כל מי שקורא בעקביות את מאמרי הפובליציסטיקה המתפרסמים בתקשורת עשוי לחשוב כי העיתונות העברית היא מעוז הדמוקרטיה האחרון במדינת ישראל. נושאים ערכיים כמו זכות הציבור לדעת, חופש המידע, שקיפות פעילותם של מוסדות ציבוריים, הפלורליזם הרעיוני וחופש המחשבה והביטוי עולים בה לעתים קרובות, כאשר התקשורת מציגה לרוב קו אחיד וליברלי התומך בכל אלה ומכיר בחשיבותם העקרונית. אלא שמתברר שגם לערכים הנעלים הללו יש גבול ברור, גבול העובר לעתים קרובות בדיוק על מפתן דלתן של מערכות התקשורת עצמן.
העיתונאי הישראלי המצוי רשאי לבקר את מדיניותו של ראש הממשלה, ללעוג לנשיא המדינה, לחלק ציונים לחברי-הכנסת, לקבוע אם מעשי צה"ל בשטחים נכנסים תחת ההגדרה "פשעי מלחמה" ולדווח על הרגלי המיטה של כוכבי נבחרת ישראל. אולם כשהדבר מגיע לדיבובם על מקומות עבודתם, יעדיפו רוב העיתונאים להתפתל, להתחמק, להדליף, למצוא לעצמם מקורבים ולקבוע שיא עולמי חדש בשימוש בביטויים "אוף דה רקורד", "לא לציטוט" ו"לא לייחוס". העיתונות הישראלית אמנם מצהירה בקול כי חומר החיטוי הטוב ביותר הוא אור השמש, אבל מעדיפה בפועל לעשות את העבודה בחדר החושך.
"יש משהו מאוד מתנשא בדרך שבה אמצעי תקשורת מתייחסים לביקורת", מאשר עורך ב"ידיעות אחרונות". "התפיסה היא כאילו לגוף התקשורת עצמו מותר להעביר ביקורת על כל גורם, אבל אין לו שום מוכנות לספוג ביקורת כזו בעצמו. אפשר להבין כתבים שמותחים ביקורת על העיתון שבו הם עובדים וחוששים להיחשף פן תיפגע פרנסתם, אבל זה רק הקצה של התופעה. יש מעט מאוד כתבים שמוכנים להתייחס בפומבי לעבודה שלהם או לנורמות המקצועיות בעיתון שבו הם עובדים. לכן רוב העיסוק בתקשורת בארץ מגיע מהדלפות עלומות שם ומשיחות אוף-דה-רקורד, ורוב התגובות הרשמיות של אנשים לשאלות במדורי התקשורת מסתכמות ב’אין תגובה’. המדהים מכל הוא שאלה אותם עיתונאים בדיוק ששולחים חצי רעל כלפי אנשים שאותם הם מסקרים ושמגיבים בצורה דומה".
איור: בתיה קולטון
דפוסי התגובה של כלי התקשורת אינם זהים. הכתבים המסקרים את התחום מפרידים בין התקשורת הכתובה לתקשורת האלקטרונית ומציינים כי בעיתונות הכתובה המצב חמור שבעתיים. גם בתוך קבוצת המשנה הזו קיימת הבחנה משמעותית בין העיתונים, ובראש מצעד השומרים על זכות השתיקה נמצא ללא תחרות "ידיעות אחרונות". "המצב ב’ידיעות’ פשוט מדהים", אומר כתב העוסק בתחום. "הגורמים הבכירים ביותר בעיתון הזה לא רואים שום חובה או צורך לענות לעיתונות בשום נושא. התפיסה שלהם היא כאילו מדובר בגופים פרטיים לחלוטין, שלא חייבים לענות לשום דבר, והם מתעלמים באופן מוחלט מהאספקט הציבורי של העבודה שלהם. כאשר ראשי העיתון מתייחסים ככה לעצמם, אי-אפשר לצפות שהציבור יקנה את הגישה שאותם אנשים עצמם מנסים למכור בהזדמנויות אחרות, כאילו ’ידיעות’ פועל מתוך שליחות ציבורית. יש פה מקרה נדיר של עיתון שבעצם מנהיג מדיניות אנטי-עיתונאית".
בין הכתבים שניסו במשך השנים להשיג תגובות רשמיות מ"ידיעות אחרונות" שוררת תמימות דעים כמעט מוחלטת על יחסו של העיתון לשאלות המופנות אליו. בקשות תגובה המופנות לעורך הראשי, משה ורדי, נענות לרוב ב"אין תגובה". "אתה יכול להתקשר אליו לסלולרי, לשלוח לו פקס, להתקשר אליו הביתה או להתייצב אצלו במשרד, זה לא משנה", אומר אחד הכתבים. "בכל מקרה תקבל את אותו ’אין תגובה’". בקשות תגובה מהמו"ל, ארנון מוזס, אינן זוכות אפילו לכבוד הזה. "מוזס זה שיא ההתנשאות", אומר כתב אחר. "הוא פשוט לא חוזר לעיתונאים, אפילו לא עם ’אין תגובה’. זו התנהגות די מביכה כשמדובר במו"ל, אפילו אם מתייחסים לזה פשוט ברמה של חוסר נימוס אנושי בסיסי".
גם בין כתבי "ידיעות" יש כאלה המותחים ביקורת על התנהגות העורך והמו"ל. "אני חושב שהמדיניות הזו, שאני אפילו לא בטוח אם היא באמת מדיניות או סתם תוצאה של עצלות מחשבתית, פשוט פוגעת בנו", אומר כתב בעיתון. "זה מקשה עלינו להציג את העמדה שלנו, ולמעשה מותיר את שדה הקרב למי שתוקף אותנו. מעבר לכך, זה מחזק את התחושה שגם כך קיימת בציבור, כאילו כל מה שנעשה מבוצע באפלה, על-ידי איזו חונטה שלא מוכנה להגיב על שום דבר. כשהעיתון כל-כך סגור וחשדני, לאנשים אין ברירה אלא להניח שיש לנו מה להסתיר".
כתבים ב"ידיעות אחרונות" מציינים כי נסיון העבר מלמד שדווקא במקרים הנדירים שבהם איפשר העיתון לכתביו להגיב, נמנע, או לפחות מוזער, נזק ציבורי אפשרי. "במקרה של פרשת ’השרוף’, למשל, ההתייחסויות של גידי מרון בתקשורת היו ענייניות ואינטליגנטיות", אומר כתב בעיתון. "היתה שם הרי פשלה, אבל התגובה של מרון הצליחה לשכנע שזה נעשה בתום לב. אילו השאירו את העניין ללא תגובה, זה היה מצטייר כרמאות. לפעמים הדבר הכי טוב מבחינה ציבורית הוא פשוט להודות בטעות ולהמשיך הלאה, אבל היהירות של העיתון לרוב לא מאפשרת את זה".
היחס של ראשי "מעריב" שונה. בהיותו עורך ראשי נהג יעקב ארז להגיב באופן ענייני כמעט לכל פנייה, גם בנושאים שנחשבו לבעייתיים לעיתון. ארז לא התחמק גם מעיסוק בסוגיות שנויות במחלוקת במיוחד, כמו פרשת נמרודי והשפעתה על "מעריב". אמנון דנקנר ממשיך בגישתו של קודמו אלא שהוא עושה זאת בסגנון תוקפני ואינו נרתע גם מלפגוע בבן-שיחו. עופר נמרודי, לעומתו, מעדיף שלא לענות לפניות בעצמו ומעביר את השואלים אל דוברו, עו"ד אבי סגל, הנוהג לעתים "ליזום" באופן חד-צדדי תגובות עוד לפני שהתבקש לתת אותן.
למדיניות התגובה של "מעריב" יתרונות בכך שהיא מאפשרת דיון ציבורי בעניינים הנוגעים לעיתון. מצד שני, אין להתעלם מכך שהגישה הריכוזית, המפקידה את סמכות התגובה בידי איש אחד, העורך הראשי, מונעת משאר עובדי העיתון להתבטא בפומבי על נושאים העוסקים בו. דוגמה קיצונית לכך היא הביקורת הפומבית הנוקבת שמתח דנקנר על הכתב גידי שמרלינג בשל רמת סיקורו את משפט נמרודי, ואילו שמרלינג עצמו (כמו שאר העובדים) היה מנוע מלהגיב, בגלל הוראת המערכת.
מבין שלושת היומונים הגדולים, "הארץ" הוא העקבי והמסודר ביותר במתן תגובות רשמיות. העורך הראשי, חנוך מרמרי, נוהג להשיב בפירוט לכל פנייה, לעתים קרובות אף בכתב, וגם המו"ל, עמוס שוקן, זמין כמעט תמיד לצורך זה. גם בקרב עובדי העיתון ניכרת נכונות רבה לנהל שיח ציבורי על מקום עבודתם, אף כי קיימים, כמובן, הבדלים ביחסו של כל אחד מהעיתונאים לסוגיה זו. "מערכת ’הארץ’ אינה מעוניינת לשלול מחבריה את חירות הביטוי הפומבי", מסביר מרמרי את מדיניות העיתון. "עם זאת, חבר המערכת צריך לקחת בחשבון את היותו נציג העיתון גם באורחותיו כפרט וגם בהתבטאויותיו הפומביות. המערכת מצפה ממי שמתבטא בכלי תקשורת, שהתבטאותו לא תגרום נזק לתפקידו העיתונאי, שלא תפגע במערכת העיתון ושלא תזיק לעיתון. מטעמים אלה מבקשים עורכי העיתון מחברי המערכת להיוועץ עמם לפני שהם מתבטאים בפומבי בעניין מסוים. גם עורכי העיתון נועצים בינם לבין עצמם לפני שהם מתבטאים ברבים. מכיוון שמערכת ’הארץ’ אינה שוללת התבטאות ברבים, לא קיימות גם סנקציות נגד התבטאויות כאלה. אין זה אומר שבהערכת פועלו של חבר מערכת לא יילקחו בחשבון גם מרכיבים כמו טיב התבטאויותיו הפומביות".
גם העיתון "גלובס" מפגין, לדברי כתבי התקשורת, פתיחות רבה יחסית. כתבי העיתון ועורכיו אמורים לפנות לעורך כדי שיאשר להם לענות לפניות כתבים, אולם בפועל רבים מהם מגיבים גם בלי שעשו כך, ובלי שישדרו אותות של חשש. גם בקשות תגובה מהעורך, חגי גולן, נענות לרוב באופן ענייני. "הרושם הכללי הוא שציבור העיתונאים של ’גלובס’ קצת שונה מהממוצע בשאר העיתונים", אומר אחד מכתבי התקשורת. "מאחר שמדובר בעיתון די ממוקד, תחושת התחרות עם עיתונים אחרים באה פחות לידי ביטוי. לכן ההתייחסות לפניות כאלה היא יותר עניינית נטו, ופחות טעונה ברגשות כאילו מנסים לנגח אותם מהכיוון של העיתון המתחרה".
מבנה התקשורת בארץ, והמספר המוגבל של מקומות עבודה שמציע הענף, גורמים לכך שעיתונאים רבים חיים בחשש שיאבדו את פרנסתם. "כתבים לא נוטים לדבר לציטוט פשוט כי הם מפחדים מהבוס", אומר כתב תקשורת. "הם חושבים שאם הבוס יראה בעיתון ציטוט שלא עבר דרכו, זה לא יהיה מקובל עליו". במיוחד חוששים עיתונאים שמא יזוהו כמקורות מידע, ולכן רב כל-כך מספרם של מרואיינים מקרב אנשי התקשורת בשם "מקורבים" או שלא לייחוס.
איור: בתיה קולטון
לפחד להיחשף כמדליף יש בהחלט על מה להסתמך. במערכות שני היומונים הגדולים שוררת אווירה של סגירות וחשדנות מפני ריגול תעשייתי. "ידיעות אחרונות" שולח כל מועמד לעבודה לתחקיר מקיף, הכולל גם בדיקת פוליגרף. "מעריב" מוותר על בדיקה כזאת, אך עובדים חדשים, ובמיוחד לא מוכרים, עוברים חקירת שתי וערב.
הרגלי עבודה, שבכל מקום אחר היו עשויים להיחשב לפרנואידיים, הם לחם חוקם של העיתונים הגדולים. בחדריהם של כמה עורכים יש מגרסות נייר, עובדים חוששים לדבר על מקום העבודה בטלפון הפנימי של המערכת, ומועמדים להעסקה בעיתונים אלה נחשדים לא פעם כ"מושתלים" של העיתון המתחרה. לעתים מגיעים הדברים לידי גיחוך: במקרה אחד התגלה כי בשתי מערכות מקומונים מתחרות ("כל העיר" ו"כל הזמן" בירושלים) עובד אותו איש ניקיון. למרות שהוא לא ידע עברית, חשדו בו בשני העיתונים שהושתל בידי המתחרה. שנים לאחר התפוצצות פרשת האזנות הסתר, יש עדיין עובדים ב"מעריב" החוששים כי מצותתים להם, או לכל הפחות בודקים את רישום שיחות הטלפונים הסלולריים שלהם. חלק מהעובדים מסרבים להיפגש עם עיתונאים במקומות ציבוריים, מחשש שייראו ויסומנו כמדליפים. כתב לענייני תקשורת מספר כי עורך ב"מעריב", שעמו ניסה ליצור קשרי עבודה, טרק לו תחילה את השפופרת, לאחר מכן דרש ממנו להתקשר מטלפונים ציבוריים בלבד, פגש אותו בביתו בחצות הלילה, ודרש ממנו להתקשר פעמיים לרשימת אנשים במערכת, כדי שלא יתבלט בשום צורה מעבר לאחרים.
בין הכתבים המסקרים את כלי התקשורת שוררת הסכמה כי בתקשורת האלקטרונית הגישה נינוחה יותר. ההיכרות הקרובה בין רבים מהעובדים, שצמחו באותן מערכות ממש, כמו גם קיומם של נהלים פורמליים מגובשים, תורמים לכך ששאלות המופנות לתחנות הטלוויזיה והרדיו המרכזיות לא נשארות ללא מענה יש, בכל זאת, הבדלים ביניהן. מבין ערוצי הטלוויזיה, מערך הדוברות של ערוץ 2 מאורגן ברמה גבוהה מאוד, כאשר לכל אחת מן הזכייניות מסגרת דוברות עצמאית, וגם חברת החדשות מעסיקה דוברת במשרה מלאה. ברמה הפורמלית, עובדי הערוץ, ובמיוחד עובדי חברת החדשות, ממלאים אחר ההוראה להפנות כל בקשה לתגובה למחלקת הדוברות, אף כי כתבים ועורכים בכירים בחברת החדשות (ובהם המנכ"ל, שלום קיטל) נוהגים להשיב לעתים בעצמם. גם בערוצי הכבלים ניכרת פתיחות גבוהה למדי, אם כי מטבע הדברים, אופי שידוריהם מזמין שאלות מסוג שונה מזה המופנה לערוצים העיתונאיים. ערוצי הלוויין נמצאים בקשרים הדוקים עם כתבי התקשורת והתרבות ובכך אין רבותא: יש להם עניין עסקי להפגין נוכחות גדולה ככל האפשר.
תמונת המצב בערוץ 1 מורכבת יותר. עד לפני זמן לא רב נהג כל אחד מעובדי הערוץ כהבנתו: אחדים ענו לשאלות באופן חופשי, אחרים סירבו, אחדים הזדהו בשמותיהם, אחרים עמדו על הסתרת זהותם. בשנת 98’ הוציא מנכ"ל רשות-השידור, אורי פורת, חוזר מיוחד שחייב את כל עובדי הרשות לקבל אישור מהמנכ"ל או מהדוברת לפני שהם מגיבים לתקשורת, אך פסיקת בית-הדין לעבודה, שביטל את תוקף החוזר, השאיר את הנוהג הקודם בעינו. לדברי כתבים המסקרים את התחום, בתקופה האחרונה מסתמן שינוי: עובדים בכירים בערוץ נוטים פחות להגיב ישירות ומעדיפים להעביר בקשות לתגובה אל הדוברת, טליה בן-אב"י. יש המסבירים את השינוי בתחרות על משרות בכירות הניטשת עתה וממתינה להכרעות. מכל מקום, המנכ"ל החדש, רן גלינקא, נגיש בהחלט לכתבי התקשורת. בקול-ישראל מנהל אמנון נדב מדיניות תקשורת ריכוזית. הוא מקפיד שעובדיו ידברו רק דרך לשכתו ובכך הוא מעורר טענות: "הבעיה היא שהדוברת מדבררת בעיקר את נדב", אומר אחד הכתבים. "אין כמעט התייחסות לצד של הכתבים או העורכים. יש פחד גדול לדבר באופן רשמי, ולכן רוב הידיעות מגיעות מהדלפות."
דווקא גלי-צה"ל מגלה פתיחות רבה לאמצעי התקשורת. מפקד התחנה, אבי בניהו, עסק בעצמו בדוברות במשך שנים רבות, ולדברי כתבי התקשורת, הוא יודע היטב כיצד להתנהל מולם. "מבין כל מנהלי המדיה בארץ, הוא האיש הכי קומוניקטיבי", אומר אחד הכתבים. "יש לתחנה גם דוברת, אבל הוא תמיד עונה בעצמו, והתוצאה היא שגם כתבי התחנה, למרות המסגרת הנוקשה לכאורה שבתוכה הם עובדים, קולטים את האווירה החיובית ומדברים יחסית בחופשיות. לא תמצא בגל"צ אנשים שיפחדו ממה שבניהו יגיד אם הם ידברו".
יש, כמובן, גם עיתונאים המשתפים פעולה ברצון עם התקשורת, גם במקרים שבהם נמתחת ביקורת על עבודתם. עיתונאים בכירים מרשים לעצמם להתעלם מהנחיות המערכת ומגיבים ישירות ללא היסוס. יש לקחת בחשבון גם שחלק מהעיתונאים מסתייג ממגע עם כתבי התקשורת לא מתוך פחד מהממונים עליהם אלא מתוך רצון לא לאבד שליטה על מוצא פיהם. על סמך נסיונם, הם יודעים שדברים מצוטטים מחוץ להקשרם והם נמנעים מליפול לפח הזה. וישנה גם יוהרה הגורמת לעיתונאים לזלזל בעמיתים למקצוע המחפשים אצלם תשובות. "יש הרבה כתבים ועורכים שמתייחסים אלינו כאל עלוקות שמפריעות להם לבצע את מלאכתם החשובה", קובל אחד מהכתבים לענייני תקשורת. "זה כולל העלבות, השמצות, הכפשת מקום העבודה שלנו וכל מיני תירוצים משונים. הם תמיד משתמשים בטיעון שמה שיש להם לומר לציבור נמצא במה שהם כתבו, כאילו בזה מסתיימת זכותו של הציבור להתעניין בנושא".
המחשה ניצחת
לצורך הכנת כתבה זו רואיינו עיתונאים רבים בתקשורת האלקטרונית והמודפסת. איש מהם לא הסכים להיות מצוטט בשמו. המרואיינים נתנו סיבות מגוונות לעמדתם: רצונם לא להפר את ההוראות האוסרות עליהם להתראיין ללא אישור, שאיפתם לקיים יחסים תקינים עם חבריהם לעבודה, רתיעתם מלהתבטא בפומבי על מקום עבודתם. במקרים אחרים הביעו מרואיינים חשש ממשי למשרתם אם ימתחו ביקורת על הממונים עליהם. למרות חוסר הנוחות שמעוררת סדרת מרואיינים המסרבים להזדהות, ולמרות הבעייתיות הגלומה בציטוטים אנונימיים הקובלים על ציטוטים אנונימיים, בחרנו להביא את הדברים משום שהם משקפים יותר מכל את תמונות המצב העגומה שעליה הם נסבים.
עורך "ידיעות אחרונות", משה ורדי, ועורך "מעריב", אמנון דנקנר, לא הגיבו לשאלות שהופנו אליהם.
ארן ליביו הוא עיתונאי
גיליון 37, מרץ 2002