בסוף החודש סוגר אמנון דנקנר חמישה חודשים בתפקיד עורך "מעריב", ועדיין לאף אחד לא ממש ברור מה האיש מתכנן ואיך ייראה "מעריב" אחרי שהאבק ישקע. כי בינתיים יש הרבה אבק, הרבה הצהרות כוונות, הרבה שינויים פרסונליים, הרבה מינויים חדשים, ושום דבר מכל אלה לא מצביע על קו מובהק.
על-פי דנקנר, "מעריב" יהפוך ל"עיתון של כולם", וב"כולם" כלולים זה לצד זה צופי דודו טופז וקוראי מוסף התרבות של "הארץ". אמירה חברתית אליטיסטית, פופוליסטית, ימין, שמאל וקמצוץ אוניברסליות. דנקנר רוצה להמציא את אם כל הקונסנזוס, וכמו שהוא עצמו מכנה זאת - "קוקטייל מגוון". החלטותיו עד כה - הפיטורים, המינויים, הנהגת מאמרי המערכת או ההרחבות החדשותיות - מוכיחות שאכן מדובר בקוקטייל מגוון, שכיוונו אינו ברור, אלא אם נאמר שחוסר הכיוון הוא מכוון. אפשר גם לומר שכמורכבותו של האיש כך מורכבותו של המוצר.
איור: אסף חנוכה
במסגרת הקריצה ל"עיתון לאנשים חושבים" צירף דנקנר לשורת כותבי המאמרים בעיתון את דן מרגלית. לצדו הצטרף עמנואל רוזן, איש ערוץ 2 בעבר והיום איש ערוץ 10, "שכותב בשפה ברורה ופשוטה יותר". דנקנר מתגאה בכתבה שפורסמה באחד מגליונות סוף-השבוע של העיתון על כיבוש קונסטנטינופול בידי העותומאנים בשנת 1450, מעין משל למצבה של מדינת ישראל. לכאורה, כתבה שלא עוסקת בענייני היום, שאמורה להרחיב את הדעת, אך למעשה, גם היא גויסה לחיזוק טיעון פוליטי עכשווי.
חידוש נוסף הוא מאמרי המערכת הלא חתומים. מאמרים כאלה מקובלים בעיתונים היומיים הגדולים והרציניים בעולם. בישראל הם היו מקובלים בעבר בעיתונים המפלגתיים והלא מפלגתיים כאחד, ובמשך הזמן נותרו רק ב"הארץ" וב"ג’רוזלם פוסט". מאמרי מערכת אמורים לאפיין עיתונים רציניים, בעלי השקפות ברורות, שאינם חוששים להפסיד קוראים בשל עמדותיהם. איזה קו נוקט "מעריב"? הדבר ייבחן, בין השאר, במערכת בחירות. אז יהיה על העורך להחליט אם לתמוך באחת המפלגות המתחרות על השלטון. ועל כך אומר דנקנר: "נחיה ונראה".
כשנכנס דנקנר לתפקידו, אמרו בחוגי המקצוע: "הוא ייקח את העיתון ימינה וינסה לעקוף את ’ידיעות אחרונות’ מלמטה". טענו שהוא ישאף "לבנות עיתון ל’אספסוף’". הוא עצמו מוחה על השימוש בביטוי, "שמבייש את כל חלקי העם. כי הקוראים שלנו וגם הקוראים שאנחנו נביא הם לא אספסוף". אמירה מעניינת כשהיא באה מפיו של אדם שההיסטוריה העשירה שלו בכתיבה רצופה ביטויים בוטים ופוגעים הרבה יותר מזה.
אין ספק, העם זז ימינה. האם יהפוך דנקנר את "מעריב" ל"מקור ראשון" לכולם? כתב זר, העוקב אחר העיתונות בישראל, מבחין: "דנקנר שובר כביכול ימינה במאמריו הוא יוצא נגד ערפאת ומגדיר את הסכמי אוסלו כישלון. אך עדיין לא מדובר בקו ימני אסטרטגי. דנקנר לא טוען שאסור להחזיר שטחים". אך גם אם לא מדובר בקו אסטרטגי ימני מגובש, אפשר בכל זאת להצביע על כמה צעדים שעשה דנקנר כדי ליישר קו עם הזרם המרכזי של דעת הקהל. הבולט שבהם הוא תמיכתו במבצע "חומת מגן" ויחסו השלילי לתופעת הסרבנות לשרת בשטחים. לא רק בעמודי הדעות, גם בעמודי החדשות סיקרו את מבצעי צה"ל בערי הגדה באהדה מופגנת וכמעט ללא ביקורת הצד הפלסטיני, לעומת זאת, קיבל ב"מעריב" סיקור דל יחסית לעיתונים אחרים. כעדותו של אחד העורכים בעיתון: "לא עודדו כתבים לסקר את הצד הפלסטיני במבצע ’חומת מגן’. כשצה"ל אסר על עיתונאים להיכנס לשטחים לא היה רצון לשלוח כתבים להביא חומר מהצד השני".
▪ ▪ ▪
בחירתו של אמנון דנקנר לעורך "מעריב" לא הפתיעה רבים, שעקבו אחר עמידתו הנחרצת לצד המו"ל, עופר נמרודי, לאורך כל משפטו וקראו את מאמרי הניגוח שלו את פרקליטות המדינה והמשטרה. הוא לא הסתפק במתיחת ביקורת על אופן ניהול החקירה והתביעה נגד נמרודי, אלא יצא נגד גופים אלה כמעט בכל מקום שבו פעלו, בייחוד בחקירות של אישי ציבור, ובראשן יו"ר ש"ס לשעבר אריה דרעי. דנקנר הפך את מאבקו במערכת המשפט ובמשטרה למאבק כולל וצידד בכל מי שעשה כמוהו, ויש החושדים שניגוח הפרקליטות והמשטרה הפך למדיניותו של עיתון "מעריב". כך מאמר המערכת שהצביע על ממצאי דו"ח מבקר המדינה בפרשת השופט בדימוס צבי טל, שחילק כספי עזבונות לעמותות שבהן חברים מקורביו, מאמר ששלח אצבע מאשימה כלפי שחיתויות בכלל המאפיינות, כביכול, את מערכת המשפט וכך מאמר מערכת שתמך בשר לבטחון פנים, עוזי לנדאו, שקבע שהמשטרה לא תמליץ לפרקליטות אם להעמיד נחקר לדין.
"כל עוד היה דנקנר חתום על המאמרים והכתבות, זה היה דבר אחד. אבל ברגע שמדובר במאמר מערכת לא חתום, זו עמדת העיתון וזו בעיה", מצר אחד העורכים. כתב בכיר לשעבר מזכיר, כי כל עיתון משרת במידה מסוימת את המו"ל. "קשה להילחם בכך, אבל הפיכת הקו של שירות העיתון את המו"ל לאידיאולוגיה היא מסוכנת. תכלית קיומו של עיתון היא לחנך לערכי הדמוקרטיה, אחרת איך יעמוד הציבור לצדך ביום שירצו לפגוע בעיתון?", שואל הכתב לשעבר. גם במדור המשפטי של העיתון מקבלים מקום נרחב עורכי-דין שעמדו לצד נמרודי, או כאלה שביקרו את המערכת המשפטית בכלל, כמו יורם שפטל ואברהם פכטר.
דנקנר דוחה את הטענות כאילו הפך את שירות המו"ל לאידיאולוגיה. הוא טוען שאיש לא הפריע לו לכתוב על עניינים אישיים הקשורים במשפחת נמרודי. "שטויות. אף אחד לא הפריע לי אף פעם לכתוב על ’הכשרת היישוב’, למשל", הוא מסביר.
אלא שהעמדת העיתון לרשות האינטרסים של המו"ל אינה מתמצית רק בעמדתו כלפי מערכת המשפט. כתבים וכתבים לשעבר ב"מעריב" מצביעים גם על גיוסו של העיתון למאבק נגד מו"ל "הארץ", עמוס שוקן. לפני כחודשיים הודיעה הסופרת עירית לינור על ביטול מינויה לעיתון "הארץ", בשל מה שהגדירה הקו השמאלי שלו. המכתב פורסם באתר האינטרנט Ynet וגרר תגובות רבות. בעקבות זאת הקדיש דנקנר לפרשה שני עמודים ב"מעריב היום". עורכים וכתבים בעיתון לא ראו זאת בעין יפה. "בכל העיתונים יש ביטולים, מי שגר בבית זכוכית לא צריך לזרוק אבנים", אומרת כתבת לשעבר ב"מעריב". מצטרף אליה אחד העורכים, הממשיך לעבוד בעיתון: "לא בטוח שיש מקום לכתבה. לדעתי מדובר כאן בעניין אישי מול שוקן". לדנקנר אין ספקות. לדעתו, לכתבה על ביטול המנויים ב"הארץ" יש חשיבות מפני שהסיבה לביטול המנויים נוגעת לקו השמאלי שנוקט העיתון. וחוץ מזה, מכתבה של לינור זכה לתגובות רבות מאוד ב-Ynet, ודנקנר, שמנסה להעלות את התפוצה של עיתונו, ביקש להיות עם היד על הדופק. "אין לי שום עניינים אישיים עם שוקן", מוחה דנקנר. אגב בית הזכוכית והאבנים: בזמנו, כאשר פוטר הפרשן המשפטי משה נגבי מהעיתון, הגיבו לא מעטים בביטול המנוי, והם קיבלו מכתב אישי מיעקב נמרודי. מעניין לבדוק את נתוני המנויים והמכירות של "מעריב" בימים אלה, ולברר אם יש קשר בינם לבין אופיו של העיתון תחת מנהיגותו של דנקנר. לעורך עצמו יש הסבר: "אצלו (אצל שוקן) הירידה באה בגלל הקו שהוא נקט, בשונה מירידה בתפוצה בגלל מיתון".
ומה מתרחש בתוך העיתון פנימה? בחודשים האחרונים מספק "מעריב" פרנסה למדורי התקשורת בעיתונים האחרים, העוקבים אחר הפיטורים והמינויים הרבים. התמונה שמתגלה מורכבת. בולטת מגמה להצעיר את המערכת: בעמודי החדשות מתנוססים שמות של כתבים צעירים שקודמו ממקומוני רשת "מעריב". ציפה קמפינסקי, עורכת מוסף "סופשבוע" היוקרתי, הועברה לעריכת מוסף השבת במקום אבי בטלהיים, שמונה לסגן עורך ואמור לצאת בשליחות לוושינגטון. את מקומה של קמפינסקי תפס אוריה שביט, כתב צעיר מ"הארץ". כתבים ועורכים בעיתון מתקשים להסביר את עצם השינוי ואת מינויו של שביט הצעיר, הנטול "מטען חיים". "שביט הוא בחור מוכשר, אבל אם כבר להביא עורך חדש, לפחות שיהיה בעל ניסיון", מציעה כתבת בכירה בעיתון. דנקנר מסביר כיצד נפלה ההחלטה: "ישבתי עם שביט, כי חשבתי שהוא כתב טוב וביקשתי ממנו לעבור אלינו. בשיחה הבנתי שהוא חומר טוב להיות עורך". וזהו.
דנקנר רוצה לחדש, לגוון ולהחליף. הוא פיטר כמה וכמה ותיקים, למורת רוחם של רבים בעיתון, בהם כוכבים כאפרים סידון וכותבים מעמודי הדעות כמו חיים הנגבי. "אין עוררין על איכות הכתיבה של סידון. קוראים קנו את העיתון ממש בגללו", קובעת כתבת בעיתון. חיים הנגבי, איש השמאל, שכתב בתשע השנים האחרונות בעמודי הדעות על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, פוטר גם הוא. מהמקומון הירושלמי של "מעריב" פוטר גדעון ספירו, שפרסם שם את טורו המתגרה "סמרטוט אדום". כולם נדרשו לגוון את כתיבתם לפני שפוטרו. "קרה להם מה שקורה להרבה אנשים שכותבים על אותם עניינים ובאותה רוח וחוזרים שוב ושוב. הקורא יודע כבר על מה הולכים לכתוב", מסביר דנקנר. "העורך אמר לי שהטור שלי מיצה את עצמו. הבנתי מכך שצריך להיפטר מהשמאל שלא מביא תועלת שיווקית. בשנתיים שהטור פורסם נהניתי מחופש ביטוי מלא. אז אם ’מעריב’ הוא עיתון של כולם, עכשיו אני כבר לא כולם?" מוחה ספירו.
אמנון דנקנר אינו נמנע גם מעיסוק בענייני השכר של הכתבים והעורכים. "שלא כקודמו, הוא מעורב יותר בעניינים כספיים של הכתבים", אומרת כתבת בכירה בעיתון. והוא עצמו מציין כי החליט לצמצם את פערי המשכורות, כך שמי שעושה עבודה דומה יקבל שכר דומה. לאנשי "מעריב" אין ספק, הסערה עוד לפניהם.
וכיצד מעיד הנחתום על העיסה? "אני אף פעם לא מרוצה", משיב דנקנר. "ביום שאהיה מרוצה, לא יהיה לי מה לעשות". קשה לשפוט את מידת שביעות הרצון של עובדיו ושל קוראיו, שהרי לדנקנר יש כבר הסבר מן המוכן: אם יש ירידה בתפוצה, הרי היא בגלל המיתון.
לימור שמואל היא עיתונאית
גיליון 39, יולי 2002