שמעת בום גדול? כל צפירה מקפיצה אותך? צפצוף הזימונית הוא סימן רע? לא כל מערכות התקשורת מבינות שפיגועים משפיעים גם על עיתונאים, אלה שבמהלך האירוע מתפקדים כמו טייס אוטומט, מצלמים ומדווחים כאילו כלום לא נוגע בהם. בניגוד לדעה הרווחת, איננו משאירים את הרגשות בבית כשאנו יוצאים לעבודה. יש לנו מנגנוני הגנה והדחקה, אך לא התרגלנו לפיגועים.
כל כתב משטרה יכול לכתוב ולשדר מדמיונו את הפיגוע הבא: "שמעתי פיצוץ גדול, ראיתי הרבה דם ואנשים התחילו לברוח", כמה עדים כאלה עוד צריך לראיין כדי להאמין? תמונות של פצועים שההלם ניכר על פניהם מופיעות כמעט בכל יום בעיתונים ולא ברור מאיזה פיגוע הם המומים כל-כך - זה שהיה בבוקר בנתניה? אולי ההוא מהצהרים בירושלים? אלא ששגרת הפיגועים לא הופכת את הסיקור לקל יותר. "לכאורה מתרגלים, פועלים אוטומטית", מסבירה גלי תיבון, המצלמת עבור AFP (סוכנות הידיעות הצרפתית) ואתר האינטרנט "Ynet". "תרגולת החירום הפכה לתרגולת יומיומית. אני יודעת בדיוק איזו תמונה תתפרסם אחרי פיגוע או הלוויה. אבל ככל שהאירועים גוברים, חומות המגן שלנו נעלמות", היא מוסיפה.
לדעתו של פרופ’ מולי להד, מנהל המרכז לפיתוח משאבי התמודדות במכללת תל-חי, סיקור פיגועים איננו עיתונות אובייקטיבית. "זו עיתונות שמתארת חוויה ממקור ראשון. לעומת כתב זר שבא לכאן לתקופה קצרה, עיתונאים ישראלים יודעים שאירוע כזה יכול לקרות גם להם או לקרוביהם". פרופ’ להד, מתמחה בההתמודדות של כוחות הצלה, שוטרים, עובדים סוציאלים ועיתונאים עם הפיגועים. אלה הם האנשים שמגיעים באופן קבוע לאירועים, סובלים מאותן תופעות לוואי ופיתחו לעצמם מנגנוני הגנה דומים.
מתוך ציור של וולטר שולץ מתן, 1927
אצל י., צלם של אחד מערוצי הטלוויזיה בארץ, המצלמה מהווה חיץ: "כשאני תחת אש חיה נדמה לי שהאירוע לקוח מסרט וזה נותן לי ביטחון להמשיך לעבוד למרות הסכנה". אחרים משתדלים שלא להתמקד בדם ובחלקי הגופות. "כשאני עובד, אני מנסה לנתח את האירוע בצורה קרה ולנתק אותו ממני. להסתכל מגובה המותניים ומעלה", מסביר כתב המשטרה של "ידיעות אחרונות", עמיר בן-דוד.
לדברי פרופ’ אריק שלו, מנהל המחלקה הפסיכיאטרית בבית-החולים הדסה עין-כרם, התחושה שהכתבים ממלאים תפקיד בעת שהם מסקרים פיגועים תורמת לחוסנם הנפשי. "כובד המשימה בזמן שידור לא איפשר לי לחשוב באותו רגע על מה שבאמת ראיתי", מסבירה נורית קנטי, שהיתה עד לפני חמישה חודשים כתבת המשטרה של רשת ב’.
בעודנו מעדכנים את העורך במניין ההרוגים הסופי, אנחנו יושבים בפאב המקומי, שותים בירה, מחליפים חוויות מאזור האסון ולא חוסכים בביטויים ציניים.
"אף אחד לא מסביר לעיתונאים מה הן התגובות הנורמליות לאירועים כאלה. לנסות להיפטר מריח הפיגוע שנדבק, לבכות, או להיות צינים - זו תגובה נורמלית ומשחררת", מסביר פרופ’ להד.
אלא שהפיגוע לא תמיד מסתיים בכך. חודשים לאחר מכן יש פרטים שנשארים בתוכנו ולא נותנים שיעטפו בהם דגים. זו יכולה להיות חתיכת פיצה שנותרה בין ההריסות, או נעל של ילד, ובעיקר התהליך שבו מספרי ההרוגים הופכים לפנים ולשמות. "בפיגוע בדיזנגוף-סנטר בתל-אביב לפני כשש שנים, נהרגו שלוש בנות מתל-מונד. הן היו בגיל של הבת שלי ולאחת מהן קראו הדס. החיבור האישי הזה היה לי מאוד קשה", מסבירה כתבת המשטרה של גלי-צה"ל, הדס שטייף.
לדברי פרופ’ שלו, רובנו עוברים שינוי בעקבות הפיגועים, הופכים לרגישים יותר, מעריכים יותר את החיים. "אם אתה לא משתנה אתה בסיכון גבוה יותר להישבר", הוא מסביר. אורי כהן-אהרונוב, כתב המשטרה של הערוץ הראשון, מעיד שלפני עשרים שנה המראות הקשים לא סיפקו אותו והוא רצה לראות עוד. היום הוא לא מתנדב להביט במה שאינו חייב. "אני יודע מנסיוני שבהתחלה אתה לא מרגיש שום דבר. אין לך שיג ושיח עם עצמך, אתה מכונה שמייצרת כתבות. יש לכך חסרונות, כי אתה לא תמיד מקשיב למה שבאמת קרה". "כתב שמסקר אירועים כאלה חי במתח תמידי לקראת הפיגוע הבא. אורח חיים כזה גורם נזק יותר מעישון או מעודף כולסטרול", מתאר ראש מערכת "מעריב" בירושלים, יוסי לוי, המסקר בעצמו פיגועים.
פרופ’ להד משתמש בכמה טכניקות להתמודדות עם החוויה הקשה: "אחת מהן מלמדת לעבור על האירוע מחדש באמצעות איש מקצוע ולהגיע לשליטה עצמית. טכניקה אחרת היא ללמד אנשים להירגע אחרי יום כזה. חשוב לבדוק מה הם מעגלי התמיכה שיש לאנשים כאלה. מי שאין לו מסגרת משפחתית למשל, נמצא בסיכון גבוה יותר".
עם האינטנסיביות של הפיגועים גבר הצורך במתן עזרה נפשית לעיתונאים. בחלק ממערכות העיתונים ביקשו הכתבים לקיים תורנות ביניהם בסיקור משפחות ההרוגים, כדי להקל על אלה שעושים זאת באופן קבוע. אך סיוע נפשי לא קיים בכל המערכות. "אני חושב שמי ששולח כתב בסיטואציה של היום צריך לדאוג לו גם לשכפ"ץ פסיכולוגי כדי שיוכל להמשיך לתפקד ולחזור לשגרה", מציין פרופ’ להד.
גלי-צה"ל קיימו לפני שנה פגישה בין עיתונאים לאנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש. "בניגוד למקומות אחרים, אנחנו עובדים עם אנשים צעירים ולא מנוסים, ולכן הרגישות לכך גבוהה. אני מרגיש אצלם את הקושי הנפשי, אבל הם רוצים להוכיח את עצמם ולכן לא ממהרים לספר על כך. אנחנו משתדלים לדובב אותם לדבר", אומר ראש מחלקת החדשות של התחנה, צביקה גולדברג. לדבריו, הצורך בפגישה נוספת עלה שוב לאחרונה והיא תתממש בקרוב. במערכת "ידיעות אחרונות" בירושלים מתקיימות שיחות שוטפות עם העובדת הסוציאלית של העיתון. צורך זה התעורר בשל העובדה שהמערכת ממוקמת ברחוב יפו למוד הפיגועים. לדברי כתבת המשטרה של סוכנות עתי"ם, טל ימין, הציעו העורכים לספק לה עזרה: "הפכתי לחסרת סבלנות ועצובה יותר והם העלו את הרעיון להיפגש עם איש מקצוע", היא מסבירה. מערכת "הארץ" כינסה את הכתבים והודיעה על האפשרות הקיימת. ברשת ב’ של קול-ישראל וב"מעריב" לא מספקים סיוע נפשי לעיתונאים, ומהערוץ הראשון לא התקבלה תשובה לשאלה שהוצגה להם בעניין זה. חברת החדשות של הערוץ השני סירבה לאפשר לעיתונאים שלה להתראיין לכתבה זו. דוברת החברה הודיעה בתגובה שההנהלה מודעת לקושי בכיסוי פיגועים, אבל ושכול, וכי בהנהלה מגבשים תוכנית להתמודדות עם המצב. "היו כמובן מקרים של אנשים שהביעו את מצוקותיהם. ככלות הכל אין מנוס מהמסקנה שתפקידה של התקשורת לסקר גם אירועים מזעזעים", מסרה הדוברת.
עם זאת, אין לשכוח שאף אחד לא מכריח את כתבי השטח למלא דווקא את התפקיד הזה. "לכל אחד יש הגבול שלו וזו לא בושה להגיד עד כאן אולי אחר-כך אוכל לחזור. העיתונאים הם צינור שדרכו עובר המידע ואסור שהצינור יתקלקל", מסכם פרופ’ שלו.
לימור שמואל-פרידמן היתה עד לפני שלושה חודשים כתבת המשטרה של "ידיעות אחרונות" בירושלים
מצוקת הכתבים הערבים
גילויי תוקפנות כלפי עיתונאים באירועים טעונים כמו פיגועים הם תופעה כמעט שגרתית. על אחת כמה וכמה סובלים במקרים כאלה עיתונאים העובדים בשירותם של כלי תקשורת ערביים. הציבור המתקהל במקום הפיגוע, ולעתים גם שוטרים, מקניטים אותם ואף מפעילים נגדם אלימות פיסית. איאד חרב, כתב המשטרה של קול-ישראל בערבית (רשת ד’), בן העדה הדרוזית, שירת ביחידה קרבית בצה"ל, סופג עלבונות רבים בזירות פיגועים, על רקע היותו דובר ערבית: "בפיגוע בקריית-היובל, באמצע שידור חי, הגיע צלם שאני לא מכיר והחל למשש אותי מתוך חשד, בגלל שדיברתי בערבית. הוא קרא לשוטר שביקש ממני להציג תעודה. זאת בעודי בשידור חי עם המיקרופון של קול-ישראל בידי. רק כאשר כתבי המשטרה ודוברת המשטרה באו לעזרתי, הוא הפסיק". לדבריו, מתקהלים חרדים, ששומעים אותו מדבר ערבית, מתחילים מיד לתקוף מילולית ולעתים גם פיסית. אבל העלבון גדול יותר כאשר עושה זאת שוטר. "יכולים לקרוא לי כל רגע למילואים וזה משגע אותי שהופכים כל דובר ערבית למחבל", מסביר חרב.
העיתונאים הערבים מעדיפים לא פעם להתחזות ליהודים או לשתוק כדי לא להסגיר את מוצאם. "בפיגועים אני נהפך ליהודי לכל דבר, אין לי חזות ערבית וכשאני מצלם אני משתדל לא לפתוח את הפה. בהלוויות של אנשי ימין קיצוני, אני אפילו חובש כיפה", מסביר צלם טלוויזיה שמבקש לא להזדהות בשמו. "נתקלתי במקרה אירוני במיוחד, בפיגוע בנתניה, שבו עוברים ושבים ביצעו לינץ’ בעובד ערבי בשוק. ניגש אלי אחד האנשים ואמר לי שצריך היום להיזהר, כי לא תמיד אפשר לזהות מי ערבי".
חליל רעי, צלם טלויזיה של הבי.בי.סי, איננו תואם את החזות הסטריאוטיפית של ערבי, ולכן לרוב הוא לא מושך אליו את האש. "באחד הפיגועים בקו 18 לפני כשש שנים, הכתבת שהיתה אתי קראה לי בשמי וחרדים התנפלו עלי, דחפו, ירקו וקיללו. אבל אנשי הצוות שעובדים אתי יודעים שבמצבים כאלה, עליהם לקרוא לי בשם עברי".
גיליון 38, מאי 2002