שי ראובן, העורך היוצא של "קולי", עיתון הסטודנטים של הטכניון בחיפה, היה בוודאי שמח למחוק מן הרקורד המקצועי שלו את החודשיים האחרונים. פרישתו מן העיתון, שבאה לאחר כהונה מוצלחת למדי בת שנתיים וחצי כעורך, לוותה באקורדים צורמים ביותר. במוקד הפרשה המביכה עמדה מודעת פרסומת גדולה למסיבה שראובן בחר להציב על גבי שער גליון חודש פברואר האחרון של העיתון. למראית עין, ראובן חטא רק בכך שביצע שיקול עריכה תמוה. אלא שבמהרה הסתבר שמדובר בהרבה יותר מזה. גל שמועות ולחשושים הציף את הקמפוס מיד עם הפצתו של הגיליון, והדיו הגיעו לאוזניו של כתב המקומון "ידיעות חיפה". בידיעה גדולה, על עמוד שלם, פיזר הכתב את הערפל סביב נסיבות הופעתה של המודעה, וסיפר כי המסיבה שפורסמה בשער העיתון היתה למעשה מסיבת הפרידה שהפיק ראובן לעצמו לרגל עזיבתו את משרת העורך. לא סתם מסיבה שגרתית לחברים, אלא הפקה מהוקצעת שהכניסה אליה כרוכה בתשלום. ראובן השתמש, אם כך, בעיתון כדי לקדם את ענייניו האישיים והכלכליים. אגודת הסטודנטים, המוציאה לאור של העיתון, פתחה בחקירה, וועדה מטעמה מצאה שראובן אשם במעילה בתפקידו, והטילה עליו קנס בסך אלף שקלים.

ראובן עצמו מכחיש את הטענות נגדו: "הכל היה מתואם עם אגודת הסטודנטים", הוא אומר. "זו בכלל לא היתה מסיבת הפרידה שלי, אלא מסיבה של ’קולי’ לכבוד סוף הסמסטר. אמנם נמכרו כרטיסים, אבל זו היתה מסיבה ללא מטרות רווח. מימנתי אותה מכיסי, ובסופו של דבר הפסדתי עליה כסף". ראובן מאמין שהעילה להאשמות נגדו טמונה במאבקים חסרי הפשרות שהוביל בעבר נגד האגודה. "יש גורמים באגודה שחיפשו להתנקם בי", הוא אומר. "בתחילת שנת 2000 פרסמנו בעיתון שורת כתבות שביקרה את הנהלת האגודה וחשפה מידע על תפקוד לקוי ויחסי אנוש בעייתיים של סגן יו"ר האגודה דאז. בעקבות זאת הסיו"ר הודח, אבל האגודה הפכה את ’קולי’ לביטאון וחייבה אותנו בצנזורה על כל כתבה. רק כעבור ארבעה חודשים, כשהנהלת האגודה התחלפה, הפיקוח ההדוק על העיתון בוטל והוא חזר להיות פחות או יותר חופשי".

איור: גיא מורד

טענות דומות בדבר צנזורה, התערבות בתכנים ולחצים מטעם אגודת הסטודנטים נשמעו גם בהקשר לפיטוריו של יובל יועז, עורך "תזה", עיתון הסטודנטים באוניברסיטת תל-אביב, לאחר שמונה חודשים בלבד בתפקיד. יועז אמר לשבועון "העיר" כי העילה לפיטוריו היתה אי ההסכמה שלו להיכנע לתכתיבים של אגודת הסטודנטים, המוציאה לאור של העיתון. "החומרים בעיתון עוברים תחת עיניהם הבוחנות של פונקציונרים באגודת הסטודנטים לפני פרסומם", סיפר יועז. "הבקשות מהאגודה היו בדרך-כלל ברמה של איזכור שם של ראש מחלקה כזה או אחר... במקרה אחר נאסר עלי לכתוב במאמרי המערכת ביקורת על אגודת הסטודנטים. פסקאות שלמות שכתבתי במאמר מסוים באותו גיליון נמחקו". קודמיו של יועז בתפקיד עזבו גם הם לאחר זמן קצר ועל רקע דומה: ב-1999 התפטר עורך "תזה", עמית אדלר, לאחר שיו"ר האגודה דאז פסל גיליון שלם בעריכתו שהוקדש לסקס. שנתיים לאחר מכן, ב-2001 התפטר מחליפו, ליאור וייץ, במחאה על דרישת האגודה לשרבב את שמו של מועדון בבעלותה לכתבה שעסקה בנושא ריקודי סלסה.

מי שזוכר בנוסטלגיה את ימי התום של עיתון הסטודנטים הירושלמי "פי האתון", שבימי הזוהר המיתולוגיים שלו הצמיח משורותיו כשרונות כמו ב. מיכאל, אפרים סידון וחנוך מרמרי, יופתע בוודאי לגלות שעיתוני הסטודנטים הפכו מאז לזירות של מאבקי כוחות רוויי יצרים. הגידול בכוח הצרכנות של ציבור הסטודנטים ומגמת פילוח השוק הביאו לעלייה משמעותית בנתח הפרסום בעיתונים והפכה אותם לרווחיים יותר, ומכאן גם למסחריים יותר. כך הפך מה שהיה פעם כלי הביטוי הנסיוני והחתרני של צעירים מוכשרים, פרועים וחסרי עכבות, לגרסה עכשווית של עסק כלכלי לכל דבר. אגודות הסטודנטים עברו תהליך דומה, והפכו, לטענת יועז, "ממקום של צעירים אידיאליסטים בתחילת דרכם, הפועלים בדבקות למען אינטרסים של ציבור הסטודנטים, לגוף שדואג בעיקר לשמור על האינטרסים והכוח של עצמו".

בין אגודות הסטודנטים לבין העיתונים שהן מוציאות לאור שוררים קשרי גומלין מסובכים. חלק מאגודות הסטודנטים מפיקות את העיתונים באמצעות חברת-בת, כמו למשל חברת נ.כ.ס באוניברסיטת תל-אביב או "פלפל" בחיפה, כדי שלא להיקלע למצב של ניגוד אינטרסים. יחד עם זאת, כל האגודות ממנות את עורך העיתון, ונושאות באחריות על תנאי העסקתו. כהונה של עורך נמשכת ברוב המקרים כשנה, במקביל לתקופת כהונתו של יו"ר האגודה שמינה אותו. לרוב נדרשים העורכים למידה לא מועטה של תמרונים ולהטוטים כדי להישאר בתפקידם. יניב פוהורילס, למשל, עורך "פי האתון" - עיתון הסטודנטים באוניברסיטה העברית, הגיע עם מעסיקיו בהנהלת האגודה לפשרה המקובלת, לדבריו, על כל הצדדים: בכל גיליון של העיתון, הרואה אור אחת לחודש, מוקדש דף אחד לאגודה. שם, תחת הכותרת "אגודת הסטודנטים מציגה", רשאית האגודה לעשות כרצונה. התוצאה מסתכמת בעיקר בדיווחים נלהבים על פעילותה הענפה של האגודה למען רווחת הסטודנט. חגי פיינגולד, עורך "פסק זמן", עיתון הסטודנטים באוניברסיטת חיפה, מתגאה בהסדר דומה עם מנהליו ומקצה להם שני עמודים מן העיתון, היוצא לאור אחת לשבועיים. יחד עם זאת, פוהורילס מודה שיש עדיין נסיונות של גורמים באגודה להפוך את "פי האתון" לעיתון מגויס. "אבל אני מבין אותם", הוא מוסיף. "אחרי הכל, זה העיתון שלהם. זה נכון שהמו"ל לא אמור להתערב בתכנים המערכתיים, אבל לשם כך אנחנו נושאים ונותנים ומגיעים לפשרות. אני מרגיש שנשאר לי מספיק מרווח פעולה כדי להשמיע ביקורת ולפרסם סיפורים שמעניינים את ציבור הסטודנטים. בגליון חודש מרץ האחרון פרסמנו למשל כתבה תחקירית על נושא שכר הלימוד באוניברסיטאות, וגם על המספר הזעום של נשים מרצות בסגל האקדמי הבכיר".

הפוטנציאל המסחרי הטמון בעיתונות הסטודנטים מהווה כוח משיכה ליזמים פרטיים. לפני כשש שנים הקימה גלית הזז, בוגרת האוניברסיטה העברית, את "אינטלקט", עיתון סטודנטים ארצי אשר אינו תלוי בשום גורם אוניברסיטאי או באגודת הסטודנטים. העיתון יוצא לאור אחת לחודשיים, בפורמט כרומו מהודר, ועוסק בעיקר בנושאים כלליים העשויים להעסיק קוראים צעירים, כגון עצות בעניינים רומנטיים, מאמרי צבע מנסיעות לחו"ל וכדומה. העיתון מחולק בקמפוסים ברחבי הארץ, אך הוא נפוץ בעיקר בקרב תלמידי המכללות. בשיחה עמה הזז משתדלת להצניע את המגמות המסחריות שמאחורי היוזמה להקמת "אינטלקט", ומדגישה את הפן האידיאולוגי של הרעיון: "הכל התחיל במקרה. ישבנו כמה חבר’ה לפני סיום התואר שלנו, והחלטנו שצריך לעשות עיתון סטודנטים כמו שצריך, לא סתם שופר של אגודת הסטודנטים. העיתון בכלל לא משתלם עסקית, אנחנו עושים אותו מאהבה ולא למען הרווח הכספי". אף על פי כן, עסקיה של הזז התרחבו מאז ימיה הסטודנטיאליים, והיום היא עומדת בראש גוף פרטי הקרוי גם הוא "אינטלקט", והפועל בעיקר כחברת פרסום בתחום האקדמי, והעיתון הוא רק חלק ממנו.

מתחרהו העיקרי של "אינטלקט" קרוי "דיפלומה", וגם הוא פרי חזונו של יזם צעיר ונמרץ, בוגר החוג למנהל עסקים ושמו שחר גרינברג. גרינברג החל לגבש את מערכת העיתון לפני כשנתיים, והגיליון הראשון ראה אור כמה חודשים לאחר מכן. בדומה ל"אינטלקט", גם "דיפלומה" עוסק בסוגיות המעסיקות סטודנטים ברמה הארצית, ולא המקומית, וגם הוא זוכה לפופולריות בעיקר בקרב תלמידי המכללות. העורכת הראשית, כלילה שר-אבי, מונה בין הישגי העיתון את הראיון שקיים עם רעי חורב, שהורשע ברצח הנער אסף שטיירמן בכפר-סבא, ואת כתבת התחקיר על הטרדה מינית שביצע מרצה במכללת "אחווה" באחת התלמידות. גם היא מציינת את העובדה שהעיתון משוחרר מכל תלות ומחויבות לאגודת הסטודנטים. יחד עם זאת, גורם המקורב לנעשה בעיתון טוען כי גם ב"דיפלומה" חסרה אבחנה ברורה בין האינטרסים של המו"ל ובין חומרים מערכתיים. "העורכים והכתבים בעיתון חסרי ניסיון מקצועי בעיתונות", הוא אומר, "ולכן הם אינם מודעים לבעייתיות הכרוכה בעובדה שהמו"ל משתמש בהשפעתו כדי להכתיב תכנים שמתאימים לו".

הפגמים האתיים שבעבודת עיתונות הסטודנטים בישראל משקפים את פניה הבעייתיות של העיתונות הארצית. גם ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות" נשמעות, כידוע, טענות על התערבות ולחצים מטעם המו"לים ובני משפחותיהם על העורכים והעיתונאים. יחד עם זאת, לאחר סקירה קצרה זו של מצבה של עיתונות הסטודנטים היום, אי-אפשר להתעלם מחסרונו המורגש של עיתון סטודנטים עצמאי, בעטני ואנטי-ממסדי, הצומח מקרב הסטודנטים עצמם ועוסק בנושאים הקרובים ללבם, ומגדל את הדור הבא של עיתונאים מקוריים ובלתי שגרתיים. במצב הדברים הקיים כיום, כאשר שוק עיתונות הסטודנטים נשלט בידי גופים ממוסדים ובעלי אינטרסים מסחריים, כגון אגודת הסטודנטים והיזמים הפרטיים, קשה למצוא מקום לאלטרנטיבה.

תמר גוטמן היא דוקטורנטית בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל-אביב

גיליון 38, מאי 2002

תגובות

▪ הילה אשכנזי, דוברת אגודת הסטודנטים בתל-אביב: "יובל יועז פוטר על בסיס בעיות מקצועיות. לגבי הטענה בדבר הכנסת שמות של ראשי מחלקות לעיתון, לא היו דברים מעולם".
▪ דנה לוין, יו"ר אגודת הסטודנטים בטכניון: "העורך לשעבר של 'קולי', שי ראובן, עשה שימוש לא ראוי בסמכות שלו והוא הבין זאת. לא ידוע לי על מקרים שכתבות ותכנים של ידיעות צונזרו על-ידי האגודה. 'קולי' הוא עיתון חופשי, ומופיעות בו כתבות ביקרותיות על האגודה".
▪ כלילה שר-אבי, העורכת הראשית של "דיפלומה": "אני דוחה בתוקף את הטענה שמו"ל העיתון מנסה להשפיע על התכנים המופיעים בו. לפעמים הוא מעלה הצעות ואנחנו מנהלים דיון על אילו נושאים עשויים לעניין את הקוראים, אבלל ההחלטות המערכתיות נמצאות בשליטתי המלאה".
את תגובתו של מו"ל דיפלומה, שחר גרינברג, לא ניתן היה להשיג.
▪ מורן דויד, דוברת אגודת הסטודנטים בחיפה: "אנחנו לא מתערבים בנעשה בעמודי החדשות ובכתבות ב'פסק' זמן'. יש בעיתון שני עמודים המשמשים כמידעון של האגודה, מעין לוח מודעות. אנחנו לא כופים את דעתנו על העורך ולא מכריחים אותו לפרסם את האגודה. אין שום צנזורה על התכנים".
▪ אדיר בנימיני, דובר אגודת הסטודנטים באוניברסיטה העברית בירושלים: "האגודה נותנת לעיתון חופש פעולה ולא מתערבת בתכנים. נכון שלא נתיר פרסום של דברי שקר נגד האגודה, אבל נאפשר ביקורת שאנחנו לא מתכחשים לה".