בעיצומו של מבצע "חומת מגן", ב-29 באפריל, היה אמור להתקיים במרכז הבינתחומי בהרצליה כנס משותף של בית-הספר לממשל של המרכז ושל האגודה לזכויות האזרח. נושא הכנס היה "זכויות אדם בעת חירום". כחודש לפני הכנס הודיע ראש בית-הספר לממשל, פרופ' אהוד שפרינצק, לנציגי האגודה כי הוחלט לבטל את השתתפותם של שניים מנציגיהם, ד"ר אייל גרוס ועו"ד דן יקיר, הידועים בעמדותיהם הביקורתיות כלפי מדיניות הממשלה בשטחים. בתגובה החליטה האגודה לבטל את השתתפות כל נציגיה בכנס. הגרסאות של הגורמים המעורבים בפרשה על ההתרחשויות שקדמו לביטול שונות: על-פי דוברת האגודה, מרים לידור, שצוטטה במוסף "הארץ", אמר לה שפרינצק שנשיא המרכז, פרופ' אוריאל רייכמן, אינו רוצה את הדוברים של האגודה. לטענת שפרינצק, ההחלטה לבטל את השתתפותם של השניים היתה שלו ונבעה מהתחושה כי אין זה נכון "בתקופה של פיגועי טרור להזמין מרצים שמאשימים את ישראל בפשעי מלחמה". שפרינצק טען עוד כי הכנס לא בוטל אלא רק נדחה לימים רגועים יותר. כך או כך, המקרה מדגים כיצד מבצעת הנהלה של מוסד אקדמי פעולה של צנזורה מטעם עצמה. יש אנשים לא מעטים אשר רואים בכך פגיעה חמורה בחופש הביטוי והמחשבה.
המקרה אופייני לאווירה של יישור קו עם מדיניות הממשלה ששררה בציבור הישראלי במהלך מבצע "חומת מגן". מתחילת המבצע, בימים האחרונים של חודש מרץ, כאשר ראשוני המילואימניקים גויסו בצו 8, ועד סיומו הסימבולי עם שחרורו של ערפאת מהמוקטעה בתחילת חודש מאי, עוררו ביטויים של ביקורת על האירועים בשטחים ועל פעולות ישראל תגובה תוקפנית ונזעמת בקרב חלקים רחבים בציבור. הדוגמה המובהקת ביותר לכך, וגם המפורסמת ביותר, היא פרשת יפה ירקוני, אך היו מקרים נוספים ואף חמורים יותר, משום שהם התרחשו הרחק מעין הציבור ולא זכו לחשיפה כלשהי. יתרה מכך, חלק גדול מהם אירעו דווקא בקרב מוסדות ציבוריים המתיימרים לדבוק בעקרונות חופש הביטוי והיצירה, כמו האוניברסיטאות, המכללות ופסטיבלי הקולנוע. שם היה לגילויים של סתימת פיות וציד מכשפות כלפי מי שהעז לבטא עמדה חוץ-קונסנזואלית אופי בוטה במיוחד, דווקא משום שכביכול שוררת בהם גישה של פתיחות וסובלנות.
העיתונות היומית התעלמה כמעט לחלוטין מהתופעה. הסיקור העיתונאי שקיבלה הפרשה במרכז הבינתחומי בהרצליה ממחיש זאת היטב. המקרה, כולל תגובות המעורבים, התפרסם לראשונה במדור "מלח הארץ" שבמוסף "הארץ". בשבוע שלאחר מכן ערך ירון דקל ראיון ב"הכל דיבורים" על הפרשה עם שפרינצק. ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות" לא היה שום איזכור של המקרה, מלבד בטורה השבועי של סילבי קשת במוסף השבת של "ידיעות אחרונות". קשת כתבה כי "כל התופעות המכוערות האלה... מעלות את החשש שאולי צדק מכס נורדאו, שלו מיוחסת האמרה המרירה: עם קטן, אבל מאוס".
איור: אפרת בלוססקי
קריאה מדוקדקת בשלושת העיתונים היומיים הגדולים - "ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"הארץ" - בתקופה הנדונה מעלה תמונה מורכבת ולא פשוטה. מצד אחד, התקשורת עצמה, ובתוכה גם העיתונות, נמצאת תחת התקפה מצד גורמים שונים: פוליטיקאים (הטוענים שהיא אינה פטריוטית מספיק), מנהלים וחברי דירקטוריון (המאשימים את מגישי הטלוויזיה והרדיו בנטייה חדה מדי שמאלה, כמו למשל במקרה גבי גזית), ידוענים (כמו עירית לינור, שקראה להחרים את עיתון "הארץ" בשל תמיכתו בסרבנות והמקום הנרחב שהוא מעניק לדיווחיהם מן השטחים של העיתונאים עמירה הס וגדעון לוי), וסתם אזרחים פשוטים. מצד שני, העיתונות עצמה משתתפת באופן פעיל באווירת העליהום על כל התבטאות או התנהגות החורגת מן הקו המקובל. כך היה, למשל, בסיקור התבטאותו של פרופ' משה צימרמן מהאוניברסיטה העברית, שאמר לסטודנטים שלו בתחילת השיעור שהוא מעדיף שהם ייעדרו משיעורים מפני שסירבו לשרת במחסומים, מאשר שייעדרו מפני שהם שומרים במחסומים. הדברים עוררו כצפוי סערה. מהדיווחים ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות" עולה נימה שלילית ובלתי אוהדת בעליל: "מעריב" דיווח ב-17.3 שהאוניברסיטה בודקת את התבטאותו של צימרמן, ו"ידיעות אחרונות" סיפר ב-20.3 על קבוצת סטודנטים שהתלוננו נגדו במשטרה. "מעריב" אף מיהר לצרף לידיעה, לצורך האיזון ככל הנראה ולשיפור המוראל, את סיפורה של קבוצת סטודנטים מאוניברסיטת בן-גוריון שהחליטה להתנדב למילואים כדי לתת מענה לתופעת הסרבנות. ב"ידיעות אחרונות" הצמידו לידיעה על צימרמן כותרת גדולה שעסקה בנאומו של נשיא המרכז הבינתחומי בהרצליה, פרופ' אוריאל רייכמן, אשר "תקף בחריפות מרצים למשפטים השקועים בארגון מרי אזרחי של סרבני שירות".
בולט בהעדרו בגליונות אפריל של העיתונים גם דיון במשמעויות או בהשלכות של הנסיונות להשתיק אנשים שדעותיהם לא נמצאות בלב ההסכמה הלאומית. מעט יוצא דופן בעניין זה הוא "הארץ", אשר דיווח לקוראיו בעמודי החדשות על כמה פרשיות ואף הבליט אותן, מדי פעם. יוצאי דופן הם גם עמודי הדעות והטורים האישיים ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב", שפה ושם נתנו ביטוי לתופעה, בעוד שעמודי החדשות של העיתונים האלה התעלמו ממנה.
ב-24.4, למשל, התקיימה באוניברסיטת בן-גוריון בבאר-שבע הרצאת אורח מטעם ועד הסגל של האוניברסיטה. המרצה היה יוסי ביילין, שהוזמן לדבר על "הגדרת היהודי במאה ה-21". לאירוע קדמה מהומה לא קטנה. קבוצה של 43 אקדמאים מהאוניברסיטה חתמה על עצומה שקראה לבטל את הזמנתו של ביילין. המספר הגבוה של החותמים הפתיע אפילו את מארגני העצומה, חברי הסניף המקומי של "חוג הפרופסורים לחוסן מדיני", אשר עד אז הצטיירו כקבוצה קטנה של תומכי הימין בקמפוס. על אף קבלת הפנים הבלתי אוהדת קיים ביילין את הרצאתו כמתוכנן. לכאורה מדובר באירוע זניח ולא משמעותי - אם לשפוט על-פי מידת העניין שהוא עורר אצל עורכי החדשות. "הארץ" דיווח על המקרה בעמודי החדשות בסמוך ליום ההרצאה, ואף הקצה לו מקום נרחב במסגרת כתבה מאת אריה דיין שהתפרסמה בחלק ב' של העיתון ועסקה בהשלכות העקרוניות של המקרה. ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב" לא נכתב על כך דבר. חנה זמר ביקרה בחריפות את התבטאויותיהם הקיצוניות של מארגני העצומה בטורה האישי במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" ב-28.4 וסילבי קשת הוסיפה בהקשר זה כמה הערות סרקסטיות משלה על "אווירה פנאטית, מטורפת, פרנואידית, צדקנית וציידת מכשפות המתרחשת כאן" בטורה השבועי במוסף השבת של "ידיעות" ב-26.4, אך מלבד זאת לא נרשמה התעניינות בפרשה בשני העיתונים היומיים המובילים.
המקרה השלישי נוגע לפנייתה של שרת החינוך, לימור לבנת, ליועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין, ולפרקליטת המדינה עדנה ארבל, כדי שיבחנו את האפשרות להעמיד לדין כשבעים מרצים מאוניברסיטאות ומכללות שונות ברחבי הארץ בגין חתימתם על עצומה התומכת בסירוב לשרת בשטחים. בנוסף הורתה לבנת להקים ועדה לבדוק מדוע הותר לסטודנטים ערבים במכללת "דוד ילין" לעמוד דקת דומייה לזכר השאהידים הפלסטינים ביום השואה. יש לציין כי לבנת לא מסרה הוראות אלה מתוקף היותה פוליטיקאית מן הימין - שאז אפשר היה אולי למצוא צידוק כלשהו למעשיה - אלא מתוקף כהונתה כיו"ר המועצה להשכלה גבוהה. מן הסתם לבנת אינה רואה תפקיד זה כמחייב הקפדה ושמירה על עקרונות חופש הביטוי והמחשבה, על אף שהם מאבני היסוד של היצירה והכתיבה באקדמיה. הסיקור העיתונאי שקיבלה התנהגותה של לבנת מעניין במיוחד, משתי סיבות: ראשית, משרד הדוברות שלה שלח למערכות העיתונים הודעה על התערבותה, כך שבניגוד למקרים באוניברסיטת בן-גוריון ובמרכז הבינתחומי, לא נדרשה כאן עבודה עיתונאית עצמאית אלא רק המרה של ההודעה לטקסט של ידיעה חדשותית. שנית, לא ניתן לפטור את היוזמות של לבנת כמהלכים זניחים המתרחשים הרחק מעינו של הציבור. לבנת היא דמות ציבורית ידועה ובעלת תפקיד מרכזי בחיי המדינה, וככזו היא נהנית מתשומת-לב תקשורתית מרובה. ואכן, גם "הארץ" וגם "מעריב" פרסמו ב-25.4 את הידיעה על הוראותיה; "ידיעות אחרונות" בחר להתעלם. יחד עם זאת, מעניין להשוות את אופן הדיווח בשני העיתונים: ב"הארץ" הופיעה הידיעה בעמוד הראשון, ב"מעריב" בתחתית עמוד 15. הכותרת שהוצמדה לידיעה ב"הארץ" התייחסה לטענותיה של לבנת על מרצים התומכים בסרבנות, ואף עיקר הכתבה עסק בנושא זה. ב"מעריב" התייחסה הכותרת, כמו גם רובו של הטקסט, לדרישתה של לבנת לבדוק את הפרשה במכללת דוד ילין.
ההבדל אינו מקרי. על אף ההתעלמות הכמעט מוחלטת של "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" ממקרים של סתימת פיות בשיח הציבורי האקדמי והאמנותי, מופיע בדפיהם בחודש אפריל דיווח נרחב על גילויים הנתפסים כאנטי-ישראליים מצד ערבים אזרחי ישראל או גורמים בחו"ל. דיווחים על החרמות של ישראל מטעם ארגונים וממשלות זרות מופיעים שוב ושוב בעמודי החדשות, כמו גם כותרות כגון "ערביי ישראל בשפרעם קראו לרצוח את ראש הממשלה" ("מעריב", 21.4) ו"חשש מהתחזקות העוינות כלפי ישראל במגזר הערבי" ("מעריב", 23.4).
כמו כן עסקו שלושת העיתונים בהרחבה בהתקפות על יפה ירקוני בגין התבטאויותיה בגנות התנהגות צה"ל בשטחים. בימים האחרונים של חודש אפריל הופיעה כמעט בכל יום ידיעה בעמודי החדשות בעניין זה: "תנועות הנוער מחרימות את שיריה של יפה ירקוני" ("מעריב", 24.4), "גידי גוב פורש מאמ"י בעקבות הודעת הארגון על ביטול ערב ההצדעה לירקוני" ("מעריב", 25.4). מלבד זאת פורסמו ראיונות אישיים עם ירקוני במוסף "סופשבוע" של "מעריב" ובמוסף "הארץ" בשבוע הראשון של חודש מאי.
הדיווח העיתונאי על תופעות של סתימת פיות בשיח הציבורי בתקופת "חומת מגן", והדיון העקרוני עליו, היו, אם כן, מצומצמים ביותר. מטרידה עוד יותר השאלה כמה מקרים כאלה אירעו ולא פורסמו בשום מקום, גם לא ב"הארץ"? הציבור אמנם זכאי לדעת, אך יש כנראה דברים שעדיף שלא נדע.
תמר גוטמן היא דוקטורנטית בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל-אביב
גיליון 39, יולי 2002