ב־14 במרץ נערך טקס חגיגי בסינמטק תל־אביב, ובו הוענקו פרסים לעיתונאים שהצטיינו בסיקור נושאים הקשורים לאיכות הסביבה. בין המאושרים היו עמנואל רוזן על תוכניתו "זה הזמן", גיא לשם מ"ישראל 10" שקיבל את הפרס על כתיבתו ב"ידיעות אחרונות", דליה טל מ"גלובס" ועוד אחדים. את הטקס הנחה מיקי רוזנטל, מגיש "בולדוג" לשעבר וזוכה הפרס אשתקד. הפרס הוענק מטעם מרכז השל (המכון הישראלי לחשיבה ומנהיגות חברתית) ומומן בידי קרן נדבנות אוסטרלית, במטרה "לעורר מודעות בקרב כלי התקשורת, ובאמצעותם – בקרב הציבור, למשבר הסביבתי בישראל, על הקשריו החברתיים, הכלכליים, התרבותיים והערכיים".
מרכז השל, גוף "ירוק", אנטי־קפיטליסטי, שאנשיו מגדירים אותו כבעל "חשיבה די רדיקלית", מבקש למעשה באמצעות הפרס לקדם את האג'נדה שלו בתקשורת ולהשפיע על השיח התקשורתי. הוא לא היחיד. בישראל קיימים היום גופים הפועלים, או שוקלים לפעול, באופן דומה: עמותת "אור ירוק" מחלקת פרסים למצטיינים בסיקור תחום הבטיחות בדרכים. "האגודה לזכות הציבור לדעת" מתגמלת מצטיינים לטעמה בתחום ביקורת התקשורת. "המועדון הבכיר לשיווק" במכון הישראלי לניהול, גוף המורכב משורת מנכ"לים של החברות הגדולות במשק, הכריז בעבר על חלוקת פרסים לכתבים מצטיינים בתחום השיווק (שמסקרים בין השאר את המנכ"לים האלה) וכבר הקים ועדה מארגנת, אולם לפי שעה גנז את הרעיון. בארגון לנ"ה (ליגת נשים למען שלום) מחפשים מימון למימוש הרעיון לתגמל כתבים המקדמים את השלום והשוויון באזור. עיתונאים ישראלים זוכים מדי פעם גם בפרסים של ארגונים זרים, המבקשים לקדם את רעיונותיהם במזרח התיכון, כמו למשל ארגון "Commonground" הפועל בארצות־הברית ומתגמל כתבים בישראל ובעולם שקידמו, לשיטתו, את ההבנה והשלום.
התופעה הזו מעלה כמה שאלות: האם ראוי שעיתונאי יתוגמל כספית בידי גוף בעל עניין הנמצא בתוך שדה הסיקור התקשורתי שלו, וכיצד מושפעים מכך דיווחיו? מי האנשים העומדים מאחורי היוזמות לחלק פרסים, מה מניע אותם להוציא מכספם ומה מידת כשירותם להעריך מוצר עיתונאי? מה קורה כשמחלקי הפרס הם גם מרואיינים/מושאי כתבות של הזוכים? כיצד מגיבות מערכות כלי התקשורת לפרסים והאם חלוקתם אכן משפיעה על תפקוד העיתונאים? דומה שהשאלה החשובה ביותר היא, האם לא ייתכן שחלוקת פרסים כספיים ל"עיתונאים מצטיינים" אינה אלא דרך מכובדת/מכובסת למתן תגמולים כספיים לעיתונאים נבחרים?
איור: בתיה קולטון
▪ ▪ ▪
לו היו חברות מסחריות מחלקות פרסים כספיים לעיתונאים, סביר להניח כי היתה מתעוררת על כך צעקה. במקרה הנדון מדובר אמנם בארגונים שאין להם עניין בהפקת רווחים כספיים, אולם יש להם בהחלט עניין בהפצת עמדותיהם בתקשורת. "קידום השלום", למשל, הוא מטרה נעלה – אך נתונה לאינספור פרשנויות. עמותת "אור ירוק", למשל, פועלת לקידום הבטיחות בדרכים – מטרה שעל חשיבותה אין חולק; אלא שעל הדרכים ליישומה ועל הגורמים האמיתיים לתאונות מתקיים ויכוח עז, שבו ל"אור ירוק" עמדות מסוימות. העמותה טוענת, למשל, שהגורם המרכזי לתאונות הוא תשתיות לקויות ולא הגורם האנושי, כפי שטוענים אחרים. היא מפעילה שדולה בכנסת לקידום עמדותיה ומעלה טענות כלפי תפקוד הרשויות. האם תיתן העמותה מכספה לכתב שהצטיין בסיקור תחום הבטיחות, אולם כתבותיו נשאו מסר שאינו חופף את עמדתה? דובר העמותה, אהרון לפידות, מסביר שהפרס ניתן למי ש"הוועדה שלנו מחשיבה את פעילותו כתרומה משמעותית ביותר למאבק בתאונות הדרכים". לדבריו, מטרת הפרס היא לעודד את העיסוק בנושא "באמצעות תמריץ כספי".
"כשהתחלנו לגלגל בינינו את רעיון הפרס", אומר לפידות, "הכיסוי של בטיחות בדרכים בעיתונות לקה מאוד בחסר. העיתונים הוציאו כמעט אך ורק כרוניקה של תאונות, הכיסוי היה מאוד שטחי ולא נגע לעומק בבעיות האמיתיות של תאונות הדרכים. החלטנו לעודד כיסוי יותר מקצועי ויותר מוצלח. פנינו בקריאה לעורכי העיתונים למנות כתבים שאמונים על הנושא".
והם עשו את זה?
כן. בחודשים האחרונים אנחנו רואים שינוי בשיח התקשורתי בעניין, אנחנו רואים ברכה בעמלנו. יש שינוי גם ברוחב היריעה, בטיפול בה ובעומק.
פרס כספי לא קונה בעצם את הכתבים ועשוי לגרום להם להימנע מלבקר את "אור ירוק"?
הפרס ניתן על עבודה במהלך השנה כולה. העמותה היא לא פקטור. לא מעניין מה כותבים עליה, זה לא חשוב. הפרס הוא בדיעבד, לא קדימה.
לפידות מוסיף כי "אם מה שמשנה לעיתונאי בהחלטה לבקר או לא לבקר את העמותה זה עשרת אלפים שקל, הוא לא ראוי לתואר עיתונאי. התמריץ בכוונה אינו גבוה".
יצוין כי לחלק מהעיתונאים כיום, סכום הפרס משתווה לשתי משכורות חודשיות או קרוב לכך. "האגודה לזכות הציבור לדעת", אגב, מחלקת פרס בשווי חמשת אלפים דולר, זאת לאחר שהחליטה כי הסכום שחולק בהתחלה, בסך עשרת אלפים דולר, היה מוגזם.
לפידות אומר כי "הוועדה שבוחרת, אין שם אף אדם שהוא מ'אור ירוק'". האומנם? לצד עיתונאים כעמוס רגב, משה נסטלבאום ומנכ"ל אגודת העיתונאים יוסי בר־מוחא, יושבים בוועדה גם חברי מועצת "אור ירוק", כשהיו"ר הוא יהודה וילק, מפכ"ל המשטרה לשעבר וחבר בכיר בעמותה.
ענת ג'ורג'י, עורכת מוסף הנדל"ן של "הארץ" הכותבת רבות בנושאי תחבורה ובטיחות, זכתה ב־2003 בפרס מטעם העמותה, המוענק בשיתוף אגודת העיתונאים. "לא ראיתי בזה תמריץ", היא אומרת. "בזמן שקיבלתי את הפרס כבר לא הייתי כתבת תחבורה. אם הייתי כתבת תחבורה, הייתי מסירה את המועמדות שלי. אין לי מה לדבר איתכם על אתיקה. אין לי שום קשר ל'אור ירוק'. עשיתי סדרת כתבות על המאבק בתאונות הדרכים, ובאף אחת מהן לא הוזכרה העמותה".
בדיקה מעלה כי העמותה אמנם לא הוזכרה, אולם ג'ורג'י כותבת כבר שנים רבות על "דרך ארץ", החברה המפעילה את כביש חוצה ישראל. מי שעומד בראש "דרך ארץ" ומצוטט תדיר בכתבותיה של ג'ורג'י הוא וילק – יו"ר ועדת הפרס.
▪ ▪ ▪
האיזכור האמור לא בא להטיל דופי בג'ורג'י אלא להצביע על מראית־עין בעייתית: הסיכוי שבישראל הקטנה עיתונאי יסקר, בשלב כלשהו, את אחד הגורמים שהעניקו לו פרס כספי הוא גבוה; מצב כזה אינו קיים כאשר הפרס מוענק על־ידי גוף בינלאומי שאינו מסוקר בישראל, כ"פרס נאפולי", שבו זכו כמה מכתבי "ידיעות אחרונות".
במרכז השל, למשל, הפרס הוא רק חלק מ"פרויקט תקשורת", הכולל גם ארגון סמינרים מיוחדים לעיתונאים, שבהם שוקדים אנשי המוסד "להנחיל את העמדות שלנו", כדברי ליבי בייקין, רכזת הפרויקט. רבים מהעיתונאים שזכו בפרסים גם השתתפו בסמינרים הללו. אנשי השל, למעשה, גם מתדרכים את העיתונאים ומספקים להם חומר ודעות – וגם מחלקים להם פרסים. ב־2002, לדוגמה, זכה בפרס כתב "הארץ" צפריר רינת. חודשיים לאחר מכן היה אילון שוורץ, מנכ"ל השל ששימש כדירקטור בקק"ל, אחד ממרואייניו של רינת בכתבה הנוגעת לתקינות התנהלותם של ראשי קק"ל.
למה אתם מחלקים פרס?
בייקין: "אתה מכיר את שוק התקשורת הישראלי: חוזים אישיים, משכורות רעב לכל מי שנמצא בדרג ביניים ומטה, שעות עבודה בלתי אפשריות. הסמינרים לא נותנים לך תוצר עיתונאי מיידי, ולפעמים קצת קשה להתחבר אליהם. באמצעות הפרס רצינו להגיד לעיתונאים, 'כל הכבוד, עשיתם עבודה מצוינת ואנחנו רוצים לצ'פר אתכם על זה שהעליתם נושא חשוב לסדר־היום'".
אלא שלא די בעיסוק ב"נושא החשוב" כדי לזכות בפרס, אלא חשוב גם כיצד: באחד מהסמינרים, למשל, נלקחו העיתונאים לסיור בשטח שבו אמור לקום פארק איילון, שעליו נסוב מאבק עז בין הארגונים הירוקים לבין גורמי נדל"ן, המבקשים לפתח בו בנייה. בייקין מודה כי בהשל לא היו מעניקים פרס לכתב על כתבה שהיתה מגלה אהדה לעמדות חברת הנדל"ן, "מכיוון שהוא לא רואה את טובת החברה במקרה הזה".
נניח שמחר התעשיינים יתאחדו ויקימו פרס לעיתונאים שמקדמים את הכלכלה החופשית. זה יהיה תקין בעיניך?
צריך לשאול את מי מקדמת האג'נדה הזו. היום כל המנגנון החברתי שלנו, כולל הסיקור התקשורתי, מוטה לכיוון של אותם יזמים. השיח שלהם הוא השולט. הם רוצים להצמיח את המגזר הספציפי שלהם, רק הם ירוויחו מהאג'נדה שלהם ואילו מהאג'נדה שלנו תיהנה החברה כולה.
מצד אחד אתם מתדרכים עיתונאים, ומצד שני נותנים להם פרסים. אם אני כתב לענייני סביבה, יש לי פיתוי ללכת לכיוון שלכם כדי לזכות.
אנחנו מאוד מודעים לבעייתיות הזאת. קודם כל אסור להגיש חומר למועמדות שנוגע אלינו, למרכז השל. תכנים ישירים שמקורם אצלנו לא יכולים להיכנס. זה מאוזן על־ידי כך שבוועדת השופטים יש שבעה אנשים, שמתוכם רק שניים מהשל. ובכל מקרה, בצורה מאוד חד־משמעית נשפטת הרמה העיתונאית. אתה לא יכול להגיש כתבה, לא משנה כמה ירוקה היא תהיה, אם היא כתובה רע או אין בה תגובות וכו'.
מי שופט את האיכות העיתונאית? ועדה שבה יושבים בעיקר אנשי אקדמיה, ועיתונאי אחד בלבד – היום דוד גלבוע, בעבר ירון לונדון. בייקין סבורה שאין בכך בעיה משום שהכללים העיתונאיים הם "דברים כל־כך בסיסיים שכולם יודעים אותם".
יו"ר ועדת הפרס הוא פרופ' אבישי ברוורמן, נשיא אוניברסיטת בן־גוריון – דמות המסוקרת תדיר בתקשורת, כולל בנושאים אלה. רכזת ארגון "מגמה ירוקה" בבן־גוריון, אביטל גרא, הופתעה לשמוע כי ברוורמן עומד בראש ועדה המחלקת פרסים לעיתונאים בנושא איכות הסביבה, ושאלה אם אנחנו מדברים ברצינות. "זה מאוד בעייתי", היא אומרת. בתוקף תפקידה היא מנסה ללא הצלחה לרתום את ברוורמן לפעילויות שונות בתחום. "אין לו נכונות להיפגש איתנו", אומרת גרא. "קיימנו כנס על בעיית רמת־חובב שהגיעו אליו גם חברי כנסת, אחרי שהוא אמר לנו שהוא נורא רוצה להביא לקידום הנושא. בסופו של דבר העוזרת שלו אמרה לי שהוא לא יגיע כי עמרי שרון ביטל את השתתפותו. רצינו להיפגש איתו כי חשבנו להפוך את השנה הבאה ל'שנת איכות הסביבה בקמפוס', אבל אי־אפשר להיפגש איתו ישירות. לא הצלחנו לעבוד איתו".
בין אם נכונות הטענות ובין אם לאו – הדברים ממחישים כי מחלק הפרסים לעיתונאים בנושאי איכות הסביבה הוא מושא פוטנציאלי לביקורת גם בנושא זה. כשבאחד הפורומים של סטודנטים נדונה לאחרונה סוגיית הצבתן של אנטנות סלולריות בקמפוס בן־גוריון, הציע אחד הגולשים לפנות בעניין לתוכניתו של עמנואל רוזן. הוא לא ידע שרוזן עומד לקבל פרס כספי מנשיא האוניברסיטה. רוזן: "אתם באמת חושבים שאם מישהו יפנה אלי עם סיפור שקשור לברוורמן אני לא אטפל בו?".
אתה אולי כן, אבל עיתונאים אחרים עלולים להגיב אחרת אחרי שזכו בפרס כספי.
מי שינהג אחרת לא ראוי להיות עיתונאי. השאלות שלכם מתאימות אולי להרבה מאוד עיתונאי אג'נדה או עיתונאי חצר, כאלה שקמים בבוקר ולפני שהם כותבים מבקשים רשות. אני עושה מה שאני רוצה. בעונה שעברה, למשל, שידרנו כתבה שתקפה קשות את ברוורמן והעלתה טענות קשות של הסטודנטים על התנהלות האוניברסיטה. אין פה שום ניגוד עניינים. זה משהו שבא בדיעבד. אם הייתי אומר בתחילת השנה, 'בוא נגיש את התוכנית לפרס', זה היה אולי אחרת, אבל לא היינו חלק מתחרות, זה לא היה 'כוכב נולד'. פעם ראשונה ששמעתי עליהם היתה כשהודיעו לפני שבועיים שהתוכנית זכתה. מעולם לא הגשתי מועמדות, לא לזה ולא לשום דבר אחר.
הגשת מועמדות באופן יזום זה פסול בעיניך?
אני חושב שעיתונאי לא צריך להיות עסוק בהגשת מועמדות לכל מיני פרסים.
גם קלמן ליבסקינד, שזכה בפרס "האגודה לזכות הציבור לדעת", מדגיש כי הוא לא הגיש מועמדות לפרס וכי במקומות הספורים שבהם התייחס לאגודה בכתבותיו "הם קיבלו ממני בראש". רבים בתקשורת, מסתבר, סבורים אחרת מרוזן וליבסקינד: בייקין טוענת כי לארגון הוגשו שישים מועמדויות באופן יזום על־ידי כלי תקשורת. גם לפרסים האחרים מגישים עורכים ועיתונאים מועמדויות באופן יזום.
▪ ▪ ▪
בשנת 2000 החליט ח"כ יובל שטייניץ ליזום את חלוקת "פרס ביקורת התקשורת" של "האגודה לזכות הציבור לדעת", זאת לאחר שחש כי העיתונות מבקרת את כל העולם מלבד את עצמה, וכי היא סובלת מהטיה לשמאל: "בתקופה ההיא, כשהיו שמים אותי באולפן טלוויזיה מול אברום בורג או אופיר פינס, היה ברור למי מתייחסים בכבוד ולמי לא". במהלך השנים זכו בפרס מתי גולן, יואב יצחק, אמנון דנקנר, קלמן ליבסקינד, חגי סגל ובפעם האחרונה עמוס כרמל – עד לאחרונה עורך מדור הדעות ב"ידיעות אחרונות" – על שתרם ליתר איזון בין הפובליציסטים.
שטייניץ אינו סבור שקיימת בעייתיות בכך שפוליטיקאי, המסוקר בקביעות בתקשורת, אחראי על הענקת פרסים כספיים לעיתונאים: "צריך לעודד ביקורת תקשורת בישראל וזה תפקידי ומחובתי כאיש ציבור וכחבר כנסת". עם זאת, מאז מונה ליו"ר ועדת חוץ וביטחון והפסיק להיות "ח"כ מהספסלים האחוריים", כהגדרתו, התפטר מתפקידו כנשיא האגודה, "מאחר שנכנסתי לתפקיד בולט תקשורתית". האגודה של שטייניץ, שהוחלף בזלמן שובל, ספגה ביקורת בעבר בשל אופיה הימני. שטייניץ מודה כי זו נטייתה הכללית, אולם יש לציין כי בוועדת הפרס השתתפו גם אנשי שמאל מובהקים כגבריאל מוקד וארז ביטון. בניגוד לוועדות פרס אחרות, בוועדה הזו לא חברים עיתונאים כלל ואת העבודה העיתונאית מעריכים אמנים, אנשי אקדמיה וגם אלוף במיל' – אורן שחור. על יחסו של שחור לביקורת ולתקשורת ניתן היה ללמוד מאחת מתוכניות "בולדוג" שעסקו בחברת קצא"א שבראשה הוא עומד: שם סירב שחור להשיב לשאלות עיתונאיות. הילה רפופורט, מנכ"לית העמותה, אומרת שמדובר בפרויקט "ייחודי בעולם" המעודד ביקורת תקשורת.
בלי תמריץ כספי כתבים לא יתייחסו מספיק לנושא?
תמריץ תמיד עוזר. תמריץ ונתינת כבוד.
נראה לכם הגיוני ששטייניץ, פוליטיקאי מהליכוד, יחלק פרסים לעיתונאים?
אני לא רואה מה זה קשור.
איך הם יסקרו אותו אחר־כך?
הפעילות של יובל תמיד היתה עניינית, כדי לקדם תקשורת הוגנת ואת ביקורת התקשורת. מצד שני, הוא נתן תמריץ להיפתח לביקורת התקשורת.
נראה כי מרבית העיתונאים מסכימים עם עמדות מחלקי הפרסים: עד היום לא סירב איש מהם לקבל פרס כספי שהוצע לו.
איתי רום הוא עיתונאי ב"גלובס" ומתן שירם הוא עיתונאי
גיליון 57, יולי 2005