הפירמידות, מצרים (צילום: בלינק, רשיון cc-by-nc)
ובינתיים, במצרים
"מכה לאחים-המוסלמים: הפרלמנט המצרי יפוזר", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב", וזו של "ישראל היום" עונה לה כהד: "'האחים' תוקפים: הצבא עשה פוטש". גם על שער "הארץ" נכתב בכותרת, "בית-המשפט המצרי פיזר את הפרלמנט". וב"מקור ראשון" נכתב בכותרת הראשית: "עמוס גלעד: האביב הערבי מוביל להקמתה של אימפריה אסלאמית". כותרת המשנה מתאימה להפליא לעיתון המכוון לקהל דתי: "ראש האגף המדיני-בטחוני במשרד הביטחון סבור שרוסיה לא תיתן לאסד ליפול, ויוצא נגד ארה"ב, שלדבריו לא מזהה את הסכנה: 'כשיש חירות, כל הכוחות השטניים משתחררים'". ב"ידיעות אחרונות" הכותרת ברצועה הצרה בתחתית השער מתלהבת: "מצרים: דרמה ערב הבחירות".
"דרמה פוליטית גדולה במצרים", נפתח מאמרו של אבי יששכרוף ב"הארץ". "יומיים בלבד לפני הסיבוב השני בבחירות לנשיאות שיתחיל מחר, הורה אתמול בית-המשפט לענייני חוקה על פיזור הבית התחתון של הפרלמנט, שבו רוב גדול למפלגות האסלאמיסטיות, בטענה כי הבחירות שנערכו אליו היו לא חוקתיות. נוסף על כך קבע בית-המשפט כי החלטתה של ועדת הבחירות להתיר למועמד החילוני, אחמד שפיק, להתמודד בבחירות היתה חוקתית. [...] נציגי האחים-המוסלמים הזהירו כי פסיקת בית-המשפט תוביל את מצרים ל'מנהרה ללא מוצא' [...] כעת ישנו חשש אמיתי שכבר היום, לאחר התפילה במסגדים, יתחדשו המהומות בכיכר א-תחריר וברחבי קהיר".
"הצבא חוזר למרכז הבמה", נכתב בכותרת טור הפרשנות של צבי בראל ("מהפכה נגד מהפכה") ב"הארץ". בטור פרשנות נוסף באותו עמוד קובע בראל כי למרות האירועים האחרונים, המחזירים את מצרים "חצי שנה לאחור", "לשכנותיה של מצרים, כמו לוב ותוניסיה, יש עדיין מה ללמוד ובמה לקנא".
עוד כותרות ראשיות
המוספים "גלריה" ו"מוסף 'הארץ'" מוגשים היום לקוראי העיתון בפורמט חדש, מוקטן ומצומצם. לפי פרסומים במדורי הברנז'ה, העיתון השקיע שלושה מיליון שקל במסע פרסום שנועד לשכנע את הקוראים שפחות זה יותר. אז איך "'הארץ' החדש"? "גלריה" לא סובל מאוד מהשינוי. תכניו לא סובלים מקוצר נשימה בסד הקומפקטי שנכפה עליהם, וכמה מהם אפילו נושמים לרווחה. התצלומים נראים, כמובן, הרבה פחות, וגם פחות טוב, כנראה בשל איכות הנייר או ההדפסה הירודה (בניגוד להתפארות במודעות הקמפיין של "'הארץ' החדש"), אבל אם הפורמט המוקטן (קטן עוד יותר מפורמט המוספים בטבלואידים המתחרים) לא יביא לקיצוץ כנפיהם של המבקרים המובילים בתחומם שהמוסף עדיין משמש להם במה, ייתכן שהקוראים, במיוחד אלו הלוקחים עימם את המוסף לבית-הכבוד, רק ירוויחו מהשינוי.
ומה עם "מוסף 'הארץ'"? קצת רקע: את הכינוי "'הארץ' החדש" טבעו כמה מאנשי המערכת כשם גנאי לשינויים שעמד להכניס העורך הקודם, דב אלפון: "עוד בטרם קיצר את קומתו והפך לטבלואיד, עובר 'הארץ' תהליך טבלואידיזציה. בחדר החדשות מדברים על 'הארץ החדש' ו'הארץ הישן', ושורה של מינויים והוראות מערכתיות חדשים מעידה על הכיוון: פנייה לקהל אחר על-ידי בחירת נושאים פופוליסטיים והשוואת הסיקור לזה של 'מעריב' ו'ידיעות אחרונות', פזילה למרכז הפוליטי והגברת השימוש בתמונות במקום במלים. 'הארץ', לא מה שהיה", סיכמה כותרת המשנה לכתבה של אורן פרסיקו מ-2008 כאן באתר "העין השביעית".
רק כמה מן השינויים שדובר בהם התבצעו, בין היתר בשל המאבקים בין אנשי "'הארץ' הישן" ו"'הארץ' החדש". אחד מהשינויים שלא יצאו אל הפועל היה המעבר הפיזי לפורמט טבלואיד. כעת העורך הראשי אלוף בן, כמעט הבכיר הוותיק היחיד במערכת העיתון ששרד את השינויים הפרסונליים בתקופת אלפון, מבצע את המעבר לטבלואיד (במוסף "הארץ" וב"גלריה") והופך את הכינוי "'הארץ' החדש" לסלוגן רשמי.
למעשה, בתקופת אלפון כן התבצע מעבר של מוסף אחד לפורמט טבלואיד: מוסף "השבוע" (עוד לפני כן היה המעבר של "דה-מרקר" לפורמט טבלואיד, שנחשב להצלחה מסחרית ותוכנית). המוסף, המקבילה לתוספת הפוליטית והמדינית ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות", לא נהנה מהמעבר. לעומת "דה-מרקר", אבי אבות הטבלואידיזציה ב"הארץ", המתמקד בחדשות, "השבוע" המגזיני, עם הכתבות הארוכות והתמונות הגדולות, מעולם לא השתקם לגמרי מהמעבר.
מוסף "השבוע" עדיין מחזיק פרשנים וכותבים מהמובילים בתחומם ומאייר מעולה, אולם הפורמט, הקטן באופן משמעותי גם מהפורמט של המוספים המקבילים בטבלואידים המתחרים, הוא סד שאינו מאפשר בדרך כלל את רוחב היריעה שאותם כותבים מסוגלים לו (כשמתפרסמת במוסף כתבת מגזין מפורטת, כמו התחקיר של שי פוגלמן על הבופור בחודש שעבר, היא סובלת מפרישה מקוטעת על פני עמודים רבים). כתוספת לכתבות, ולפעמים כתחליף, הופיעו במוסף פיצ'רים קצרים עד קצרצרים בעלי ערך תזונתי פחות.
אז איך "'הארץ' החדש"? "קוראים יקרים, פיצחתי את המטריקס: במסגרת איחוד המערכות בעיתון החלטנו לשלב בין המוסף השבועי למגזין 'שמנת'. המוצר החדשני יחכה לכם מחר בדוכנים", צייץ אתמול בטוויטר גיא רולניק המזויף. האבחנה הזו נדמית חריפה מדי: לאריזת המוסף החדש אין ניצוץ הכרומו החלול שהיה למוסף הפרסום הסמוי ("תוכן שיווקי") של "הארץ" "שמנת". הוא מודפס בכריכת קרטון המזכירה את המגזינים "ארץ אחרת" או "סגולה" של "מקור ראשון", ומשדרת כובד ראש מסוים. ברם, ההרגשה החלולה משתלטת מיד עם המעבר מהכריכה אל העמודים הפנימיים.
החלק הפותח של המוסף, "תוצרת הארץ", שהושק בזמנו של העורך אהוד אשרי כאוסף צנוע של ויצים מענגים, הפך בתקופתו של העורך הקודם, שי גולדן, לבלוק מעיק של הבלחות מעייפות, נסיונות הצחקה מאולצים ומדורים שחצניים ומטופשים כמו "ועדת המדרוג". בפורמט החדש משתלטת ההבלת על לא פחות מ-19 העמודים הראשונים, ומתוגברת בסיפור בהמשכים שהתקווה היחידה עבורו היא שיתגלה כי מדובר בפארודיה ("בתום קבוצות מיקוד רבות הבנו שיש להמשיך את המסורת: את עיתונו של זלמן שוקן, פטרונו של עגנון, יציל רק סיפור בהמשכים של רנה ורבין", אם לצטט שוב את רולניק המזויף) ובמדור סאטירי חדש שלא יהיה הוגן לשפוט אותו כבר כעת (אבל כעת הוא לא מצחיק). בין העמודים מסתתרים גם קטעים ראויים, לפחות למי שאוהב פיצוחים למנה ראשונה, שנייה ושלישית. כמו כן: הטורים המוכרים של סייד קשוע המצוין ושל דורון רוזנבלום הוותיק.
יש עוד תוכן במוסף, המחזיק היום 90 עמודים: ראיון שער של ארי שביט עם השר לענייני לא ברור בוגי יעלון; כתבה של נטע אחיטוב, הטוענת כי הימנעות של הורים יהודים מביצוע ברית-מילה לילדיהם "מאיימת להפוך לטרנד סוחף"; כתבה של מורן שריר על זמרת ישראלית צעירה המנסה את מזלה באירופה; ויובל סער מראיין מעצב טקסטיל. החלק המגזיני מסתיים בעמ' 64, אחריו עוד שלל מדורים קצרים וקצרים יותר, כמה טורים, מתכון, תשבץ. כמה מהמדורים והטורים מעניינים או בעלי פוטנציאל עניין (אווה אילוז למשל, או נועה מנהיים). אחרים נולדו מתים, למשל זה של מורן שריר, שכתב כנראה את הטור מתוך שינה, או שני המדורים הסוגרים: "טיסות נכנסות / טיסות יוצאות", הכושל בניסיון לשחזר את הקסם החד-פעמי של המדור של אבנר ורלי אברהמי, ו"ענייני פנים", ומגיש רכילות סלבס באופן מייגע ("תמיד הייתי רזה", חושפת תסריטאית ומוזיקאית תל-אביבית).
האנטומיה של המוסף, אם כן, התהפכה: הכתבות המגזיניות, שהיו פעם השלד, הבשר והשרירים של המוסף, הפכו למספר מצומצם של אברים פנימיים, והמדורים, הטורים, הדאחקות והפילרים תפסו את מקומם. הבחירה בראיון של שביט, שנעוץ במוסף במתכונתו הנוכחית כגוף זר, להיות כתבת השער של המוסף מאולצת ואינה בת-קיימא.
גוף כזה אינו יכול להחזיק מעמד: שלד הבנוי מחומרים רכים, סופו להתקפל ולמעוך את האיברים הפנימיים. הכתבה של אחיטוב מחזיקה שמונה עמודים, לא כולל כפולה פותחת ובה כותרות בלבד. הראיון של שביט מחזיק שישה עמודים, לא כולל כפולה פותחת. אלו מספרים שספק אם יחזרו לאורך זמן. הפורמט שנבחר למוסף "הארץ", הקטן אפילו יותר מזה של "השבוע" (זעיר ממש), אינו מסוגל להכיל בתוכו באופן טבעי כתבות באורך כזה. דינן להיעלם עם הזמן או להישאר במצב הנוכחי: מין מוגן שאינו נכחד רק כתוצאה מצווים מוסריים חיצוניים למהלך העניינים הטבעי.
במסרים השיווקיים שעליהם חתום אלוף בן, כחלק ממסע השכנוע המופנה לאנשי פרסום ומלווה את השינוי הנוכחי, מוזכר כי המהלכים הם חלק מתוכניתו של "הארץ" להפנות משאבים לזירה הדיגיטלית. זו בוודאי החלטה נכונה בתקופת הדמדומים שבה אנו נמצאים, בעין הסערה של שינוי מכריע באופן ההפצה והצריכה של התכנים, ובהם תכנים עיתונאיים, בעולם כולו. אולם היא אינה חייבת לגרור איתה השמדת ערך של הנכסים הנוכחיים של "הארץ". בדרך להפוך מעיתון לאתר ואפליקציה, "הארץ" צריך עדיין לשמור על אופיו. ההסתגלות לשינוי באופני ההפצה אינה מייתרת את הצורך לשמור על איכותם של התכנים שיופצו בהם. האצבעוניזציה של מוסף "הארץ" מצביעה על כך שהאמת הטריוויאלית הזו לא תופיע כאחת התשובות במדור "20 שאלות".
יש מי שהמהלך הנוכחי מזכיר לו את הטלטלה שעברה רשת המקומונים של "הארץ", רשת שוקן, רגע היסטורי לפני ששקעה לתהום הנשייה שבה היא שוחה כעת, עם מהלך המיתוג והמיתוג מחדש שסחט ממנה את נשמתה בעינויים. כמו במקומונים, גם בעיתון האם: אין מדובר בשינוי פתאומי או בניסוי חד-פעמי (כמו, למשל, ההשקה הכושלת של מוסף "סופשבוע" של אמנון דנקנר ואמיר זיו ב-2007), אלא בתהליך ארוך, מתמשך וחד-כיווני. המניעים לתהליך ברורים: קשיים כלכליים ניכרים בעסקי המו"לות של משפחת שוקן. חסרון כיס הוא יועץ גרוע, אולם קשה לבקר את מי שמיישם את עצותיו. ברם, גם דברים קשים ניתן להוציא אל הפועל.
"העיר", עיתון הדגל של הרשת, עבר את המספר הגדול ביותר של שינויים כאלה, שתמיד לוו בהשקעות של מאות אלפי או מיליוני שקלים שהוזרמו לחברות פרסום ושיווק במקום למערכות העיתונאיות עצמן, מהלך שגם בהסתכלות לאחור היה שגוי מעיקרו. "מעיתון של עורכים וכותבים נעשה 'העיר' החדש לעיתון של מפיקים. המצאות של קופירייטרים. היצור החדש נראה כגיבורו של ריי ברדבורי ב'הזבוב': די.אן.איי של ערוץ הבידור שהתערבב בזיעה של 'ישראבלוג' ובנוזלי הגוף של מלאבס", נכתב בכותרת המשנה למאמר שכתב חנוך מרמרי ב-2007 על מהלך "המיתוג" הגדול של הרשת. "חטיף תוכן מהונדס גנטית" היתה הכותרת. כדאי לקרוא את הטור ההוא שוב על רקע מהלך המיתוג הנוכחי שהגיע כעת אל ה"הארץ" עצמו.
ובכלל, ראוי להיזכר כעת בתהליך נפילתו של "העיר". גם אז, כשהוקטן וגומד הפורמט של העיתון, רגע לפני שנבלע סופית בתוך מדריך הבידור והטלוויזיה שלו, הרקע להחלטה העיצובית היה שיקול תוכני שנולד כתוצאה מהכתבה מסחרית. "לבליעתו של העיתון בתוך המדריך השלכות מיידיות ברורות, כגון ויתור על מדורים חופפים, ויתור על תכנים שלא יתאימו לפורמט המוקטן וקיצוצים במצבת כוח האדם, אך גם משמעות מהותית יותר, שהיא פרי החלטה מודעת של קברניטי הרשת: צמצום ואולי אף העלמה גמורה של מה שעמד במרכז העבודה העיתונאית במקומון בשנתיים האחרונות – עיסוק מתמשך בפוליטיקה הישראלית, ברמה הארצית, מתוך נקודת מבט שמאלית", כתב אז אורן פרסיקו על השינוי.
"לא רק מניע כלכלי הביא לאיחוד 'העיר' ו'עכבר העיר' (חיסכון בעלויות הדפסה ובעלויות המערכת), אלא גם החלטה לוותר על הקו האידיאולוגי של 'העיר'. בהנהלת 'הארץ' ובהנהלת רשת המקומונים הגיעו למסקנה שהקו האידיאולוגי שמאפיין את 'העיר' בשנתיים האחרונות מטשטש את הבידול שאמור להיות בינו ובין יתר 'חבילת סוף-השבוע' שמקבל מנוי 'הארץ' לביתו", כתב עוד פרסיקו. "בעיתון 'העיר' אולי חושבים שהמוצר שלהם שונה דיו לא רק מ'טיים אאוט' ו'7 ימים', אלא גם מ'מוסף הארץ' ויתר חלקי עיתון האם".
לפני שנתיים פתרו את חלקה הראשון של הבעיה הזו עם חיסולו של "העיר". היום, כך נראה, נפתר חלקה השני.
סנוב, בבית-חולים כבר היית?
"אושפזתם בבית-חולים? הגיע הזמן שתדעו", זועקת כותרת המשנה לראשית של מוסף "סופשבוע" של "מעריב". "סיכוי רב שתצאו משם עם חיידק אלים, קטלני ועמיד לאנטיביוטיקה. 4,000 איש מתים מדי שנה בדיוק כך, אבל תחקיר 'סופשבוע' מגלה: משרד הבריאות מסתיר את הדו"ח הסודי שמדרג את רמת הזיהום בכל בית-חולים". על התחקיר חתומה ליאת שלזינגר.
"טעויות של מתחילים" היא כותרת המוסף "שישבת" של "ישראל היום". "מאות חולים נפגעים מדי שנה מטיפול של רופאים זוטרים וחסרי ניסיון בבתי-החולים בישראל", טוענת כותרת המשנה, "חלקם משלמים על זה בחייהם". על התחקיר חתום רן רזניק (אגב, התחקירים היחידים שמפרסם "ישראל היום" בקביעות עוסקים במערכת הבריאות, ולא במערכת הפוליטית או העסקית. זו אינה בחירה אקראית).
"טיפות-חלב, המערך המפואר שפעל בישראל עוד לפני הקמת המדינה, בסכנת קריסה", נכתב בכותרת המשנה לכתבה רחבה של דן אבן המתפרסמת בקונטרס החדשות של "הארץ". "עלייה בעומס, שיטות עבודה מיושנות ושירות ירוד הפכו את התחנות לקבלניות חיסונים ומדידות".
פינת החי
"התגלה הנגיף שהוביל להיעלמות של דבורים" מארה"ב ואירופה, נכתב בכותרת ידיעה קצרה, מתורגמת מ"לה-מונד", בעמ' 17 של "הארץ". "תעלומה שנמשכה שש שנים", מוסרת כותרת הגג. כעת נותר לחכות לפתרון תעלומת הדגים העיוורים בישראל.
ענייני תקשורת
בתחילת החודש פורסמה ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" כתבה של אריאלה רינגל-הופמן, שריאיינה את עודד (שטרן) מירז, מי שלחם בקרב הבופור במלחמת לבנון הראשונה, והביאה קטעים מיומן שכתב אז. אחד הגילויים שהובלטו בכתבה היה דבר התאבדותו של הלוחם רזי גוטרמן, שנפצע במהלך הלחימה ופוצץ עצמו, כביכול, באמצעות רימון. במקרה, בכתבה שהתפרסמה במקביל במוסף "השבוע" של "הארץ" ועסקה גם היא באותו קרב, נכתב על שמועה טורדנית שלפיה אחד הפצועים איבד עצמו לדעת. רינגל-הופמן שמה קץ, אם כן, לשמועה בת 30 השנה וחשפה את האמת.
בזמנו הזכרתי את הכתבה ואת הגילוי באחת מסקירות העיתונות. זו עוד סיבה להזכיר כאן כתבה שהתפרסמה כמה ימים לאחר מכן באחד המקומונים של "ידיעות אחרונות": היא נכתבה על-ידי יריב פלג, קצין שהיה עם גוטרמן בעת מותו ממש. פלג מתאר בפרוטרוט, בפעם הראשונה לדבריו, את נסיבות פציעתו ומותו של גוטרמן. הוא סותר את הגרסה שמוסרת רינגל-הופמן מפיו של מירז וקובע בנחרצות כי הרימון שהתפוצץ וקטל את גוטרמן הפצוע התפוצץ בטעות גמורה או שמקורו היה מצד האויב. סיפור ההתאבדות, לפי האדם שהיה הקרוב ביותר לאירוע עצמו, מקורו בטעות.
נחום ברנע פותח את טורו ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" בהתייחסות לראיון הנרחב שפירסם ה"בילד" עם רעיית ראש הממשלה שרה נתניהו. "מי שעוקב לאורך שנים אחרי עלילותיהם ונפילותיהם של ראשי ממשלה מצא עניין דווקא בציטוט בודד מפיו של הבעל. 'שרה', אמר, 'היתה זאת ששיכנעה אותי סופית לשחרר את גלעד שליט מהשבי [...]'. נחזור לרגע שמונה חודשים לאחור, שישה חודשים לאחור, שלושה חודשים לאחור. עיתונאי פונה ללשכת ראש הממשלה ומציג שאלה: האם נכון שרעיית ראש הממשלה התערבה בהחלטה של נתניהו להסכים לעסקת האסירים עם חמאס? האם היא השפיעה על ההחלטה? התשובה מגיעה בתוך שלוש שעות, בפקס או במייל, על גבי נייר פירמה של משרד עורכי-דין מכובד: 'מבלי לפגוע בזכויות', מזהירה הכותרת, ותחתיה הפירוט: 'אני פונה אלייך בשם מרשי, שרה ובנימין נתניהו. הטענות שמוזכרות בשאילתה שלך שקריות, חצופות ומהוות עילות לתביעת דיבה. הן פרי דמיון מרושע והזוי. במידה שתבחר לפרסמן, תהיה צפוי לתביעה על סך מיליון ש"ח'".
"למבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס יש חבר קרוב", כותב בן כספית בטורו, ששב להופיע בפתח המוסף לשבת של "מעריב". "הם נוהגים לסעוד את לבם יחד במסעדה קבועה הממוקמת למרגלות משרד המבקר בתל-אביב. הם מנהלים פגישות ארוכות ושיחות טלפון מסועפות. לחבר הזה קוראים דן מרגלית". מה אתם יודעים.
תחת הכותרת "ערוץ אחד, דעה אחת", כותבת נרי ליבנה במדור הדעות של "הארץ" על ערוץ 10: "שני הגורמים האחראים כרגע להמשך קיומו של הערוץ, לאודר והממשלה, אינם מרוצים מ'השבוע', ושניהם קשורים זה בזה, משום שלאודר הוא איש שלומו של בנימין נתניהו וידידו של שלדון אדלסון, הבעלים של 'ישראל היום'. האם להורדת 'השבוע' יש קשר לאופי הביקורתי-השמאלני של התוכנית? מה הקשר, אם יש בכלל, בין הורדת 'השבוע' להעלאתה של 'פוליטיקלי-קורקט', תוכנית ראיונות 'בנעלי בית', ששני מרואייניה הראשונים היו זאב אלקין ואופיר אקוניס?".
ב"דה-מרקר" מנסים עידו אפרתי ונתי טוקר לענות על השאלות בכתבה המסכמת את עיקרי ההתפתחויות האחרונות בחזית ערוץ 10, מההחלטה להוריד את תוכנית החדשות העיתונאית "השבוע" ועד להחלטה להוציא מההקפאה את תוכנית הראיונות המלטפת של שי גולדן "פוליטיקלי-קורקט" ולשדר דווקא את הפרקים שבהם מככבים חברי-הכנסת הקשורים באופן ישיר למאמצי הערוץ להסדיר את חובו למדינה.
"השבוע התפרסמה ב'ניו-יורק טיימס' ידיעה שפירטה את חלקם של משרדי יחסי-ציבור מובילים בארה"ב ובאנגליה בבניית הדימוי החיובי של נשיא סוריה ואשתו בתקשורת המערבית", כותב אמיר זיו ב"ז'ורנל". "[...] כל זמן שבסוריה הונהג דיכוי יומיומי, מייאש, נטול שיאים, ועל כן שקוף, קרי חסר נוכחות בתקשורת הבינלאומית – האדרת אשת הנשיא היתה לגיטימית ואף אופנתית. לא היה משקל שיתנגד לה, בעיקר משום שלא היה בכוחו של הצד המדוכא להמציא דימוי שיתחרה באסמה אסד נועלת כריסטיאן לובוטן. [...] מה שהכי מעניין לטעמי בסיפור שחשף ה'טיימס' זו הכפפתה של זירה אשר נהוג לחשוב עליה כנטולת הקשר פוליטי, כמו עיתונות האופנה, למטרות פוליטיות פר-אקסלנס".
ב"דה-מרקר" מסכמת רונית דומקה את מה שהתפרסם בתקשורת העולמית על נסיונות היחצנות המוצלחים של הרודן הסורי.
בטורים הפותחים את העיתון יוזמים העורכים גיא רולניק וסמי פרץ תאונת דרכים חזיתית עם שר האוצר יובל שטייניץ.
עוד ב"ז'ורנל": הילו גלזר כותב על האשמות של לוחם צה"ל הלום קרב, רמי בן-אילן, כי הזמרת קרן פלס (בעלת טור בעיתון המתחרה, "ידיעות אחרונות") העתיקה קטעים נרחבים מספרו התיעודי לרומן שפירסמה לאחרונה. פלס לא תשיר על הכתבה הזו.
במוסף "סופשבוע" מתפרסם ראיון עם הסופר אהרן אפלפלד. בכותרת המשנה משנמכים את הסופר הוותיק ומציגים אותו רק כאחד "מבכירי הסופרים הישראלים".
"האם ייתכן שאני שליליסטית?", שואלת לילך סיגן בטורה באותו מוסף, אחרי ש"חבר שהוא חובב מדע פופולרי" מגנה אותה על שקראה כתבה העוסקת בכך ש"אסד שוב השליך מאה מבני עמו לקבר אחים" במקום "להסתכל על הדברים הטובים בעולם, שאם מתמקדים בהם מרגישים שלאנושות יש דווקא הרבה תקווה". בהמשך מגיעה סיגן למסקנה נוקבת: העיוורון שגורם לנו להתמקד בשלילי "רק עוזר לצד האפל להתעצם ולגדול באין מפריע". כלומר, קריאת כתבות על הטבח שמבצע הרודן הסורי רק עוזרות לו במעלליו (מה זה אומר על מי שכותב אותן?).
"אז כן, לשאלתכם", מסכמת הפובליציסטית של "מעריב", "אין לי ספק שגם אסד חושב שאין לו ברירה, שהוא בסך-הכל בן-אדם טוב בבסיסו, ושהוא עושה את הדבר הנכון". האם גם העורכים של "מעריב" חושבים שאין להם ברירה? אז כן, לשאלתכם.
"מתלבט בין ביטול המנוי לשריפת מערכת 'הארץ', וזה לא בגלל העיצוב החדש והמחורבן של המוסף", צייץ היום בטוויטר מוטי פוגל, אחיו של אבי משפחת פוגל שנרצחה באיתמר.