כמו בפעמים רבות בעבר, עם פרוץ מבצע "חומת מגן" חזרה ישראל להופיע בראש מהדורות החדשות בעולם. העיתונאים הזרים השוהים בישראל באופן קבוע תוגברו ומספרם עלה מ-600 ל-1,300. כוכבי הרשתות הגדולות נשלחו לכאן, כל אחד לכמה ימים, כדי להוסיף לדיווחים את היוקרה המתבקשת. דן ראתר, כריסטיאן אמנפור, וולף בליצר ואחרים קיבלו ראיונות עם בכירי הממשל ושידרו, לבושים בבגדי קרב, כשמאחורי גבם ירושלים העתיקה.
אך את העבודה העיתונאית האמיתית, היומיומית והקשה עושים פה אותם מאות שליחים של גופי חדשות מכל העולם - כתבים, צלמים ומפיקים של עיתונים, רשתות טלוויזיה ורדיו. תחנתם הראשונה של העיתונאים המגיעים לסקר את המבצע היא מרכז התקשורת שהקים משרד החוץ יחד עם גורמי ההסברה האחרים בבנייני-האומה בירושלים - שם יקבלו את תעודת העיתונאי המסדירה את עבודתם מול הגורמים הרשמיים. שם גם ייתקלו בפעם הראשונה בהסברה הישראלית. אולם מרכז התקשורת נראה כיריד מסחרי: במרכזו פזורים עשרות קומוניקטים וחוברות שהופקו על-ידי משרדי הממשלה השותפים למאמץ ההסברה: חוברת על תעמולה אנטישמית, דפי מידע על הכלכלה הישראלית, מסמכים המקשרים את ערפאת לטרור וחוברת עם יעדי התיירות המובילים של ישראל. בין כל אלה, ערימות קלטות ובהן קטעים המתעדים את שהתרחש בישראל בשבועות האחרונים - מפיגועים ועד התבצרות המבוקשים בכנסיית המולד בבית-לחם. באולם מסתובבים נציגי ההסברה, פונים אל העיתונאים ומציעים את עזרתם, לפעמים מתיישבים לשיחה ליד השולחנות העגולים: מנסים "למכור" את העמדה הישראלית.
צילום: מיקי קרצמן
גרג זורוגה מ-"Usa Today" נשלח כדי לתגבר את שני הכתבים הקבועים של העיתון. עד לפני כמה שנים היה זורוגה כתב תיירות, אך משימתו הקודמת היתה כיסוי המלחמה באפגניסטן. בענייני תיירות הוא כבר לא מתעניין אך מרגיש שכאן הרבה פחות מסוכן מבאפגניסטן, שם אי אפשר היה לדעת מי שולט בכל אזור. לעומתו אומר מייק שוסטר, כתב מדיני ותיק של ה-NPR (הרדיו הציבורי בארה"ב), שהוא אינו אוהב לעבוד "במצב שבו צריך כל הזמן לפחד מפיגוע". שוסטר כבר היה בזירות מסוכנות - ממלחמת האזרחים באנגולה בשנות השבעים ועד בוסניה בשנות התשעים. זו הפעם הרביעית שהוא בישראל אך הרגשתו החודש שונה: "כאילו לא מספיק שצריך לדאוג מירי מזדמן של פלסטינים, חבל שגם צריך לחשוש מירי של צה"ל. אפילו האמריקאים באפגניסטן, שאמנם לא שיתפו פעולה עם העיתונאים, לא ירו עליהם כאשר ניסו להיכנס לאזורי הקרבות".
מבצע "חומת מגן" הפך קשה לסיקור כאשר הוחלט על סגירת השטחים לכניסת עיתונאים. לטענת צה"ל, כדי לשמור על שלומם. אלה לא העריכו את "הכוונות הטובות" של הצבא וניסו בכל זאת להיכנס לערים הפלסטיניות הנצורות - ניסיון שנתקל לרוב בהתנגדות של הצבא ושגרם לשורה של תקריות. אחת החמורות שבהן היתה בעת פגישת זיני-ערפאת ברמאללה אז הורחקו העיתונאים, שתיעדו את התקרית במצלמותיהם, בגז מדמיע וברימוני הלם. חיפושים אלימים שנערכו במשרדים של רשתות טלוויזיה ברמאללה, ימים אחדים אחרי הפגישה, כמעט לא זכו לפרסום בישראל, אך עוררו מורת רוח רבה בקרב העיתונאים, ורשתות הטלוויזיה הזרות הקדישו להן מקום ניכר בשידוריהן. נשיא מועצת העיתונות העולמית אף פרסם גינוי למתרחש ואזכר תקרית שבה עוכבו והופשטו עיתונאים תורכים.
גם מייק שוסטר עשה מאמצים להגיע לאזורי הקרבות והצליח להגיע אל לב שכם עם קבוצת כתבים, אך בשלב מסוים רותקו הכתבים על-ידי הצבא לאזור מצומצם וכשניסו לצאת ממנו ירו עליהם החיילים. שוסטר סבור שהתקריות הללו ישפיעו ללא ספק על דיווחי העיתונאים: "סגירת השטחים יצרה רושם שהצבא מנסה להסתיר משהו, בעיקר הדבר בולט בג’נין, שם השמועות מספרות על טבח". אריה מקל, המנהל את מרכז התקשורת, מנתח בצורה קרה את הדרך שבה מוסטת תשומת לב הכתבים לשמועות על טבח בג’נין, ואומר שכאשר פסקו הפיגועים לעשרה ימים בתחילת אפריל, התפנו העיתונאים לעסוק בג’נין. "המחיר הכבד שמשלמים בפיגועים מיתרגם לשעות חסד תקשורתיות". טדהיקו מורי, כתב העיתון היפני "מיניצ’י", עשה מאמצים רבים להיכנס לערים הסגורות, ללא הצלחה. "אם לא נראה בעצמנו את המתרחש בתוך הערים, ניאלץ לכתוב מהתרשמות חיצונית בלבד", הוא אומר.
באין ברירה בילו העיתונאים הזרים את רוב זמנם בירושלים - אנשי הטלוויזיה ב"אולפני הבירה" והאחרים במרכז התקשורת או במלון "אמריקן קולוני", כשהם מסתמכים על דיווחים טלפוניים של פלסטינים ועל ההסברה הישראלית. מדי יום בשעה 16:00 מנסים במרכז התקשורת להעסיק את העיתונאים על-ידי תדרוך מצד אישיות צבאית ואישיות מדינית. לפעמים חדרו לתוך התדרוך האירועים שבחוץ. כך בעת הפיגוע ביום שישי בתחילת אפריל בשוק מחנה-יהודה אז הודיע עליו אריה מקל לעיתונאים, שמיהרו לעזוב את האולם ולצאת לזירת האירוע. כמה ימים לאחר מכן, לקראת סוף התדריך, מתפשטת השמועה על תפיסתו של מרואן ברגותי, ותופסת את האלוף עמוס גלעד, העסוק בתדרוך, לא מוכן לשאלות הרבות הנובעות מהמעצר. גם נציגיה הרבים של יחידת דובר צה"ל לא יכולים לעזור לו, באין בידיהם עדיין מידע על המעצר.
קצין קרבי דובר אנגלית רהוטה עובר מראיון לראיון - ניסיון להפוך את צה"ל לאנושי יותר ולספק לעיתונות את הסיפורים האישיים של הלוחמים הישראלים. "איך חגגת את יום-ההולדת בלב הקרבות?", שואלת אחת העיתונאיות. אך נראה שראיונות אישיים לא יעזרו לשקם את תדמיתו של צה"ל ושל דוברו שנפגעו במבצע הזה. טומי מרדל הוא צלם וכתב של העיתון "אפטונבלדט", מהעיתונים הגדולים בשבדיה. מרדל אומר שנמאס לו מהדיסאינפורמציה של דובר צה"ל. נציגי היחידה הודיעו לו שהעוצר ברמאללה הוסר בצהרים, אך הוא בדק וגילה שהדבר לא נכון. גם כאשר נציג דובר צה"ל אמר לו שאפשר כבר להיכנס לבית-לחם, חסמו חיילים את דרכו. מייק שוסטר אומר שאמינות הצבא התערערה מאוד במהלך מבצע "חומת מגן". "האמת מתבררת בסופו של דבר ואז מתגלים דוברי הצבא כלא אמינים", אומר שוסטר ומצביע על כך שמידת אמינותה של הגרסה הישראלית אינה שונה מזו הפלסטינית. "השקרים ואי הדיוק גורמים לישראל להפסיד במלחמה התקשורתית וכתוצאה מכך תוכה ישראל בזירה הבינלאומית".
אחד הליקויים בעבודת הדוברים הישראלים, שעליהם מצביע שוסטר, הוא השימוש החוזר באותם מסרים שלא אומרים דבר. במרכז התקשורת מתאמצים לייצר מסרים קצרים (סאונד-בייטס), בהנחה שהם ייקלטו היטב במהדורות החדשות של רשתות הטלוויזיה, אך אין לוקחים מספיק בחשבון כי הטכניקה הזו עובדת לרעה כשהיא מופנית גם לעיתונות הכתובה. ג’וש אליס, מפיק ברשת "פוקס", דווקא סבור שהמסרים אינם קצרים מספיק. "לדוברים הישראלים יש נטייה להאריך ולדבר במשפטים ארוכים", הוא אומר ומצהיר בגלוי על אהדת הרשת לישראל. "ב’פוקס’ החליטו להיות פרו-ישראל משתי סיבות: רופרט מרדוק, הבעלים, תומך בישראל, ובעיקר כי זה מביא רייטינג בארה"ב". אבחנה אחרת שהשמיעו כתבים זרים: המסרים הישראליים נתפסים כתעמולה, לא כמידע אמין.
מובן שרוב העיתונאים הזרים העובדים בישראל לא ינקטו עמדה ברורה לטובת אחד הצדדים בסכסוך, אך כל אחד מהם מציע תובנות משלו לגביו. טומי מרדל, שביקר כבר בעבר בישראל כצלם כוח האו"ם בסיני, סבור שהעימות הישראלי-פלסטיני ממשיך להתנהל רק מפני שחשבון ישן בין ערפאת לשרון עדיין לא נסגר. מביקורו ברמאללה הוא סבור שיחס הצבא הישראלי לפלסטינים יגדל עוד דור של שונאים. טדהיקו מורי מציע הסתכלות פסיכולוגית ומשווה את הקשר בין העמים להתבגרות: "כשם שילדים פותרים את הסכסוכים ביניהם בקטטות אלימות, אך כשמתבגרים לומדים ליישבם בצורות אחרות, כך גם הישראלים והפלסטינים, המצויים עדיין בגיל הנעורים כאשר יתבגרו, ילמדו גם הם שאין צורך באלימות".
מנגנון ההסברה הישראלי עשה כמיטב יכולתו. מסבירים נשלחו להתמודד עם דוברי הצד הפלסטיני. את הניצחון מדדו בשניות - איזה צד כבש יותר זמן מסך ברשתות הטלוויזיה הגדולות. אך תמונה אחת של טנק אל מול ילד, על רקע הריסות מחנה-הפליטים, קשה לנצח. כך מוכרע קרב התדמית של מדינת ישראל.
שחר אבירי הוא עורך שירותי מידע של טלוויזיה אינטראקטיבית
ההטיה של "אינדימדיה"
מי שפעלו להשלים את פער המידע שנוצר עם סגירת השטחים לכיסוי עיתונאי הם אנשי "אינדימדיה". ארגון "אינדימדיה" העולמי נוצר כחלק מתנועה נגד גלובליזציה שהתעוררה בזמן כינוס ארגון הסחר העולמי (WTO) בסיאטל 1999. אז נולד צורך לבטא את דעת התנועות הפעילות בצורה חופשית, שלא עוברת את המסננות של תאגידי התקשורת הגדולים. קבוצות של פעילים הקימו תאי תקשורת המבוססים ברובם על אתרי אינטרנט, אך גם על מצלמות וידיאו ועלונים. ארגון זה, על שלוחותיו ברחבי העולם, מאפשר לכל אחד לפרסם חדשות באתר. ידיעות, שנראות למפעילים חשובות, מובלטות: לרוב יהיו אלו דעות המכונות בפיהם "פרוגרסיביות".
הסניף הישראלי של הארגון נפתח זמן קצר לפני שפרצה אינתיפאדת אלאקצא. עד מהרה הפך להיות מקור מידע למתרחש בשטחים. בזמן מבצע "חומת מגן", כאשר נסגרו השטחים לסיקור, התמלא האתר בידיעות על המתרחש בערים שבהן פועל צה"ל. מהר מאוד הובלטו ידיעות שהביאו תיאורים על אכזריותו של הצבא ועל פגיעה בזכויות התושבים הפלסטינים. המידע הזה לווה בעדויות ובתמונות. חומרים שהופיעו באתר שימשו מפגינים ברחבי העולם נגד ישראל, ואילו כאן הפך האתר אכסניה למארגני פעולות המחאה של תנועות השמאל. אחת מפעילויותיו היא ריכוז עדויות על אלימות השוטרים בהפגנה במחסום א-ראם. למרות החופש שניתן באתר לפרסום דעות מכל קצות הקשת הפוליטית, יש לו הטיה ברורה לדעות שמאל - עובדה הפוגעת בעצמאות העיתונאית שלה מתיימר הארגון. בלשונו של בריאן, אחד ממפעילי האתר בישראל: "ב'אינדימדיה' רואים את הדברים אחרת: דעות מוטות יתיימרו להיות אובייקטיביות, אנחנו מוותרים על היומרה".
גיליון 38, מאי 2002