איור: תמיר שפר
לאה לוין החלה לעבוד כתחקירנית בטלוויזיה הישראלית (לימים הערוץ הראשון) בנובמבר 1990, במעמד של ש"ת. בעגת רשות-השידור, ראשי התיבות של צמד המלים "שוברי תשלום" הם הכינוי לפרילנסרים, שהרשות פוטרת את עצמה מלהעניק להם זכויות סוציאליות או תוספות אחרות המקובלות לגבי עובדים. מנקודת ראותה של הרשות אין בינה ובין הש"ת יחסי עובד-מעביד: הש"ת רק מקבל סכום מסוים, נמוך למדי בדרך-כלל, עבור משמרת, כתבה, משימה או הגדרה אחרת של פעילות, ותו לא.
ברשות-השידור יש מאות עובדים המשובצים בסידור העבודה בטלוויזיה וברדיו, שמופעלים על-ידי מנהלי המחלקות השונות באופן קבוע או כמעט קבוע, ושכרם משולם באמצעות ש"ת. כאשר בחן לאחרונה רואה-החשבון יעקב גינצבורג את התנהלותה הכלכלית של רשות-השידור, הוא ייחד מקום מיוחד לעובדי הש"ת הללו בדו"ח שהגיש לחברי מליאת הרשות. הדו"ח קובע כי לצד כ-1,800 העובדים המועסקים בחוזה עבודה קיבוצי או ב"חוזה מיוחד", יש ברשות-השידור לא פחות מ-945 עובדים ועובדות במעמד ש"ת, המשולבים בסידור העבודה או מופעלים באורח כמעט קבוע. עוד 2,800 עובדים, על-פי הדו"ח, מקבלים תשלום על בסיס ש"ת, אולם אלה אינם מופעלים בתדירות קבועה או גבוהה.
בניגוד לעובדים רבים מאוד, הנותרים שנים רבות במעמד של ש"ת, הועסקה לאה לוין רק שלוש שנים בדרך זו. באוקטובר 1993 שונתה דרך ההתקשרות עימה: היא עברה מש"ת ל"חוזה מיוחד", כזה המעניק לעובדת גם זכויות סוציאליות מסוימות, אך לא במסגרת הסכם העבודה הקיבוצי של עובדי רשות-השידור.
בחוזה בין הצדדים נקבע כי רשות-השידור רשאית להפסיק את עבודתה של לוין בכל עת, ונדרשת לשם כך רק הודעה מוקדמת של חודש ימים. על אופי עבודתה של לוין ושביעות הרצון של הממונים עליה יעיד מכתב ששלחה האחראית עליה, דפנה קפלנסקי, מפיקה במחלקה לסרטים דוקומנטריים, למנהל הטלוויזיה דאז, יאיר שטרן. במכתב הרעיפה עליה קפלנסקי שבחים למכביר, וציינה כי לוין השתתפה כתחקירנית ב-22 פרויקטים מהגדולים והמוצלחים של מחלקת התעודה בערוץ הראשון. לוין מתוארת במכתב כתחקירנית יסודית, סקרנית ואינטליגנטית.
אבל נסיונה של לוין והשבחים הללו לא סייעו לה כאשר בספטמבר 1996, קצת פחות משלוש שנים לאחר חתימת החוזה, קיבלה הודעת פיטורים. העילה: קיצוצים וצמצומים בכוח-האדם ברשות-השידור. "לאור הצמצומים ברשות והאילוצים התקציביים, הננו להודיעך כי בהתאם לסעיף 5 לחוזה המיוחד בינך לבין הרשות, יסתיימו שירותייך בתאריך 30.9.96", כתבו לה הממונים, ולוין נשלחה הביתה.
לוין לא ויתרה. היא פתחה במאבק משפטי נגד רשות-השידור, וטענה כי פיטוריה נעשו שלא כדין. המאבק נמשך שנים, והגיע עד להכרעת בית-הדין הארצי לעבודה, אשר שלל את חוקיות הפיטורים. בפסק-הדין יש שורה של קביעות עקרוניות, המעוררות עניין רב בקרב מאות עובדי הש"ת ברשות-השידור, ומעסיקות כבר זמן רב את הממונים על המינהל וכוח-האדם ברשות.
בדו"ח של רואה-החשבון גינצבורג, אשר הוגש למליאת רשות-השידור ימים ספורים טרם התפטרותו של מנכ"לה אורי פורת, נקבע בין היתר כי הרשות חייבת להיערך בהקדם לבדיקת משמעויות הפסיקה התקדימית. גינצבורג כתב כי קביעת בית-המשפט, שלפיה בין הרשות ובין עובדי הש"ת מתקיימים יחסי עובדמעביד, מחייבת את הרשות להתמודד עם מצב שבו עובד ש"ת המועסק באופן סדיר הוא עובד לכל דבר ועניין.
הדרך לניצחון המשפטי של לוין לא היתה קצרה: היא עתרה תחילה לבית-הדין האזורי לעבודה בירושלים, שם פסקה השופטת רונית רוזנפלד בספטמבר 1999 כי פיטוריה היו כדין. השופטת דחתה את טענת לוין כי בטרם הפיטורים היה על מעבידיה להתייעץ עם ועד העובדים של הערוץ הראשון. הואיל ולא חלפו שלוש שנים מאז החלה העסקתה ב"חוזה המיוחד", קבעה השופטת רוזנפלד, רשאית היתה ההנהלה לפטרה בלא התייעצות כזו. יחד עם זאת, הוסיפה, לוין זכאית לקבל פיצויי פיטורים לא רק בגין עבודתה במסגרת החוזה המיוחד, אלא עבור כל שש השנים. בין הצדדים, קבעה השופטת רוזנפלד, התקיימו יחסי עובדמעביד לאורך כל תקופת העסקתה, לרבות שלוש השנים שבהן עבדה על בסיס ש"ת.
לוין, באמצעות עורכי-הדין יוסי ארנון ושרי קרן, לא הסתפקה בפיצויים וערערה על פסיקת השופטת רוזנפלד לבית-הדין הארצי לעבודה. הערעור התקבל: שופטי בית-הדין הארצי לעבודה, בצד קביעת כמה הלכות חדשות, הורה להחזיר את לוין לעבודה ברשות-השידור בקובעם שפיטוריה היו שלא כדין. פסק-הדין נכתב על-ידי השופטת אלישבע ברק, שלקביעותיה הצטרפו השופטים עמירם רבינוביץ ונילי ארד, וכן שני נציגי ציבור שישבו בהרכב.
פסק-הדין מציג את רשות-השידור ואת נוהגי ההעסקה המקובלים בה זה עשרות שנים באור בעייתי, וחלק מקביעותיו חלות לכאורה על קרוב לאלף עובדים, שתנאי העסקתם גרועים ומפלים אותם לרעה.
אחת הנקודות המרכזיות שהעסיקו את בית-המשפט נגעו לעובדה שהודעת הפיטורים נשלחה לתחקירנית לוין כחודשיים וחצי לפני שמלאו שלוש שנים להעסקתה בחוזה המיוחד. כבר בערכאה הראשונה, בבית-הדין האזורי, נבחנה מהות הנוהג להיוועץ בארגון העובדים (הוועד) ביחס לפיטוריו של עובד. על-פי המקובל ברשות-השידור, רק לגבי עובד שהועסק במשך יותר משלוש שנים בחוזה מיוחד חייבת ההנהלה להיוועץ בוועד. מטעם רשות-השידור העיד עמוס עמר, סמנכ"ל לענייני כוח-אדם ומינהל ברשות-השידור: "המעמד של שלוש שנים הוא לפי חוזה. אנחנו לא קיימנו, במקרה של המבקשת (לוין), את כל התהליך של ההתייעצויות (עם הוועד), מאחר שלא השלימה את שלוש השנים, לפי חוזה מיוחד ברשות-השידור".
אך מה באשר לשלוש השנים הקודמות, אז הועסקה לוין במעמד של ש"ת? לפי השקפת הרשות, כפי שעלתה מעדותו של עמר, תקופה זו לא היתה כלל רלבנטית למעמדה של לוין ולזכויות שהוקנו לה כעובדת בחוזה המיוחד.
בפסיקת בית-הדין הארצי לעבודה (תיק ע/ע 99/359, מיום ה-28 בפברואר 2001) כתבה השופטת אלישבע ברק כי רשות-השידור צריכה היתה להיוועץ בוועד גם במקרה של לוין, למרות שהדבר לא נקבע מפורש בחוק, בהסכם או בהסכם קיבוצי - גם כאשר נוהג כזה לא היה קיים ברשות-השידור. "החובה", פסקה השופטת, "נובעת מכוח עקרון תום הלב. תום הלב דורש שמעביד העומד לפטר עובדים מחמת צמצומים ייוועץ בנציגות העובדים באשר לעצם הפיטורים ולשמות המפוטרים".
השופטת ברק גם מתחה ביקורת על רשות-השידור, אשר העסיקה את לוין בתקופה הראשונה על בסיס ש"ת, למרות ששובצה לעבודה באופן שוטף. הביקורת חורגת מעניינה הספציפי של לוין ועוסקת בנוהג, הנמשך כבר עשרות שנים, להעסיק עובדים המשובצים בקביעות בסידור העבודה במעמד של ש"ת. קובעת השופטת ברק: "לא היתה כוונה להעסיק בש"ת עובדים לתקופות ארוכות - שסוג עבודתם הוא עבודה קבועה של עובד רגיל".
ועוד: "מדובר ברשות ציבורית, אשר מצווה להקפיד על כללי המשפט הציבורי... המערערת (לוין) פוטרה קרוב לתום שלוש שנים בעבודה על-פי חוזה מיוחד. משלא היה נימוק אחר לפיטוריה, מעורר הדבר תמיהה אם לא פוטרה המערערת על מנת להימנע מהחובה להיוועץ בנציגות העובדים מתוך מחשבה, מוטעית לדעתי, שבעניינה של המערערת עדיין לא חלה חובת ההיוועצות".
בצטטה את השבחים על עבודתה המקצועית של לוין ממכתב ההערכה של קפלנסקי קבעה השופטת כי פיטוריה של לוין הם "מכה קשה ואכזרית, אבידה לגוף הזקוק באופן נואש לכוחות מעולים כמוה, על מנת לשמר איכות של שידורים".
השופטת הבהירה בסוף פסק-הדין, כדי שתובן נכון, כי אין בקביעתה כדי לכבול את ידי רשות-השידור לפטר עובדים בגלל צמצומים, אולם יש לעשות זאת בכפוף לחובת ההיוועצות עם נציגיהם.
פסק-הדין של בית-הדין הארצי כולל גם סקירה של הפסיקה בעולם בנושא זה, וקובע כי בצד זכות הקניין של המעביד וסמכותו לנהל את עסקו כראות עיניו ועל-פי הבנתו, "עומדות זכויותיהם של העובדים". לדברי השופטת ברק, "איזון ראוי הוא לאפשר למעביד לנהל את המפעל כראות עיניו, אך לתת בידי העובד סעד של ביטול פיטורים כאשר ניהול המפעל מלווה בפיטורים שלא כדין. חשיבות רבה לכך שבמקרה של פיטורים שלא כדין ישקול בית-הדין אפשרות של אכיפת יחסי עבודה על מנת שעובד לא יפסיד את מקור פרנסתו וסיפוקו".
ללא החזר הוצאות
השדר צחי נגה הגיש אף הוא תביעה נגד רשות-השידור. מאז שנת 1992 הוא מועסק, לדבריו, ברדיו במשרה מלאה, ומשולב כדבר שבשגרה בסידור העבודה של קול-ישראל, וכל זאת על בסיס ש"ת. תביעתו תלויה ועומדת בבית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב.
בין מאות המועסקים ברשות-השידור על בסיס ש"ת גם מפיקה שפנתה באחרונה לאגודת העיתונאים כדי לפתוח בהליכים משפטיים נגד רשות-השידור לאור פסיקת השופטת ברק. המפיקה מסרבת לחשוף את שמה פן יבולע לה. לדבריה, היא מחתה כמה פעמים בפני הממונים עליה על אופן העסקתה, אולם מעמדה לא השתנה.
המפיקה מספרת כי היא מועסקת על-ידי הרשות כבר שלוש שנים וחצי, וברור שבינה ובין הרשות התקיימו יחסי עובד-מעביד. לדבריה, היא מקדישה לעבודה ברשות-השידור כ-25 שעות בשבוע. היא מעריכה את היקף משרתה בין חצי משרה למשרה מלאה. היא מלינה על שאפילו החזר הוצאות נסיעה אינה מקבלת. התשלום נעשה בש"ת, המסתכם בחודש בלא יותר מ-2,100 שקל ברוטו. מה שמקומם אותה במיוחד הוא שהממונה הבכיר עליה מסרב אפילו להיפגש איתה ולהתייחס למכתב ששיגרה אליו ובו ביקשה להעניק לה מעמד של עובדת מן המניין ברשות-השידור.
צבי הראל הוא הכתב לענייני משפט של "הארץ" בתל-אביב
גיליון 34, ספטמבר 2001