הרשמה לניוזלטר

השירות הכמעט חולני

ספורט "וואלה" מזהה בטעות את הרעה החולה של תקשורת הספורט כיתרון | "ישראל היום" מפיל סיפור מהידיים | אבי נמני מתעורר

שלמה מן 01.05.2012

ביום העצמאות פירסם אתר "וואלה" פרויקט תחת הכותרת "הדברים הטובים ששכחנו להעריך בספורט הישראלי". מתברר שאין הרבה כאלה, כיוון שהפרויקט כלל רק חמש כתבות, שעסקו בריבוי שידורי משחקים, השתלבות שחקנים ערבים בקבוצות יהודיות, מכבי תל-אביב שהפכה את ההצלחה למובנת מאליה, הזלזול בעמרי כספי על אף שהגיע ל-NBA, ושיר הלל כללי לתקשורת הספורט.

חמי אוזן, עורך ספורט "וואלה", החתום על הטור החמישי, הגדיר את תקשורת הספורט כסוג של ילד מוכה. "כמעט בכל פרשה, תמיד יהיה זה שימצא את חלקה של התקשורת בתהליך השלילי שהוביל למצב. תמיד יהיה מי שישאל – למה התקשורת לא עשתה כלום קודם לכן". אבל אנחנו בפרויקט הדברים הטובים, ולכן הוא ממשיך:

"עיתונות הספורט בישראל, למרות כל ההתלהמות, האינטרסים והשכונתיות, מספקת שירות לחובב הספורט הישראלי שהוא לחלוטין לא מובן מאליו. כמעט כל אירוע ספורט בעולם זוכה להרחבות והעמקות מהירות. תגובות אחרי משחקים מגיעות אל הגולשים או הצופים הרבה יותר מהר מהרבה מאוד מקומות בעולם. לפעמים יותר מהר מהמדינות ששולחות את הקבוצות אל האירוע".

אוזן לא שוכח לציין את ההשלכות: למשל, ריבוי של כוכבי סרק והבנה חלקית של המציאות, "אבל אסור לשכוח את העושר, את המהירות והשירות הכמעט חולני שהקורא הישראלי מקבל מבחינת סיקור ספורט. התקשורת הזו גדולה בכמה מידות על הספורט הישראלי, שלא מסוגל למלא את הדרישות".

יש טעם לפגם בכך שעורך אתר ספורט מפרגן לתחום שבו הוא עוסק, בבחינת יהללך זר, או לפחות הקורא. מה גם שטפיחה עצמית על השכם לוקה תמיד, מעצם טבעה, בסוג של עיוורון. לעצם העניין: העובדה שאתרי הספורט, לאו דווקא "וואלה", ממהרים לפרסם כל פיפס שמתרחש – ולפעמים שלא התרחש – אינה הוכחה לכך שהם עושים את עבודתם נאמנה. יתרון הכמות הוא יתרון זניח, משום שהוא חלק מתרבות התקשורת בכללה, ולאו דווקא תקשורת הספורט, וממילא הוא חושף לא פעם איכות ירודה של אמינות, רלבנטיות ועומק.

ההצפה של מידע כמעט לא מסונן מעניקה, מטבע הדברים, קדימות ל"התבטאויות", שמייצרות תמיד באזז ובעקבותיו עלייה נחשקת בגרף הטוקבקים. מבול ה"התבטאויות" מחפה על מחדלים, רפיון והתנהלות גחמנית. בכך שהיא מעניקה פתחון פה רחב כל-כך לפתחונות הפה, מסייעת תקשורת הספורט למיעוט הפעולות הממשיות בשטח. ועל כך כתב דוד רוזנטל באותו פרויקט: "כל-כך התרגלנו לשפע, שפשוט שכחנו שפעם הסתדרנו עם פחות".

אפשר להמעיט בחלוקת ציונים, ב"סודות מחדר ההלבשה", בפרטים זניחים, בכתבות סרק בנוסח "פרויקטים" שאין מאחוריהם הרבה יותר משנינות מקומונית, ב"פרסומים ראשונים" שמאבדים את חשיבותם בתוך שעה – ואיש לא ירגיש בחסרונם.

קרוב לוודאי שדווקא אז יורגש החיסרון בכתבות עם בשר, בתחקירים אמיצים, בסקירות ענייניות, ותיחשף העובדה הכואבת שמתחת ל"מהירות והשירות הכמעט חולני" של תקשורת הספורט, הכדורגל ויתר הענפים בישראל הולכים ונהרסים בשיטתיות. גם הפקה במהירות חולנית של רשימות "איפה טעינו" לא תחפה על האמת המרה.

האדריאטית לא הצילה אותם

איזו החמצה נוראית של עורכי "ישראל היום". הם היו לבד מתחת לסל, אף אחד לא הפריע להם לקלוע, ובכל זאת הם הצליחו לפספס. שלומיאליות כזו לא נראתה זמן רב במגרשי העיתונות.

בספורט של שרוליק פירסמו בשבוע שעבר ראיון (מאת אלי סהר ואבי סגל) עם דייוויד פדרמן, הבעלים של מכבי תל-אביב, שהתבטא בצורה חריגה נגד המאמן דייוויד בלאט. ב"ישראל היום" הבינו שיש להם ראיון טוב, הם אף מיקמו אותו בכפולה הפותחת, אבל הפלא ופלא – לא ידעו לשלוף את הערמונים מהאש והפכו אותו לראיון אנמי. "האדריאטית הצילה אותנו", היתה הכותרת החלבית. בטיזרים הבליטו מה דעתו של פדרמן על עתידם של כמה שחקנים, אבל הסערה האמיתית הסתתרה בעומק הראיון.

הפואנטה בדברים שאמר פדרמן על בלאט היתה ביקורת על יחסו של המאמן לשחקן היווני של הקבוצה: "מה שקרה עם תיאו פאפאלוקאס היה מאוד קרוב למה שהיה עם פיני גרשון בניו-יורק, ואנחנו לא ניתן לזה לעבור. אתה לא מתנהג לשחקן ברמה של פאפאלוקאס כאילו זה שחקן נוער, גם אם הוא איבד שישה כדורים. עוד לא נתקלתי במאמן כדורסל שאין לו שריטה. באופן טבעי זה כנראה חלק מהמקצוע, הם כל הזמן בלחץ. אבל במקרה הזה בלאט הגיע קרוב מאוד לקו שאני לא מוכן לעבור".

הקטע הזה, שכאמור הובלע בראיון ב"ישראל היום", הפך לכותרת ראשית באתר ערוץ הספורט, שם כתבו על סערה גדולה בעקבות הדברים, ואף ביקשו תגובה מפדרמן, שאמר כי הוא מצטער אם פירשו את דבריו אחרת. גם בימים שלאחר מכן המשיכו כלי תקשורת רבים לעסוק במתיחות הקשה שבין הבעלים למאמן כתוצאה מאותו ראיון.

זו דוגמה מעניינת לאופן שבו עריכה קהה יכולה להרוס אייטם מבטיח. מזל שבאתרים האחרים טרחו לקרוא את הראיון במלואו, בשבע עיניים, ולשלוף ממנו את החשוב באמת, מה שעורכי הספורט ב"ישראל היום" כשלו בו, משום מה.

בשולי הדברים: ערוץ הספורט, "וואלה", "מעריב" ו"הארץ" נתנו קרדיט ל"ישראל היום" על הראיון עם פדרמן. "ידיעות אחרונות" התעלם. בידיעה על מכבי תל-אביב ב"ידיעות" נכתב ש"הצהובים יקוו שהמתיחות בין בלאט לפרדמן לא תשפיע על הקבוצה". איזו מתיחות? מאיפה היא צצה? כנראה שב"ידיעות" סמכו על קוראיהם שכבר עודכנו ממקורות אחרים, וכיוון שכך החליטו שהם פטורים מלתת קרדיט. בעצם, מתי הם כן פירגנו?

בקטנה

הכינו מראש. בערב יום העצמאות שודר בערוץ הספורט חצי הגמר המכריע בין ריאל מדריד לבאיירן מינכן. אולפן ליגת האלופות החל בסיקור מקדים נחמד שכלל שיר מקורי ליום העצמאות בביצועו של מודי בר-און ובליווי חברי הפאנל. אלא שבסיום המשחק הדרמטי נעלם הפאנל כלא היה, והותיר את השדר יורם ארבל והפרשן שגיא כהן לסכם את המשחק לבדם. הפאנל שלפני המשחק וזה של המחצית הוקלטו יום מראש, ובשעת המשחק אנשיו היו בבית מול הטלוויזיה, בדיוק כמו הצופים. ערוץ הספורט הפקיר למעשה את רגעי השיא של המשחק.

לעוס היטב. ביום שישי התייחס אבי נמני בטור ב"ידיעות אחרונות" לאירועי האלימות בכדורגל, תחת הכותרת "הכדורגל על סף התרסקות, מקווה שהתעוררנו בזמן". על אף שהדגיש בפתיחה שהכל כבר נאמר ונכתב מכל הכיוונים האפשריים, פירט נמני את כל אותם רעיונות ועצות שפיזרו כל הכותבים האפשריים: החזרת השוטרים למגרשים, רענון בית-הדין, הקמת מינהלת ליגה, חינוך נוער ועוד. מעניין אם הקוראים שהצליחו ללעוס את החומר הטחון הזה התעוררו בזמן.

חידה: one, ערוץ הספורט ו-ynet התקוטטו על אותה ידיעה וטענו ל"פרסום ראשון" (קשטן יאמן את בני-יהודה). מי ניצח באמת? תשובה: מה זה בעצם חשוב.

המשחק שכן היה. מהדורת השעה 19:00 של "חדשות הספורט" (ערוץ הספורט) ביום שני קידמה שלושה משחקים שעמדו להיערך באותו ערב: מכבי תל-אביב בגמר הליגה האדריאטית, הדרבי של מנצ'סטר ומכבי תל-אביב מול נתניה. משחק נוסף לא הוזכר במלה: משחק מס' 4 בגמר הפלייאוף לנשים בכדורסל, ששודר כמה דקות אחר-כך בערוץ one. לפחות באתר ערוץ הספורט העבירו דיווח חי.