עצוב לקרוא את הגיליון האחרון של עיתון שנסגר. מחר יכסה האבק את כתמי הקפה בדסק, מכונת הדפוס תיעצר, והקוראים המעטים שעוד שרדו לא ימצאו את העיתון שלהם בתיבת הדואר או בקיוסק. בינתיים עוד מתקתקים במערכת שורות אחרונות.
"על המשמר"
במרץ 1995, רגע לפני שהלך לעולמו "על המשמר", שבראש עמודו הראשון הופיע הסיסמה "לציונות, לסוציאליזם, לאחוות העמים", פירסם המוסף השבועי שלו, "חותם", גליון פרידה. "השאירו חותם", היתה הכותרת. זה היה כמו קיבוץ קטן, הספיד אלכס פישמן, שהספיק מאז להיות ב"חדשות" (ולעזוב אותו טרם סגירתו), ב"מעריב" ועכשיו ב"ידיעות אחרונות". עמוס אילון, לימים איש "הארץ", כתב: "היו בו חדשנות טכנית, חריצות ונקיון כפיים שקשה למצוא בעיתונים אחרים".
"על המשמר", העיתון שביכה את שקיעת "שמש העמים" כשסטלין מת ב-1953 ושימש במשך שנים ערוץ הזנה יומי כמעט בלעדי לאנשי הקיבוץ-הארצי של רוח התנועה ודוגמות "הקולקטיביות הרעיונית", עורר בנשימותיו האחרונות גם שורה של מטאפורות בטחוניות. "למרבית אנשי הדור שלי שעסקו בפובליציסטיקה היה 'על המשמר' נושאת המטוסים שממנה המראנו כולנו", כתבה הסופרת שולמית הר-אבן ז"ל. אמנון אברמוביץ' השווה את העיתון ל"בסיס הטירונים" של רבים מכתבי העיתונות הישראלית. אלא שככל שהתרבו יוצאי העיתון בעיתונים אחרים, התכווץ בהתמדה מספר הקוראים. ערב סגירתו היו ל"על המשמר" כ-10,900 מנויים ביום, מהם 6,500 בעיר ו-4,400 בקיבוצים.
"דבר"
איך סוגר עיתון את עצמו? "ניסינו", כתב רון בן-ישי ב-21 במאי 1996 בגיליון האחרון של "דבר ראשון", פרפור הגסיסה האחרון של יומונה המפואר של ההסתדרות, ששרד מאז 1925 פילוגים ומלחמות, מאורעות ומהפכים. החלום הגדול של ברל כצלנסון, העיתון שמעל דפיו נעץ דוד בן-גוריון את שיניו הפובליציסטיות בכל יריביו מימין ובעיקר משמאל, לא הצליח לתעד עבור קוראיו את ראשיתו של האלף השלישי. הקוראים הזדקנו והלכו לעולמם, הלהט הפולמוסי דעך, התפוצה ירדה, המודעות התכווצו, הבנקים לחצו. "דבר ראשון", הגרסה המחודשת של עיתון ההסתדרות, נסגר חצי שנה אחרי שירש את "דבר" הוותיק. "בחברה הישראלית של שלהי שנות התשעים, ערכים זה טור הזכות במאזן הרווח וההפסד של חברה הנסחרת בבורסה", כתב בן-ישי, "ציונות כבר מזמן אינה סחורה".
בימי השיא, באמצע שנות החמישים, הגיעה תפוצת "דבר" לכ-38 אלף עותקים ביום, מספר דומה לעותקי "ידיעות אחרונות" שנמכרו באמצע השבוע, כמחצית מתפוצת "מעריב" באותם ימים. בן-ישי כתב בדברי הפרידה שבפברואר 1996, חודשים אחדים לפני היעלמו של "דבר ראשון", הגיע מספר המנויים ל-12 אלף, אבל ככל שתכפו הדיבורים בצמרת ההסתדרות על סגירתו הסופית, נמלטו ממנו אלפי מנויים.
"כמו עץ גדול שמילא את הנוף, ופתאום נכרת ומקומו נשאר ריק", כתב יזהר סמילנסקי (ס' יזהר) באותו גיליון האחרון של "דבר ראשון". "עצוב שהנה נסגר 'דבר', עצוב שאין לו מקום ואין חפץ לאופן דיבורו. ואין מנוס כנראה לראות שפני הדור כפני דברו".
מפא"י, המפלגה שהובילה את המאבקים להקמת המדינה ולביסוסה, ונשארה בשלטון ברציפות עד 1977, היתה עתירת ניסיון בפרידה מקוראים. ב-1948 נאלצה לסגור את עיתון הערב שלה "חדשות הערב" לאחר שנתיים בלבד, בשל העדר קוראים ומקורות הכנסה. במקומו הקימה את "הדור", שאמור היה להסתער על הרחוב להתחרות בעיתוני הערב של אותם ימים, "מעריב" ו"ידיעות אחרונות". אלא שאחרי שבע שנים של משברים, חילופי עורכים, בעיות תקציביות ועימותים בחזית הרגישה שבין דרישות מנגנון המפלגה לאתוס המקצועי של מערכת העיתון, נסגר גם הוא ב-1955. בפרידה מן הקוראים הוסברו הקשיים הכספיים והובעה תקווה שהפסקת הופעת העיתון היא אולי "לתקופת זמן מסוימת", פסק זמן להתארגנות מחדש על הספסל, אבל מאז נותרה המפלגה ללא עיתון משלה.
הגיליון הראשון של "דבר" (מכון לבון)
"הבוקר" ו"חרות"
ב-31 בדצמבר 1965, כשהופיע הגיליון האחרון של "הבוקר", יומון מפלגת הציונים הכלליים, שהיתה אז חלק מהמפלגה הליברלית, כתב העורך גבריאל צפרוני: "'הבוקר' היה חייל בשדות הקטל הרעיוניים של אחת התקופות הנאדרות והאיומות בעמנו ובארצנו. כוחו לא עמד – ונפל. אנו נפרדים בתודה על האמון שהוענק לנו כל השנים. אנו נועלים את שערנו באמונה שקורבננו נרצה ויירצה. שלום!".
"הבוקר" אמנם נחשב לעיתונם של אנשי עסקים ובני המעמד הבינוני הגבוה, והוקם ב-1935 על-ידי "החוגים האזרחיים" כדי להתמודד מול כוחו התקשורתי של השמאל, שהתבטא בעיקר ב"דבר", אבל הוא עצמו לא חדל להיאבק על קיומו.
העיתון, כך כתב חוקר התקשורת ד"ר מרדכי נאור, שתיעד את תולדות העיתון במאמר בכתב-העת לתולדות העיתונות "קשר" (שממשיך, אגב, להופיע), סבל רוב שנותיו מהעדר בסיס כלכלי איתן, ולא אחת עמד בפני סגירה מסיבות כלכליות.
באותו בוקר שבו נפרד "הבוקר" מקוראיו נעצרו גם מכונות הדפוס של עיתון מפלגתי אחר, "חרות", יומון תנועת החירות, שראה אור מאז 1948, בליווי הסיסמה "לשלמות המולדת, לקיבוץ גלויות, לצדק סוציאלי, לחירות האדם". "אין שום חרפה להודות כי בטאונה של מפלגה מפסיק את הופעתו מחמת קשיים כלכליים", כתב מנחם בגין בדברי הפרידה. שני העיתונים נסגרו לאחר התגבשות גח"ל – גוש חירות ליברלים (לימים הליכוד) – והגוש החדש הביא לעולם עיתון יומי משלו, "היום". זה היה סוג ייחודי של הכלאה בין עסק פרטי לביטאון תנועתי, אלא שגם הוא לא האריך ימים ונסגר ב-1969.
ועוד עיתונים מפלגתיים: מ"הצופה" ועד "זמנים"
כל העיתונים הללו נמנו עם הזן שהלך ונעלם: העיתונות המפלגתית. "מפלגה ללא עיתון היא כמפלגה אילמת", אמר פעם עורך ה"צופה" שבתאי דניאל. "הצופה" נאלץ להיבלע בתוככי "מקור ראשון", אבל ניצל מגורלם של כל העיתונים האחרים מסוג זה, למעט עיתוני המפלגות החרדיות. על מותם של עיתוני המפלגות כתב פרופ' יורם פרי, בעצמו עורך "דבר" לשעבר, כי כשבגרה החברה וישראל חדלה להיות "מדינת מפלגות", השתנתה התרבות הפוליטית, ובהעדר קהילות פוליטיות לא היה עוד צורך בדף קשר פנימי, והמידע המפלגתי החל זורם לכלי התקשורת ההמוניים האחרים.
"למרחב" של מפלגת אחדות-העבודה היה בדיוק כזה, עיתון שנולד מן הפוליטיקה המפלגתית ומת אל תוכה. הוא הוקם ב-1954, כאשר לאנשי הקיבוץ-המאוחד נמאס מן הצנזורה של אנשי השומר-הצעיר ב"על המשמר" בימי מפ"ם המאוחדת (1954–1948), עת מאמרים של יצחק טבנקין וישראל גלילי נפסלו לפרסום. הקמת "למרחב" היתה תוצאה של המשבר הפנימי במפלגה המאוחדת ובאותה עת החריפה אותו, עד ששתי המפלגות נפרדו והעיתון החדש היה לבטאון המפלגה העצמאית החדשה-ישנה, אחדות-העבודה. הוא התקיים 17 שנה, שבהן מילא תפקיד עיתונאי, פוליטי ואף תרבותי חשוב, הודות למוסף הספרותי שלו "משא", שבו כתבו מהבולטים בסופרים הצעירים של ישראל. סופו של "למרחב" שהתמזג ב-1971 לתוככי "דבר", שנים אחדות לאחר שמפא"י, אחדות-העבודה ורפ"י התאחדו למפלגת העבודה.
לעיתון המפלגתי, כתב תום שגב כשנפרד מ"על המשמר", אין עוד הצדקה, שכן הוא מוצא את זכות קיומו באידיאולוגיה שהוא מייצג ולא בשירות שהוא נותן לקורא. "הקורא של היום מתייחס לעיתון כאל מצרך, והעיתון אמור להתייחס אל הקורא כאל צרכן. ואם לא, אחת גורלו למות", אמר שגב, שהיה גם "שותף אמוציונלי", כלשונו, לסגירת עיתון אחר, "כותרת ראשית", שבועון החדשות שהקים עם נחום ברנע ב-1982 וערך יחד עימו בשנים הראשונות לפעולתו. בין הישגי "כותרת ראשית": הגיליון המיוחד "הזמן הצהוב", שכתב דויד גרוסמן ושהיה אחר-כך לספר. ההישגים העיתונאיים של "כותרת ראשית", כמו של רוב העיתונים המופיעים בכתבה זו, היו מרשימים. ברנע ושגב גם גידלו דור של עיתונאים שפרחו אחר-כך בעיתונים אחרים. אלא שעם תחקיר משובח, אפילו כזה שמרעיד את הממשלה, אי-אפשר לשלם לספקי הנייר.
לא רק עיתוני מפלגות, ובהם גם "קול העם" של מק"י, שהופיע בין 1947 ל-1969, ו"זמנים" של המפלגה הפרוגרסיבית, שהחזיק מעמד שנתיים, מ-1953 עד 1955, הלכו לעולמם; ולא כולם גם זכו להספדים עצמיים או להיפרד מקוראיהם. יש כאלה שעורכיהם ביקשו להסתיר את הסתלקותם הצפויה מן הקוראים והעובדים עד אחרי הרגע האחרון, או שקיוו לישועה גם כשהחבל כבר התהדק על הצוואר. כזה היה "חדשות", שנולד במרץ 1984 ונפטר בכ"ט בנובמבר 1993 (עם טעות ברישום החודש בראש העמוד הראשון של הגיליון האחרון).
"חדשות"
"חדשות" בא לעולם כניסיון של משפחת שוקן להרחיב את נוכחותה העיתונאית מ"הארץ" כבד הראש גם לעולם הטבלואידים הסנסציוניים. הוא היה חדשני לא רק בנסיונו להקליל את הסגנון העיתונאי שרווח עד אז ולהכנסת צבע לא רק למלים אלא גם לתצלומים, אלא גם בדרך שבה התקשר עם עובדיו. "חדשות" היה אבי החוזים האישיים, שהחליפו את ההסכמים הקיבוציים בעיתונות הישראלית, והביא לתחילת חיסולם ההדרגתי של ועדי העובדים ולנגיסה קטלנית בכוחם המלוכד של העיתונאים מול בעלי הבית. כשהתפשט נגיף החוזים האישיים לכל העיתונות, התחלקו העיתונאים לשני מחנות: הטאלנטים עם השכר הגבוה, והפרולטריון עם משכורות על גבול שכר המינימום.
"חדשות" עבר טלטלות רבות בעשר שנות קיומו – מכותרות סנסציונית, שספק אם אפילו היום היו מתפרסמות באותיות ענק ב"ידיעות אחרונות" או "מעריב" (למשל, על סימני זרע שנמצאו על גופתה של נערה נרצחה), ועד לסגירתו בצו שר הביטחון בשל פרסום תמונת המחבלים מקו 300 שנאסרה לפרסום על-ידי הצנזורה. בגלגולו האחרון צורפה ללוגו שלו התיבה "חדש", כמו על קפה נמס משופר, והוא ביקש למצב עצמו כעיתון רציני יותר. אבל גם זה לא סייע.
ביום השנה לסגירת "חדשות" כתב דורון רוזנבלום ב"העיר" שהעיתון נסגר לא משום שהיה טוב מדי, אלא משום שהיה ישר מדי עם עצמו מכדי להיות עיתון להמונים. "אם היתה ב'חדשות' רוח אחת עקיבה, היתה זו רוח כמעט מעצבנת של דמוקרטיה וענווה אנטי-אליטיסטית: כולם שווים, אבל אף אחד (חוץ אולי מפוליקר) לא שווה מי-יודע-מה. כמה ממשתתפיו ראו בו מעין פאב או מועדון שהסטוץ שלו זה להוציא עיתון; כותבים המציאו בו את עצמם מחדש ועשו בו כבתוך שלהם; שטויות מתוקות ופרויקטים פנימיים התנהלו בו מעל ראשי הקוראים; בורות ('האופרה גונו מאת פאוסט') נחשבה ל'קול'; טקסטים אינסופיים השתפכו מהקלידים בלי מעצור ובקרה וזלגו היישר למסדרה כמו ג'לי ירוק".
יומונים אחרים: מ"טלגרף" ועד "היום הזה"
הקשיים הכלכליים – קרי העדר פרסומות בהיקף מספיק לפרנס את המערכת, ההדפסה וההפצה – הכריעו לא רק את "חדשות". אפילו עיתונים כלכליים, שהיו אמורים להבין באיזו צד מרוחה החמאה, לא תמיד הצליחו לשרוד. קחו למשל את "טלגרף", שביקש להתחרות ב"גלובס" (את ההבדלים ביניהם ניסה למצות בסיסמה "אל תדבר גלובלית – טלגרף!") והצליח להתקיים רק בשנים 1993–1996. כך הצטרף לעיתונים כלכליים ותיקים יותר שנמוגו כ"שער" (1964–1990), "מבט" (1971–1995) ו"כספים ומסחר" (1966–1969).
מחקר שערך לפני כעשור פרופ' יחיאל לימור ("קשר", גיליון מס' 25) העלה כי מאז הקמת המדינה ועד 1999 נסגרו בישראל 44 יומונים, מהם 33 בעברית ו-11 בלועזית. היו בהם עיתונים רבים שנועדו לספק את צרכיהם של עולים חדשים, כדוגמת "לעצטע נייעס", עיתון ביידיש, שהוקם ב-1949 עם גלי העלייה מאירופה אחרי הקמת המדינה ושיגשג בשנות החמישים, נרכש לימים על-ידי מפא"י ונסגר ב-1994; וכן "נוביני קורייר" בפולנית, שהוקם ב-1958 על-ידי מפא"י למען העולים מפולין, וחדל להופיע ב-1994.
על-פי המחקר, עשרה מהעיתונים שנסגרו באותן שנים לא הצליחו לשרוד יותר משנה אחת. אחד מאלה היה "היום הזה", היומון שייסד איש הפרסום אליעזר ז'ורבין בספטמבר 1976, שעורכו הראשי היה לא אחר מאשר משה דיין, שקיווה אולי בדרך זו לשקם את מעמדו הציבורי, שנפגע קשות בעקבות מלחמת יום הכיפורים. ההצלחה לא האירה לו פנים: אחרי שלושה חודשים נסגר העיתון. בחלוף פחות משנה חזר דיין לעשות כותרות, הפעם כשר החוץ בממשלתו הראשונה של מנחם בגין.
"העולם הזה" ומתחריו
אלא שיומונים הם רק חלק מהסיפור. את רשימת השבועונים והירחונים שראו אור בישראל ולא זכו להגיע לחגיגות שנת השישים לא נוכל לסקור כאן, הם רבים מספור. מדובר במאות, אולי אפילו יותר. חלקם היו מפלגתיים וממסדיים במובהק, אחרים הניפו את דגל האנטי-ממסדיות.
בין הפוליטיים – "הפועל הצעיר", שבועון פוליטי אידיאולוגי שהוקם ב-1907, היה ב-1930 לשבועון מפא"י והחזיק מעמד עד 1970, כאשר במרוצת 63 שנות קיומו היו לו שלושה עורכים ראשיים בלבד, יוסף אהרונוביץ, יצחק לופבן וישראל כהן; "דבר הפועלת", שהוקם ב-1934 כמוסף ל"דבר" והיה אחר-כך לכתב-עת נפרד, שינה שמו ל"נעמ"ת" ונסגר ב-1996; "בטרם", כתב-עת עצמאי (1942–1960) שערך אליעזר לבנה, שנהנה מתמיכת פעילים במפא"י אך הפך באמצע שנות החמישים לנוקב בביקורתו על הממסד; "מולד", ירחון מדיני וספרותי שפעל בחסות מפא"י בשנים 1948–1967, ואחר-כך המשיך להתפרסם באופן עצמאי. שבועון קצר-מועד שזוהה עם הליכוד היה "יומן השבוע" (1983–1982), שעורכו הראשי היה רוני מילוא.
המניף הבולט ביותר של הדגל האנטי-ממסדי היה השבועון "העולם הזה", שקם ב-1937 בשם "תשע בערב", ונמכר על-ידי מייסדו אורי קיסרי לאורי אבנרי, שצירף אליו ב-1950 את המוטו "בלי מורא, בלי משוא פנים". אבנרי כתב לימים כי ביקש לחדש את שפת העיתונות הישראלית, שהיתה באותם ימים "כבדה, מיושנת וחנוטה", ומרוב העיתונים נדף "ריח של עובש ושעמום". השבועון משך רבים מקוראיו לתכניו הפוליטיים והחברתיים הודות לשער האחורי שלו, שבו כיכבו לעתים קרובות דוגמניות חשופות חזה.
הסתערותו של "העולם הזה" על הממסד של מפא"י ועסקניו, התחקירים על הנעשה ב"חושיסטאן" של אבא חושי בחיפה, הביקורת שהטיח בתפיסת הבטחוניזם וקריאתו להקים מטכ"ל לבן של שלום ולהשתלב במרחב השמי עוררו את חמתם של בן-גוריון ובכירי מפא"י. למתקפת הנגד מולו הקים "הממונה על שירותי הביטחון", ראש המוסד והשב"כ באותם ימים, איסר הראל, את השבועון המתחרה "רימון", שאימץ את הסגנון והגרפיקה של "העולם הזה", אבל מסריו היו הפוכים.
את השער האחורי של "העולם הזה" הפך השבועון "בול" ב-1965 לשער קדמי, ובמשך שנים אחדות הופץ ונמכר כשבועון רכילות ומין, עד שנסגר ב-1989. שני עורכיו, מקסים גילן ושמואל מור, בילו ארבעה וחצי חודשים בכלא, לא בגלל חשיפת יתר של נשים, אלא בעקבות פרסום ללא אישור הצנזורה של ידיעה על מעורבות המוסד בחיסולו בפריז של בכיר אופוזיציה מרוקאי, מהדי בן-ברקה, בשנת 1965.
"מוניטין", "מחשבות" ועיתוני ילדים
ב-1978, שנים רבות אחרי הולדת "העולם הזה", הקים אדם ברוך את "מוניטין", ירחון עם מסר חדשני מסוג אחר, שהתאפיין בכתיבה ובעריכה מגזינית בנוסח אמריקאי על נייר כרומו, עסק בפוליטיקה ובתרבות כאחד והפיץ את בשורת הניו-ג'ורנליזם. הוא שרד עד 1994, ורבים מהמגזינים שהופיעו בעקבותיו אימצו מרכיבים שונים מן הנוסח שעיצב ברוך.
ברשימת כתבי-העת שראויים לאזכור נמצאים גם "מחשבות", בעריכת צבי ינאי ובהוצאת חברת המחשבים י.ב.מ, שהביא במשך קרוב לעשרים שנה מאמרים וכתבות בנושאי הגות ומדע, עד שנסגר ב-1990.
ועוד לא אמרנו מלה על שלל עיתוני הילדים שנעלמו, ובהם "הארץ שלנו", "דבר לילדים" ו"משמר לילדים", האבות החינוכיים והמשכילים של ערוצי הילדים למיניהם, שהתאחדו בנסיון הישרדות אחרון ב-1985 לעיתון משותף "כולנו", שהחזיק מעמד עד 2000. גם הם, כמו כל יתר אלה שהוזכרו כאן ורבים אחרים, מעלים עכשיו אבק בכרכים ישנים במרתפי ספריות.
ומה קורה כשעיתון או כתב-עת נסגרים? "רואים ספינה נוסעת בים ופתאום היא טובעת. אחר-כך אתה רואה את הים, ללא שום עקבות. כמו בועת סבון שהתפוצצה באוויר", ציטט רינו צרור בספר השנה של העיתונאים את המו"ל עמוס שוקן בסימפוזיון על מות "חדשות". ולילד שבכל זאת מייבב על הבועה שהתפוצצה, או קשיש ממנו השוקע בגעגועי נוסטלגיה לימים רחוקים וטובים יותר, ראוי להזכיר את המלים שנבלעו בדברי הפרידה של יזהר סמילנסקי מ"דבר". "נשתנו הזמנים, לא כדאי לגנוח", כתב, "מטבע הדברים הכל הולך ומשתנה".