חיילי צה"ל ליד ספינת עץ שבנו פלסטינים ופעילי שמאל, בילעין, 4.6.12 (צילום: ווג'די עשתייה)

המשט חוזר

הנה זה בא – אחרי שבמשך שנתיים בנו את המתח ופיזרו קדימונים והערכות, זוכים העיתונאים לדווח על דו"ח המבקר שבדק את פרשת המשט לעזה ואת ההשתלטות שהסתבכה על אחת מאוניות המשט, המרמרה. כבונוס פירסם אתמול משרד מבקר המדינה גם דו"ח על תפקודו של המטה לביטחון לאומי (המל"ל, הנקרא בעיתונים לפעמים גם "המועצה לביטחון לאומי"). כפי שמציין דן מרגלית ב"ישראל היום", שני הדו"חות קשורים זה לזה, "כמו שיעור ותרגיל", אולם רוב העיתונים מעדיפים, כמובן, לעסוק בתרגיל.

כל העיתונים מקדישים לדו"ח את כותרתם הראשית, וזו משתנה בהתאם לאופן שבו הם תופסים את שליחותם הציבורית או את האינטרסים של בעלי השליטה בהם. "גורמי הביטחון התריעו, נתניהו לא טיפל באזהרות", אלה הכותרת והמסר ש"הארץ" בוחר להדגיש מתוך הדו"ח. "המבקר גילה 'ליקויים מהותיים ומשמעותיים' בתהליך קבלת ההחלטות", נכתב בכותרת המשנה לראשית.

ארבעה כיתובים מודגשים על השער מסכמים את לקחי הדו"ח. השניים האחרונים עוסקים בהדרת הקבינט, השרים הבכירים והמל"ל מדיוני ההכנה למשט, השניים הראשונים סותרים זה את זה: הראשון קובע כי נתניהו לא הגיב להתרעות של שר הביטחון והרמטכ"ל מפני אפשרות של השתלטות אלימה ("נתניהו: לא אמרו לי"), ואילו השני קובע כי הצבא לא התריע דיו בפני נתניהו מפני אפשרות של השתלטות אלימה. ברק רביד מדווח כי המבקר "דחה את הכחשות נתניהו" שלפיהן לא הוזהר על-ידי נציגי מערכת הביטחון, כלומר: אין סתירה. נותרה עדיין תמיהה: האם דחייה של ההכחשות אין פירושה כי נתניהו שיקר למבקר? כך או כך, הדיווח של רביד ממצה ומזכיר כבר בתחילתו: "המחדלים שעליהם מצביע המבקר רחבים יותר ואקטואליים מתמיד לאור האפשרות לתקיפה ישראלית של מתקני הגרעין באיראן".

טורים נוספים הם של צבי בראל, העוסק בתגובה הטורקית ("דו"ח הוא לא התנצלות"); של ראובן פדהצור, העוסק בהיסטוריה של כשלון המל"ל; של עמוס הראל, המתייחס לתגובת נתניהו לדו"ח וקובע כי הטיפול במשט היה "כישלון מהדהד" וכי המבקר חשף "תמונה עגומה של תהליכי קבלת ההחלטות בצמרת הישראלית", ומוסיף, "אף שזו כבר נשמעת קלישאה, חשוב מאוד לומר זאת: קיים כאן לכאורה תקדים מדאיג באשר לנושא מספר אחת – איראן"; אמיר אורן לא מפחד מקלישאות: "משט המרמרה הוא רק דוגמית למנה העיקרית, ה'בקרוב' של הסרט הפרסי", הוא כותב תחת הכותרות "כמו לפני מלחמת יום כיפור" ו"שטחיות מעוררת חלחלה".

"באין אופוזיציה חזקה, אין מי שיגבה מנתניהו את מחיר תגובתו היהירה על דו"ח המבקר – תגובה שאינה מתייחסת לממצאים ולו במלה אחת ומקדשת את 'מבחן התוצאה' בלבד. במבחן הזה נתניהו הוא הנבחן והבוחן גם יחד, והוא מעניק לעצמו ציון מרבי", נכתב במאמר המערכת של "הארץ".

"הליקויים, הלקחים ו'מבחן התוצאה'" היא לשון הכותרת החנפנית והמביכה של "ישראל היום", בטאון השלטון ההופך את הציון המרבי שמעניק לעצמו ראש הממשלה לאבן יסוד של סיקור הדו"ח הקובע כי כשל והכשיל. "מסקנות המבקר: דיונים נערכו ללא הכנה, מוכנות הצבא לא נבדקה והמל"ל מודר. משרד רה"מ: 'במבחן התוצאה ישראל נהנית מביטחון שלא היה כמותו שנים רבות'", נכתב בכותרת המשנה. ההפניות לטורים מלמדות על טון הסיקור: "חוכמת הבדיעבד", "לקח לעתיד" ו"די להלקות את עצמנו". תגובתו של נתניהו זוכה לידיעת עמוד והדיווח של שלמה צזנה על דו"ח המל"ל מדגיש את "ההתקדמות" שנעשתה מאז פרשת המשט. ברוח ההפקרות הזו, מגייס דן מרגלית את מאמר הפרשנות שלו לחבוט ברמטכ"ל לשעבר אשכנזי, שנגדו הוא כותב תדיר על רקע יחסיו עם שר הביטחון ברק.

"ספק אם מישהו שחי בישראל הופתע אתמול מדו"ח מבקר המדינה על המשט הטורקי. התקלות, הטעויות, החפיפניקיות – כל אלה סוקרו בהרחבה, בזמן אמת, ונבחנו על-ידי ועדות חקירה ובדיקה פנימיות וחיצוניות", כותב יואב לימור בטור פרשנות בכפולה הפותחת של העיתון. ובכן, ספק אם מישהו שקורא עיתונים בישראל הופתע היום מהאופן העלוב שבו מסקר "ישראל היום" דו"ח של מבקר המדינה המצביע על כשלים אצל ראש הממשלה ושר הביטחון. בכל זאת, חשוב שיתפרסמו דו"חות מבקר, ויש חשיבות להצבעה על הכשלים המוסריים של עורכיו של "ישראל היום".

גם "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" מתייחסים לדו"ח. "חובבנות" היא הכותרת של "מעריב", המגיש סיקור ענייני למדי וכולל דיווח של נועם שרביט על עיקרי הדו"ח (תחת הלוגו התמוה "מסמך") ותמצות המסקנות למתקשים בקריאה; עפר שלח מקבל עמוד כדי להשוות את התנהלות ברק ונתניהו לזו של פרץ ואולמרט במלחמת לבנון השנייה ("יותר גרוע מלבנון"); וכפולה נוספת מוקדשת לפיצוחי-דיווחים על זוויות שונות של הדו"ח (יריבות בין ברק ליעלון, יחסי ישראל-טורקיה, ההסברה הישראלית – שעורך "מעריב" הנוכחי, ניר חפץ, עמד אז באחד מקודקודיה הכושלים) ודיווח על תגובות לדו"ח ולטור של מזל מועלם, החובט ב"מדינת ביבי-ברק" ובסופו נכתב כי הוא תקציר של הטור שיתפרסם מחר במוסף.

ב"ידיעות אחרונות" מתפרסם תקציר השאוב ממדור שיתפרסם במוסף של מחר, מדורה של סימה קדמון, שמכתיב את טון הדיווח ואת הכותרת הראשית: "המלך עירום". המלך הוא בנימין נתניהו, והסיקור בעיתון מצליף בו יותר מכל העיתונים האחרים, תוך שהוא מגייס לשם כך את פרשניו הבכירים שמעון שיפר, סימה קדמון ואלכס פישמן. איתמר אייכנר מגיש גם הוא דיווח. קדמון אינה שוכחת להזכיר את התקיפה הצפויה או לא באיראן, והדברים מודפסים על שער העיתון.

פרס לפרס

"כבוד לכל העם", קובעת הכותרת המגושמת לידיעה המרכזית בכפולת העמודים 9-8 של "ישראל היום", המעומדת בחגיגיות ומוקדשת (בחלקה) לביקורו של נשיא המדינה שמעון פרס בארה"ב, לרגל קבלתו את "מדליית החירות" מנשיא ארה"ב ברק אובמה. "עוד רגע שיא בקריירה מפוארת", נכתב בכותרת המשנה. "טקס רב הוד והדר", מתמוגג הפתיח לדיווח של יוני הרש. הטון המעומלן והמלוקק, האופייני לעיתון, מהדהד גם בטקסט עצמו: "פרס היה אמור לציין את נוכחותה בטקס של דליה רבין, 'בתו של שותפי הבלתי נשכח יצחק רבין, שנתן את חייו למען השלום'", מצטט הרש את הדברים שאמור היה לומר הנשיא על יריבו הפוליטי השנוא.

אמור היה לומר? מאחר שהטקס נערך רק אחרי שהעיתון הודפס, הדיווח ביזארי למדי ומאתגר את כללי הזמנים בתחביר העברי: הוא נשאב מטיוטות הנאומים ומורכב מציטוטים של פרס ואובמה (בעיקר פרס), כשלפניהם נכתב "הנשיא פרס היה אמור להגיד" או "הנשיא אובמה היה צפוי להגיד".

הכיתובים על תמונת הנשיאים פרס ואובמה על שער "ידיעות אחרונות" עושים סדר: "אני מקבל את הכבוד הזה בשם עם ישראל", אומר בצדק פרס בציטוט שלו בכיתוב התמונה. "כבוד לפרס", מדייקת הכותרת. ב"הארץ" הכותרת לאותה תמונה על השער מדגישה דווקא את דברי ההערכה, או החנופה, שאמר פרס לאובמה, הנשיא ה"שמאלני": "פרס לאובמה: 'פעלת כמנהיג גדול, ידיד אמת'". ב"מעריב" מדפיסים אותו תצלום של עמוס בן-גרשום מלשכת העיתונות הממשלתית לרוחב עמ' 8: "פרס התקבל אמש בכבוד מלכים בבית-הלבן", נכתב בכותרת הגג, ובכיתוב נכתב פשוט: "כבוד. פרס ואובמה אתמול בבית-הלבן" (הכותרת המטופשת היא "מדליסט נשיאותי").

מי שלא רק קראו עם העיניים עד עכשיו שמו לב בוודאי להבדל הבולט בדגשים בין אופן הטיפול של "הארץ" בסיקור הטקס לזה של העיתונים האחרים: "הארץ" הוא היחיד שאינו משתמש ב"כבוד" כמלה המובילה את הדיווח בעניין (למעשה הוא אינו משתמש בה כלל במסגרת שהוא מקדיש לדיווח, המוגבל לכיתוב תמונה על השער, לעומת ידיעה מלאה בכל שאר העיתונים). האם "הארץ" הוא עיתון ששכח מה זה להיות יהודי? אני מהמר על האפשרות השנייה: העיתונים האחרים מדגימים כי אדם צועק את שחסר לו.

כל העיתונים מציינים כי בקשתו של פרס מאובמה, כי יחון את המרגל הישראלי ג'ונתן פולארד, נענתה בשלילה.

בשולי החדשות

"אהרונוביץ' הורה לבטל את חקירת פעילי המחאה", מדווחת כותרת ידיעה של אילן ליאור ועוז רוזנברג ב"הארץ". "'התקשרו אלי ואמרו, 'מדברים מהמשטרה'', סיפרה יעל בן-יפת, מנכ"ל הקשת הדמוקרטית המזרחית ועד לאחרונה חברת מועצת העיר תל-אביב מטעם סיעת האופוזיציה עיר-לכולנו. 'שאלו אותי אם קיבלתי זימון לחקירה, וכשהשבתי שכן, אמרו, 'אין צורך שתבואי'. כששאלתי למה, ענו לי, 'שיהיה לך יום טוב'. לא הסבירו כלום. זה היה ממספר חסום, אני אפילו לא יודעת מי דיבר איתי'".

"פיטורים אינם זרים לי", כותב יוסי קליין במאמר ב"הארץ" המוקדש למותה מדום לב של קטרינה הלפרין, שפוטרה מלשכת התיירות של עיריית טבריה בגיל 56 לאחר שעבדה שם במשך 13 שנה כעובדת קבלן. "פיטרתי וגם פוטרתי. פיטורים הם נוראים. מאוד לא נעים לפטר ומאוד לא נעים להיות מפוטר, אבל חייבים להודות שעדיף להיות המפטר ולא המפוטר. המפטר חש אמנם מועקה קלה, אבל זו תחלוף עם ארוחת הצהריים. המפוטר, לעומתו, משוטט שעות ברחוב כדי לעכל את הגזירה, ואז הוא חוזר הביתה ושוכב על הספה, המום. עובד ותיק שמפוטר חושב מיד על אחזקת הרכב ועל המשכנתה, עובד צעיר חושב על שכר הדירה. לכל אחד דאגות משלו, אבל המשותף לזה ולזה הוא העלבון. עלבון מר וצורב, גדול יותר מכל דאגה".

ובינתיים, בסוריה

ב"הארץ" מוקדש מאמרו של ארי שביט לניגוח "הרדיקליות הערבית-היהודית בישראל": "לאומנים פלסטינים בישראל וגם יהודים רדיקלים בישראל" השותקים לנוכח הזוועות שמחולל הרודן הסורי אסד לאזרחי ארצו. שביט מקדיש את חלקו הראשון של הטור להשוואה בין מספר ההרוגים החפים מפשע שהפיל אסד ובין אלו שנהרגו מאש צה"ל בהזדמנויות שונות, מדיר-יאסין ועד עופרת-יצוקה. גם כטריק דמגוגי השוואה כזו נראית כמסגירה את קרבתו הרעיונית של שביט למי שהוא נהנה להצליף בהם מדי פעם.

כותרת המאמר היא "על השתיקה", אולם גם העיתונים העבריים שאינם שייכים לשמאל הרדיקלי לא עסקו באופן עקבי או סדיר בסיקור הנעשה בסוריה. היום למשל מתפרסמת ב"הארץ" ידיעה על תגובתה של עורכת "ווג" לראיון מחניף שהתפרסם בזמנו בעיתון עם רעיית אסד; ב"ידיעות אחרונות" מתפרסמת ידיעה קצרצרה המתמצתת תגובות במערב; ב"מעריב" מתפרסמת ידיעה נרחבת מעט יותר בליווי תצלומים שעניינה ההתכתשות בין רוסיה לארה"ב על רקע המלחמה בסוריה.

את העיתונים אין צורך להאשים בצביעות: זה קושי מובנה של העיתונות, להמשיך לסקר יום אחרי יום התרחשות החוזרת על עצמה, גם אם מדובר בהתרחשות שהיא זוועה מעוררת חלחלה, בוודאי כשהיא קורה לציבור שאינו נמנה עם קוראי העיתון או כותביו. כך או כך, בעתיד, כל אימת שיישמעו התלונות המוכרות על האופן שבו מסקרים בעולם התרחשויות – גם זוועתיות ומעוררות חלחלה – הקורות כאן בישראל או ליהודים באופן כללי, יהיה מעניין להיזכר בטיפול האקראי למדי של העיתונות הישראלית בטבח המתמשך באזרחיה של מדינה שכנה.

גם ב"מעריב" מתפרסם טור בעל מסר זהה לזה של שביט. הכותב, אראל סג"ל, מוצא ב"שחיטת ילדים קטנים ואונס ילדות על-ידי חיילים גם צד מואר", שכן הם מוכיחים כי השמאלנים "נגועים בטמטום, צדקנות, התחסדות וצביעות". כאלו הם היהודים הטובים, מחפשים תמיד את הצד המואר.

ענייני תקשורת

על שער "הארץ" מודעה הקוראת "מחר! המוסף החדש", ומתחת לה הפניה ארוכה המפרטת את תוכנו הצפוי: זמרת צעירה כותבת על עצמה; סיפור בהמשכים של סופרת אנונימית אך מקושרת; טור סאטירי, ביקורת טלוויזיה ומדור אוכל; טורים בנושאים "תחושת צדק ואבולוציה", "אגדות אורבניות", "היפנוזה"; ו"מורן שריר על הפטמה של מדונה".

לא ברור אם המדור האחרון הוא מדור מצולם ואם למדונה לא היה כבד, אולם ברור למדי מהו הכיוון החדש של המוסף החדש: אותו כיוון ישן, שהחל עוד עם המדור "גלויה מהעולם" (או משהו כזה) שהנהיג רוגל אלפר כשנכנס לנעליו של אהוד אשרי לפני שמונה שנים, המשיך שי גולדן, שהעדיף כתבת שער בנושאי בישול על פני תחקיר מהדהד על מסתננים, וממשיך בעוז העורך הנוכחי מייקי דגן. זה אינו כיוון רע, אבל קשה לעשות אותו טוב. צריך בשבילו סגנון, לא (לייף) סטייל.

כך או כך, יהיה גם חלק פוליטי: "יעלון ל'הארץ': אם זו פצצה איראנית או הפצצה – הפצצה", נכתב בכותרת הלא ברורה דיה המודפסת בחלקו העליון של שער העיתון. "הראיון המלא מחר במוסף 'הארץ' החדש", מבטיח כיתוב מודגש. תמיד יהיה לנו ארי שביט, עיתונאי עם סטייל.

ובספורט "הארץ", אלון עידן כותב על המשמעויות הגלומות בתרמית המביכה שפירסם "ישראל היום" בשם שלמה שרף ובפרסום שלפיו גלעד שליט יכתוב ב"ידיעות אחרונות" טור בנושאי ספורט.

עוד ב"הארץ": "מגיש 'מבט' לשעבר, ינון מגל, שוקל לתבוע את רשות השידור", מדווחת אמילי גרינצווייג. העילה: הפרת חוזה. מגל התפטר שלשום.

וב"מעריב" מדווח חיים גריידינגר על "הקרב על עיתון הליטאים": "מאבק שליטה מר ניטש בין מחנות שני הרבנים הבולטים בפלג הליטאי על העיתון החרדי הנפוץ 'יתד נאמן'. אתמול הגיעו הדברים עד מהלומות ותלונות במשטרה".

עוד ב"מעריב": יעל פז-מלמד מפרסמת טור על הטוקבקים למאמרו של עפר שלח בגנות התבטאות של אברי גלעד. מה אתם יודעים.