היי דרומה

התוצאות הצפויות של הבחירות במצרים היו אמורות לכבוש היום את הכותרות הראשיות של העיתונים, אולם פיגוע חבלני שגבה את חייו של פועל על גדר המערכת טיפס אליהן והפך את הטון לפסימי עוד יותר.

"חזית הדרום", נכתב בפשטות מעט סתומה בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". "מזרח תיכון חדש: האביב הערבי הוליד כנראה נשיא אסלאמי במדינה הערבית הגדולה ביותר. החשש: 35 שנה אחרי שנחתם הסכם השלום, תחזור מצרים להיות מדינת אויב. הנשיא המיועד הכריז כי יכבד הסכמים בינלאומיים, אך הוסיף כי יבחן מחדש את השלום עם ישראל. הצבא המצרי מיהר לקצץ את סמכויותיו. ובינתיים, קיבלנו אתמול תזכורת קטלנית כשמחבלים מסיני ירו טילים והרגו אזרח ישראלי". "הסכמי השלום בפרפורי גסיסה", קובע בפסימיות אלכס פישמן. "מה שהיה הוא שיהיה", קובעת מנגד סמדר פרי.

"האחים-המוסלמים הכריזו על נצחון מועמדם בבחירות לנשיאות במצרים", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "על-פי הדיווחים מקהיר, מוחמד מורסי זכה ברוב קטן. ואולם, המועצה הצבאית נטלה כמה סמכויות שלטון מרכזיות ברגע האחרון", נכתב בכותרת המשנה. "עובד משרד הביטחון נהרג במתקפת טרור בגבול סיני", נכתב בכותרת סמוכה. הידיעה המרכזית, של אבי יששכרוף ועמוס הראל, מתמקדת בפיגוע ומזהירה מפני פיגועים דומים נוספים שינבעו מה"תוהו ובוהו" בסיני. ישראל ניצבת בפני בעיה כפולה, כותבים השניים, "אין לה כתובת ברורה לגבות ממנה מחיר" ו"חרף ההצהרות הישראליות הצפויות על אחריותה הכוללת של מצרים לביטחון בגבול, ירושלים מאיימת על קהיר באקדח ריק מתחמושת". בקריקטורה של עמוס בידרמן בעמוד הפותח נראה נתניהו אומר לברק: "רק לא לעצבן את המצרים". שניהם יושבים כפופים ליד גדר המערכת ומעליהם שורק טיל.

"שר הביטחון: מוטרד מאיבוד השליטה של מצרים בסיני", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". "בישראל מעריכים שנצחונו המסתמן של מועמד האחים-המוסלמים בבחירות יחמיר את המצב הבטחוני בדרום. אמש: הוגברה הכוננות בסוללות כיפת-ברזל". בתמונה המרכזית על השער נראית זירת הפיגוע ורכבי העבודה שספגו את היריות. "פיגוע בהליך מקוצר" היא כותרת תמצית טור של עפר שלח המודפסת לצד התמונה, המתייחסת לשיתוף הפעולה של חמאס עם הבדואים בסיני על רקע חולשת השלטון המרכזי במצרים.

שלח מזהיר מפני "פעולות מקומיות, שייתכן שנבעו מצירוף של אינטרסים נקודתיים יותר מאשר ממטרת-על מובחנת [...] דפוס פעולה המקשה מאוד הן לסכל פיגועים והן ליצור תגובה פעילה נגדם", וחוזה כי "החדשות הרעות באמת הן שהוא עלול להתפשט בעתיד הקרוב גם לחזיתות אחרות", דהיינו, לסוריה של אחרי אסד. בעמוד הבא מרגיע קצין בכיר לשעבר והיסטוריון בהווה, ד"ר דני אשר, בהתייחסו לתוצאות הבחירות הצפויות במצרים: "למצרים יש מסורת של שלטון ריכוזי מרכזי בן אלפי שנים [...] הצבא ככלי מרכזי לשליטה על המשאבים ולהגנה עליהם תפס את מקומו כבר לפני כמאתיים שנה [...] הצבא, גם אם יתגלו בו בקיעים, יישאר מלוכד ככוח המגן על הקדמה ועל האינטרסים של מפקדיו". אל תירא ישראל, אל תירא, כי צבא מצרים הלא עומד איתן.

"אני רוצה לסיים במסר לישראלים", חותמת "מונה, עיתונאית מצרייה", את מאמרה בעמוד הבא ב"מעריב". "אני מבינה שאתם חוששים ממורסי ורוצים בנצחונם של שפיק והצבא. בימי מובארכ חשתם בטוחים משום שהוא דאג לישראל. אבל זה שלום? זה היה שלום רק בין המנהיגים. הוא מעולם לא חילחל למטה. הרי אם הייתי מצהירה שאני רוצה לבקר בישראל, היו מסתכלים עלי כעל בוגדת. גם אם לא יהיה שיפור ביחסים, אני לא חושבת שהשלום בין מצרים לבין ישראל יהיה בסכנה תחת שלטון האחים-המוסלמים. ייתכן שהם יפעלו כדי לתקן מעט את ההסכם, אבל הם בשום פנים ואופן לא יפגעו בו, משום שהשלום הוא אינטרס מצרי ברור. היו אופטימיים". ועל זה סבתא שלי המצרייה, אם היתה לי כזו, היתה אומרת: אף פעם אל תסמוך על אנשים שאין להם שם משפחה.

ב"ישראל היום" מנסים לאחד את הדיווח על שתי ההתרחשויות, תוצאות הבחירות והפיגוע, בכותרת ראשית אחת, והתוצאה עילגת כרגיל: "'מצרים החדשה' – גבול חם בסיני".

הרוג אחד

"אב לארבעה נהרג בפיגוע משולב בגבול הדרום", נכתב ברצועה צרה מעל לכותרת הראשית על שער "מעריב", היחיד המדפיס את תמונת הקורבן על השער. מסגרת נרחבת בעמוד הפותח מוקדשת להרוג ולדברים שאמר בן דודו. ב"הארץ" דבר מותו של ההרוג מדווח, כאמור, בכותרת על השער. מסגרת קטנה מוקדשת לדברים שאמר בן דודו. ב"ישראל היום" הוא מוזכר בכותרת המשנה לראשית ומוקדשת לו מסגרת בעמוד הפותח. על שער "ידיעות אחרונות" הוא מוזכר בכינוי "אזרח ישראלי", בעמ' 4 מוקדשת לו מסגרת. פרטיו של ההרוג, תושב חיפה, הותרו לפרסום כבר אתמול בצהריים. מדוע נראה כאילו העיתונים, לפחות כמה מהם, אינם מקדישים את תשומת הלב, המקובלת במקרים כאלה, למותו, וחייו, של הרוג בפיגוע? אולי משום שבתקופה שבה פיגועים רצחניים אינם תדירים, לשמחתנו, דיווחי האבל נעשים באקראי? ואולי זה משום ששמו של ההרוג הוא סאיד פשאפשה?

בעיתוני הכלכלה

"64 מיליארד שקל על הכוונת", נכתב בכותרת הראשית של "כלכליסט". "בשנה וחצי הקרובות יגיע זמן התשלום על חגיגת הנפקות האג"ח בשנות הבועה", נכתב בכותרת המשנה. "'כלכליסט' בדק מי הן 100 החברות הציבוריות שיידרשו להחזיר עד סוף 2013 את תשלומי החוב הגבוהים ביותר למחזיקי האג"ח, מה הסיכון שטמון בכל חברה, ואילו נכסים היא תוכל למכור במידת הצורך כדי לעמוד בהתחייבויותיה". 13 עמודים במוסף שוק ההון מוקדשים לפרויקט, שעליו חתום יניב רחימי, תחת הכותרת היפה "פורעי החוב". בכפולה הפותחת מככבים פניהם של בעלי ההון נוחי דנקנר, אליעזר פישמן, יצחק תשובה, שאול אלוביץ' ויוסף גרינפלד.

"רמי לוי עולה כיתה: במו"מ לרכישת רבע מהסניפים של מגה", נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר". "רמי לוי במו"מ לרכישת 40 סניפי מגה", נכתב בכותרת הראשית של "גלובס". "רמי לוי, עם 24 סניפים בלבד, נהנה מתזרים מזומנים שופע ומינוף אפסי", נכתב בכותרת המשנה של "דה-מרקר". "דודי ויסמן סובל מירידה ברווחיות של מגה, שמחזיקה כיום ב-200 סניפים, ומהחובות הגדולים שרובצים על החברה האם, אלון-החזקות. מגה: 'לא נגיב לרכילויות'". עוד כותרת בולטת על שער העיתון: "עד שלא יפרקו את העבודה המאורגנת בבנקים, העמלות לא יירדו בהרבה", ציטוט מראיון עם מנכ"ל בנק אוצר-החייל. מי אמר שכוחו של "'הארץ' הישן" אינו במותניו.

"העלמת המס הגדולה ביותר בתולדות המדינה", נכתב בכותרת הראשית של "עסקים", מוסף "מעריב", ומעליה מודפסת בגופן קטן יותר המלה "החשד". "רשות המסים והמשטרה חוקרות פרשת הונאת מס שהסבה לקופת המדינה נזק של מיליארד שקל באמצעות חברות קש וחשבוניות פיקטיביות. החשודים העיקריים הם אנשי עסקים המוכרים היטב בענף הדלק", נכתב בכותרת המשנה.

"המעילה הגדולה בישראל: נעצרו חשודים בהעלמת 600 מיליון שקל ממע"מ", נכתב בכותרות הידיעה עצמה, של אבי אשכנזי. "שני מנהלי חברות דלק, יניב קנרש ואברהם אוסקר, חשודים כי יצרו מערך של חברות קש ורכשו חשבוניות פיקטיביות בהיקף של 3.5 מיליארד שקל כדי לחמוק מתשלומי מע"מ על מרכיב הבלו במחיר הדלק. רשות המסים: הנזק הישיר שנגרם לקופת המדינה נאמד ביותר ממיליארד שקל" (יחד עם מס ההכנסה שלא שולם).

"ההונאה מכונה הונאת קרוסלה כי נוצרות בה תנועות סיבוביות בין חשבונות שמצויים לרוב במדינות שונות כדי להקשות על השלטונות לעמוד על אמיתות קיומן של העסקאות", כותב רותם סלע באותו עמוד. "קשה להסתיר נוכלות כזו", אומר רואה-החשבון יהודה בר-לב לסלע, "בין השאר כי ניתן לראות את זה ברמת המאקרו וגם כי רשות המסים צפויה ללכוד ברשתה מידע בנוגע לפעולה שדורשת תיאום של גורמים כה רבים".

בלי שום קשר, רואה-החשבון המצוטט הוא מי שחתום על דו"ח החקירה שתוכנו התפרסם אתמול ב"כלכליסט": "עו"ד ישי בית-און הטעה את בית-המשפט בבקשת שכרו", נכתב בין מרכאות בכותרת כתבה של ענת רואה שהתפרסמה אתמול. "דו"ח החקירה שהוגש לבית-המשפט בתיק הכינוס של חברת בנייה חושף כי כונס הנכסים ביקש 16 מיליון שקל שכר טרחה, והסתיר מבית-המשפט הסכם שערך עם הבנק שבמסגרתו היה אמור לקבל לכאורה רק 4.6 מיליון שקל. הדו"ח גורר הטחת האשמות חמורות: עו"ד בית-און טוען כי 'הבנק נטל את כספי שכר הטרחה שקיבלתי מהנושים לכיסו'. הבנק טוען כי עו"ד בית-און מעל בכספי הבנק".

אם כן: דו"ח ביקורת שהוזמן על-ידי בית-המשפט, כפולת עמודים העוסקת בחשדות חמורים בסכומים של מיליוני שקלים מצדם של בנק גדול ועורך-דין מוכר, ולוגו גדול של "חשיפת 'כלכליסט'". אלא שהדו"ח כבר פורסם בעבר בעיתונות: לפני כשבועיים פירסם סיון איזסקו ב"דה-מרקר" כתבה על סמך הדו"ח, גם היא מעוטרת בתואר חשיפה. הכתבה ב"דה-מרקר", באופן לא מפתיע, מתמקדת בנגיעה שיש למקרה לסוגיית הריכוזיות במשק (שני הנושים המובטחים של החברה פושטת הרגל היו בשליטת אותו בעל הון). באופן כן מפתיע, עו"ד בית-און מופיע בכתבה רק כמרואיין הזועם על כך שהונו אותו. להיכן נעלמו החלקים הביקורתיים כלפי בר-און בעותק מדו"ח הביקורת שהחזיקו ב"דה-מרקר"? מי יודע, אולי בשבוע הבא נקרא את התשובה ב"גלובס".

ואם כבר עיתוני הכלכלה של אתמול: אלה דיווחו על דחיית ערעורם של דני דנקנר (בן דודו של נוחי דנקנר) וגרושתו שושנה דנקנר על ההחלטה שהווילה בבעלותם בעתלית נבנתה שלא כחוק. ב"גלובס" פירסמו ידיעה בולטת באחד העמודים הפנימיים, ב"כלכליסט" הידיעה נדחקה למדור הרכילות. כך נהגו, באופן אולי מפתיע ואולי לא, גם ב"דה-מרקר".

ענייני תקשורת

"לפני 30 שנה עמד יורם יאיר, 'יה יה', מול חיילי חטיבת 35 של הצנחנים ונשא נאום חוצב להבות על המלחמה שבה ישתתפו. ביום חמישי האחרון נסגר המעגל בנאום נוסף של האלוף במילואים", נכתב בכותרת המשנה לכתבה במוסף "המגזין" של "מעריב" (עורך אחראי: יואב צור). "מאיר דהן, אז חייל בחטיבה, נזכר ברגעים הקשים של המלחמה שאף אחד לא רצה לזכור". למעשה אין מדובר בכתבה, אלא במאמר, או יותר נכון בתלונה. דהן, שמקבל את השער ואת הכפולה הפותחת של המוסף, מקדיש את דבריו לתלונה על כך שהציבוריות הישראלית זנחה את זכר מלחמת לבנון ("לא שרו לנו שירי תהילה, לא הקדישו לנו כתבות מגזין ביום השנה, וכשכבר דיברו על המלחמה הזכירו רק מחדלים וכשלים"). מדוע מה שהיה יכול להיות בקלות מכתב למערכת או מאמר במדור הדעות הופך לכתבת השער הפותחת של המוסף היומי? "מאיר דהן, כיום ראש מועצת מזכרת-בתיה", נכתב בקרדיט הסוגר את המופע התמוה הזה, במוסף שכבר הפגין בעבר חיבה מיוחדת לראשי מועצות ועיריות.

"הראל סקעת ועידן רול עונים לאנסטסיה מיכאלי", נכתב בהפניה היחידה הנוספת על שער אותו מוסף. ההפניה מובילה למדור הרכילות, שם מתפרסמת תמונה של הזמר ההומוסקסואל כשהוא מתגפף עם חברו. "לא לגייס הומואים", נכתב בכותרת על שער "ישראל היום", "מיכאלי לא לבד: ח"כ אורי אריאל התבטא נגד גיוס הומואים 'נושאי הדגל' – ועורר סערה". נושאי הדגל? מי? מה? גם היום נרדם נותן הכותרות על משמרתו.

"גלעד הולך להיות פרשן ספורט ב'ידיעות אחרונות', העיתון שלא מחמיץ גימיק פופוליסטי. האם הוא חושב ששירותיו התבקשו בגלל כישוריו? האם הוא לא מרגיש מבוכה כלשהי שאולי הוא תופס מקום עבודה של אדם אחר, אולי כשיר ממנו, רק בגלל היותו בשבי?", כתב מתי גולן בגיליון הקודם של "גלובס". "לו היה האדם שחשבנו, גלעד לא היה נותן ראיונות וצילומים כאחד הסלבריטאים. הוא היה מגלה אמפתיה לקורבנות הטרור ולמשפחותיהם. הוא היה בונה את חייו לא על שחרורו מהשבי, אלא על מה שיש ועל מה שאין בו. לא שאדם חייב לוותר על פרסום שקיבל, אבל הוא כן חייב לעשות זאת כאשר אותו פרסום נקנה בדם, גם כזה שעוד עלול להישפך כתוצאה מעסקת השחרור. אבל גלעד כנראה אינו האדם שחשבנו. לא הוא ולא אביו, שנראים נחושים לעשות קריירות על הפרסום מהשבי. איך אפשר לעצור את התנהלותם הלא מכובדת? האם יעזור לבקש מהם, 'הפסיקו, בבקשה מכם, אל תהרסו לנו עוד אגדה שטיפחנו סביבכם על צניעות וענווה?', או 'חכו לפחות כמה שנים, עד שהמראות והדם לא יהיו כל-כך טריים?'".

"הודעה", נכתב בתחתית עמ' 7 של "הארץ", "עקב תקלה במערכת הדפוס, לא מופיעים היום המדורים 'ביקורת גבולות' של עקיבא אלדר, 'היום לפני', ו'המיטב מעיתוני העולם'. עם הקוראים הסליחה". תקלה במערכת הדפוס. הנה הסבר אפשרי ליום שישי האחרון.