלה פתוחה שאין לי עליה תשובה.
▪ ▪ ▪
ב"הארץ" יכולים להסתכל בקנאה על המתרחש ב"ידיעות אחרונות". כצפוי מעיתון שהיה הראשון לפרוץ את מסגרת ההעסקה הקיבוצית, הוועד שלו הוא פנתר מקרטון. "אנחנו גוף סמלי, בלי הרבה כוח", אומרת ארנה קזין, חברת הוועד. "אין לנו קיום רשמי ושוקן לא מכיר בוועד הזה. אין העברת מידע רשמית, הוא לא עונה למכתבים שלנו. כל הסיפור הזה קצת פתטי. מצד העורכים אמנם יש הקשבה והזדהות אבל לא יותר מזה".
מה אפוא הטעם בקיומו של ועד?
היו לנו הישג או שניים מובהקים. לפני שנה, למשל, עזרנו לקבוצה של משכתבים לשנות את החוזה שלהם באופן שימנע פגיעה שיטתית בזכותם לימי חופשה. אבל כשזה מגיע לפיטורים, אין לנו מה לעשות. יחד עם זאת הוועד חשוב כל עוד הוא משמש פה לבעיות של עובדים מול ההנהלה. מעבר לגל הפיטורים שהורגש בכל המחלקות, היה גם קיצוץ בשכר הסופרים וכתוצאה מכך יש פחות אפשרות להשתמש בשירותים של פרילנסרים.
מה התחושה בעיתון בעקבות הצעדים האלה?
לא טובה, יש תחושה שאין מרווח נשימה. הפיטורים הם האספקט הדרסטי והבעייתי ביותר, אבל גם אין העלאות שכר כבר חמש שנים ואין מסלול התקדמות. המגמה בגדול היא לא להילחם על הטובים שהם גם היקרים, אלא להביא צעירים שמוכנים לעבוד תמורת גרושים. מעבר לזה יש תחושה שקשה להגיד לא להרבה דברים. יש כתבים שקיבלו על עצמם תחום סיקור נוסף של כתב שפוטר, בלי לקבל תשלום נוסף. מאחר שיש סכנה שאם תסרב, תפוטר – רבים מקבלים את המטלה ושותקים. כל זה לא נוגע למה שקורה בשוקן 18 – מערכת The Marker. ההתרחבות של The Marker נעשתה על חשבון חלקים אחרים של העיתון. הקיצוצים נובעים כמובן מהמצב הכלכלי, אבל זה לא אחד לאחד שאין כסף. זה קשור בהחלטה לאן להפנות את הכסף.
איזה סיכוי יש היום לעיתונאי מפוטר למצוא עבודה בתחום?
הסיכויים אינם מעולים, בייחוד אם המקצוע שלך הוא כתיבה. היום צריך להיות יותר גמישים, צריך למשל גם לשקול להיכנס לתחום האינטרנט. תלוי איזה עיתונאי אתה. אם העיתונות לשמה מעניינת אותך, ולאו דווקא עיתונות כתובה, אז יש יותר אפשרויות בטלוויזיה, ברדיו ובאינטרנט.
▪ ▪ ▪
כשקשה לפטר, אפשר למצוא דרכים עקיפות לחתוך בשומן. רשות־השידור הציעה באחרונה תנאי פרישה מוקדמת שנחשבים אטרקטיביים, כדי לצמצם את מבנה ההעסקה המסורבל במוסד. אלא שהתוצאה היתה פרישה המונית ולא סלקטיבית של 130 עובדי הרשות, שהותירו אחריהם חורים במצבת כוח־האדם. הסתבר אמנם שתנאי הפרישה אינם נוחים כל־כך, אך המיאוס מהתנהלותה של הרשות בעידן יוסף בראל היה הזרז האמיתי להחלטת רבים מהפורשים לצאת לגמלאות. לגיל סדן נשבר אחרי שנושל מכיסא העורך של "ערבסקה" והוחזר למשבצת כתב היומן. "כשבראל הוריד את התוכנית שערכתי, בלי להסביר מדוע, חזרתי לעשות את מה שאני עושה כבר עשרים שנה, ולא ראיתי שום אפשרות לקידום", הוא מספר. "הרגשתי תקוע".
התנאים שהוצעו עודדו אותך לפרוש?
ממש לא. אני אספר לך את הנתונים, למרות שאני אמור בעצם להתבייש בזה. אחרי שלושים שנה ברשות־השידור אני מקבל פנסיה של 5,500 שקל נטו לחודש, בתוספת מענק חד־פעמי. המצב הוא כזה מפני שהמשכורות שלנו בנויות על ישראבלוף: שכר יסוד נמוך – בתוספת פיקציה של מאות שעות נוספות בחודש. כך שלא היתה סיבה אמיתית לפרוש, אלמלא האווירה בטלוויזיה היתה כל־כך גרועה.
יש לך עניין להישאר בתחום התקשורת?
המקצוע היום מאוד בעייתי. עשיתי חשבון שאני יכול להסתדר עם מה שיש לי, אם אוריד קצת את רמת החיים. אבל קניתי לי את החופש שלי, ואני לא עושה יותר דברים שאני לא רוצה לעשות.
גם סלמאן טוויל, שפרש מהטלוויזיה הערבית, מלא תרעומת על התנהלות המחלקה שלו. "מאז שהתפטרתי מעריכת היומן לא מצאתי את עצמי בטלוויזיה הערבית, שנהפכה לטלוויזיה מפגרת. אפילו במדינות העניות ביותר יש יותר כוח אדם בתחנות הטלוויזיה מאשר כאן. חולבים את האנשים, מוציאים להם את המיץ, כי בראל לא רצה להשקיע בטלוויזיה הזאת. הוא רצה טלוויזיה בגרוש – תעמולתית, ענייה ומפגרת – וזה מה שהוא קיבל. במעמדי, החלטתי שלא מכובד שאמשיך לעבוד בתנאים כאלה".
יאיר לוי הוא סטודנט לכלכלה ולפילוסופיה באוניברסיטת תל־אביב
גיליון 57, יולי 2005