השבוע החולף בתקשורת הספורט היה שייך לאתר "וואלה". פרסום התבטאות פרובוקטיבית של יו"ר בני-לוד, קבוצה מהליגה השנייה בבעלות ערבית, הדליק מהומה, שינה סדרי עולם בכדורגל הישראלי ואף חילחל לסדר היום הכללי.
ואלה הדברים שאמר היו"ר אבו-סובחי לכתב אופיר סער לפני משחק הגביע מול בית"ר ירושלים: "נבוא, ננצח את המשחק, ובעזרת השם זה גם יפגע בבית"ר ויביא לכך שהיא תרד ליגה השנה [...] זה מגיע להם ולקהל הזבל שלהם, שצריך לשים את כולם בבית-סוהר עם הקללות וההתנהגות שלהם, אני לא יכול לסבול אותם. צריך להמציא חוקים חדשים בכנסת כדי לטפל בזבלים האלה ולהעיף אותם מהכדורגל".
הדברים פורסמו ביום שני בלילה, והסעירו מאוד את הבצה המקומית לאורך כל יום שלישי, היום שבו נערך המשחק. הציטוטים הפרובוקטיביים לא הופיעו מיד בעיתונים, אבל האתרים חגגו איתם במהלך כל היום. ynet ו-one התקשרו בעצמם לאבו-סובחי כדי שלא יצטרכו חלילה לתת קרדיט לאתר המתחרה, אבל כלי תקשורת רבים ידעו לפרגן גם בימים שבהם קשה לוותר על אגו. "וואלה" פורגן בערוץ הספורט (למה לא? המשחק שודר בערוץ 5 פלוס לייב, והציטוטים של אבו-סובחי לא הזיקו ליחסי-הציבור של ערוץ התשלום), "ישראל היום", "מעריב", רדיו 103 וערוץ 2.
הפרסום ב"וואלה" יצר אפקט שרשרת. במשך יומיים דרמה רדפה דרמה. בהתאחדות לכדורגל דרשו מאבו-סובחי שיתנצל ואיימו להעמיד אותו לדין ולסלק אותו מתפקידו כחבר הנהלה. באותו ערב נפגשו שתי הקבוצות למשחק הטעון. בני-לוד הפתיעה בניצחון, אבו-סובחי הפך לגיבור היום של המגזר הערבי ושל כל שונאי בית"ר. גם אחרי המשחק המשיך יו"ר לוד לשחרר משפטים מתלהמים.
נישא על גלי הצלחתו, ערך בשבת הופעה מיוחדת באיצטדיון בסכנין, לשם הוזמן כאורח כבוד, והמשיך לשלהב את היצרים. ההפסד לאבו-סובחי, או ליתר דיוק, ההשפלה בהפסד שני בשבוע אחד לקבוצה ערבית (בשבת שלפני כן הפסד ליגה מול סכנין), תבעה ראשים במועדון הלאומני ביותר בישראל וגרמה למאמן יובל נעים להתפטר.
אגב, ב"וואלה" התבשמו כל-כך מהצלחתם, עד שאפילו נצחונה המפתיע לא פחות של הפועל ירושלים על מכבי תל-אביב בשעת לילה מאוחרת לא מצא את מקומו בכותרת הראשית, כפי שהיה מצופה, וגם לא בזו שמתחתיה. שתי הכותרות המשיכו לעסוק בעלילות אבו-סובחי בחסות האתר.
מתבקש להשוות בין מהומת אלי טביב מהפועל תל-אביב למהומת אבו-סובחי מבני-לוד. בשני המקרים מדובר בבעלי קבוצות אימפולסיביים, שמבינים היטב היכן עוברת הדרך לכותרות הראשיות. שניהם, שלא בטובת קבוצתם, מעמידים אותה במרכז הסיקור התקשורתי לא בהקשר ספורטיבי, אלא בהקשר רכילותי-פלילי במקרה של טביב, ובהקשר לאומני-גזעני אצל אבו-סובחי.
שניהם קבלני רייטינג עם קבלות ושניהם מייצגים את הפנים העגומים של הכדורגל הישראלי. הראשון נמצא בסכסוך שאין ממנו חזרה עם אוהדי קבוצתו. השני התקבל בקהילתו כגיבור לאומי.
טביב ספג קטילה כמעט גורפת של התקשורת; בכל זאת מדובר בקבוצה שמזוהה עם הבירה האמיתית של ישראל, תל-אביב, עם ניחוח שמאלני וזמזום של הוי-ארצי-מולדתי-את-הולכת-פייפן, עמדה שהאליטה התקשורתית מזוהה עימה לא פעם. טביב, עם עבר פלילי והתנהלות עסקית שערורייתית, הוא כתם על תדמית הקבוצה ואוהדיה.
אבו-סובחי זכה ליחס מאוזן יחסית: מצד אחד הוא מייצג תרבות דיבור מתלהמת, צעקנית וגסת רוח. מצד שני, הוא הציף אל פני השטח מציאות קשה ולא נוחה: רבים מאוהדי בית"ר ירושלים, עיר מעורבת ופצצה לאומית מתקתקת, ידועים בגזענותם ובאלימותם, אף שהם מכונים, אגב שיעול קל, "הקומץ". אבו-סובחי, קולני ומאיים ככל שיהיה, אמר בקול רם מה שרבים חושבים, ושלא כמו טביב, שבמידה מסוימת מייצג את השוליים העברייניים של החברה הישראלית, אותם שוליים שחבריהם הפכו לסלבריטאים בחסות התקשורת הצהובה – אבו-סובחי מייצג את הקונפליקט המרכזי בישראל. כל מי שיעניק לו במה ייצא טוב מכל צד, אם רק יקפיד על ההסתייגויות המקובלות.
מלה של אריק
המייל שקיבלתי הפציר בי להאזין לראיון שערכה אופירה אסייג עם אריק איינשטיין ברדיו 102. "תקשיב לראיון סתמי שאין בו שום תוכן ממשי וההישג היחיד שלו הוא שמדובר באריק איינשטיין". הכותב גם ביקש לשים לב איך הושמו בפיו של איינשטיין דברים שכלל לא אמר. נכנסתי להקשיב.
הנושא היה מצב הפועל תל-אביב בעידן אלי טביב. "אם היית יודעת כמה אני לא רוצה לדבר על זה", התחנן איינשטיין. אסייג המשיכה לדובב וזכתה לתשובות אדישות ומתחמקות: "אין לי מה להגיד משהו מקורי מלבד שזה מזעזע ועצוב [...] אין לי מושג [...] אני לא מתמצא [...] יש לי דעה משלי, אבל אני לא רוצה להגיד אותה [...] אין לי צל של מושג בדברים האלה [...] לא נוח לי לדבר".
אסייג: [...] "אבל מעניין אותך לדעת שהפועל תל-אביב תתנהל בצורה תקינה".
איינשטיין: "איזו שאלה".
אסייג: "אלי טביב הוא לא האיש הנכון?".
איינשטיין: "נו, אני שואל אותך, מה את חושבת?".
אסייג: "במקרה הזה, אם היינו הפוך אולי הייתי עונה, אני חושבת שהוא צריך להביא מישהו שינהל את העניינים אחרת".
איינשטיין: "יש לי דעה משלי, אבל אני בכלל לא רוצה להגיד אותה".
אסייג: "למה?".
איינשטיין: "כי לא נוח לי".
אסייג: "לא נוח לך לדבר איתי?".
איינשטיין: "אני אוהב ספורט, לא אוהב את ההתנהלות מאחורי הקלעים".
אסייג: "ובכל זאת תן לנו את הדעה שלך".
איינשטיין: "אין לי, אני רק יכול להתפלל".
בהמשך איינשטיין נפתח קצת, אבל עדיין לא אמר שום דבר משמעותי, מה שלא הפריע לאסייג לסכם את הראיון איתו באלו המלים: "אני רק חושבת שאתה צודק, מישהו צריך לקחת את הניהול בהפועל תל-אביב, לתת לטביב להישאר במיאמי להמשיך בעסקיו, לקחת מישהו שמבין בכדורגל ויודע לנהל, אולי הקבוצה תגיע לימים טובים יותר".
7 קטנות
דרוש עיתונאי. מעורבות העולם התחתון בכדורגל הישראלי מקבלת תפנית ביום ראשון ב"ידיעות אחרונות". בשער הספורט מופיע ציטוט מראיון עם המאמן העוזב של בית"ר ירושלים, יובל נעים: "גל יוסף הוא האיש הכי מקורב לגאידמק ויש לו את הכוח להזיז דברים בבית"ר". נגד גל יוסף הוגש בעבר כתב אישום באשמת סחיטה באיומים, והוא גם מעורב בכרטיס השחקן של טוטו תמוז מהפועל תל-אביב. "ידיעות" הציפו את הנושא ונתנו את יריית הפתיחה לתחקיר מהדהד ומתבקש, המונח זה זמן לפתחה של התקשורת וממתין לעיתונאי האמיץ שירים אותו.
לא היום. שתי כתבות גדולות פורסמו ביום שישי על אלי טביב, הבעלים של הפועל תל-אביב, אבל דווקא הפחות טובה זכתה לאזכור בכמה אתרים ביום שישי בלילה: ראיון עם טביב ב"אולפן שישי" בערוץ 2. "תפקיד האוהדים הוא לעודד" ו"אני איש חזק", בישרו הכותרות. הכתבה היותר מעניינת היתה ראיון ב"ישראל היום" מאת עירד צפריר, שהקשה בשאלות הנכונות, גם אם קיבל תשובות מתחמקות. אז מדוע רק הכתבה בערוץ 2 זכתה ליחסי-ציבור?
חרם חרם לעולם. ולמה "ידיעות אחרונות" נותר היחיד שכואב לו לתת קרדיט לכלי תקשורת אחרים? ב"מעריב" פורסם ראיון מעניין שעורר סערה עם הטניסאית דניז חזניוק, שחשפה התנהלות שכונתית של נבחרת הנשים. אריה מליניאק ועמיר פלג התייחסו בטוריהם ב"ידיעות" לדבריה, אבל לא הזכירו את העיתון המתחרה. אם זה לגיטימי בגלל היריבות בין שני העיתונים, מה הסיפור עם "וואלה"? ב"ידיעות" ציטטו מלה במלה את דבריו הפרובוקטיביים של אבו-סובחי על בית"ר ירושלים, אבל גם במקרה זה לא טרחו להעניק קרדיט.
כותרת הולמת. אחרי שב"הארץ" ביטלו את מוסף הספורט וקברו את המדור בלב החלק החדשותי, מגיע ביום ראשון מעין וידוא הריגה: בעמוד הראשי לא נמצאה שום הפניה למדור הספורט, על אף שבסוף-השבוע נרשמו כמה דרמות קטנות. הכותרת הראשית של מדור הספורט באותו יום תואמת למצבו: "הולך ודועך".
שקר בפרסום. אוהד מכבי חיפה, ניר הופמן, קרא שערוץ חמש פלוס לייב ישדר בחי את משחק קבוצתו בגביע המדינה מול מכבי באר-שבע. הופמן, שאינו מנוי על הערוץ, הלך במיוחד לפאב ששידר את המשחק, אבל התאכזב לראות שבמחצית הראשונה שודר "ערוץ הקיבוץ", ה"שירים ושערים" הטלוויזיוני של משחקי הגביע. "למרות ההבטחות", כתב הופמן ל"העין השביעית", "ראינו רק דקות ספורות מהמשחק הזה. את השער היחיד במחצית לא ראינו בשידור חי. אוהדים שראו את המשחק בטלוויזיה נאלצו להסתפק בדאחקות של משה פרימו וחבריו. זו הטעיית הציבור, שלא לומר שקר בפרסום".
ברכות לקורן. 28 שנה שודרה פינת הספורט ביומן חצות של רשת ב', עד שבא מוטי אמיר, מנהל הרדיו, וביטל אותה. כעת, אחרי שנתיים, החליט יאיר קורן, המנהל החדש של חטיבת החדשות, על החזרתה. יבורך.
זה נו. צופי ספורט המנויים על יס מקופחים לעומת מנויי הוט. אבנר סמיד, מנוי של יס, ניסה להבין למה זה קורה, וגם אולי להשפיע. הוא צילצל לחברת הלוויין, שלח להם אימיילים, הפציר בהם לתקן את המצב וסיים מאוכזב. אפשר להזכיר לו שאם הספק אינו עונה על צרכיו, אפשר לעבור למתחרים. קנסות היציאה כבר בוטלו.
לתגובות: yegerm9@walla.co.il