בהצגות האלה נראה שההתרחשויות מאחורי הקלעים לא פחות חשובות ומעניינות מהנעשה בקדמת הבמה. מידע סלקטיבי, הדלפות מגמתיות, תדרוכים ושיחות רקע אינסופיות הם רק חלק מהאמצעים שהופעלו ומופעלים על העיתונות הישראלית על־ידי בעלי אינטרסים, במסגרת סיקור פרשות משה קצב וחיים רמון.

קשה לקבוע חד־משמעית מה מכל זה משפיע על העיתונאים, אבל עם עובדה אחת קשה להתווכח: שום עיתונאי לא התייצב בפומבי לצדו של נשיא המדינה, במהלך החקירה על החשדות החמורים נגדו, בעוד שרמון נהנה מתמיכה לא מבוטלת של התקשורת לקראת תחילת משפטו. עיתונאים ופרשנים בכירים כמו בן־דרור ימיני ("רודפים אותו", "מעריב" 18.8.06), אמנון אברמוביץ' ("מיתת נשיקה", "גלובס" 12.9.06) וסימה קדמון ("חיים בידי הלשון", "ידיעות אחרונות" 15.9.06) טענו שלרמון נתפר תיק.

אמנם יש הבדל תהומי בין כתב־האישום נגד רמון לבין החשדות נגד קצב. במקרה הראשון מדובר בהטרדה מינית, בעוד שבמקרה השני מדובר בחשדות לאונס, הטרדות מיניות, חנינות תמורת תשלום והאזנות סתר. לשוני העצום בחומרת העבירות המיוחסות לשני האישים יש השפעה על הדרך שבה ניגשים העיתונאים לסקר את שתי הפרשיות, אך אי־אפשר להתעלם מכך שבבסיסם שני המקרים דומים: אישי ציבור רמי דרג חשודים בעבירות של הטרדה מינית - חומרים צהובים שהעיתונות ששה תמיד לטפל בהם. המכנה המשותף הזה מוביל לשאלה, מדוע שונה יחסה של התקשורת, לפחות בחלקה, לכל אחד משני האישים.

איור: רות גוילי

כל אנשי הנשיא

יריית הפתיחה בפרשת קצב נורתה ב־8.7, כאשר אמנון אברמוביץ' חשף בערוץ 2 כי הנשיא טען בפני היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, שאשה (א') מנסה לסחוט אותו בטענה שהטריד אותה מינית וביצע בה מעשים מגונים בכוח. זאת היתה החוליה הראשונה בשרשרת הפרסומים בפרשה הזאת (ראו בהמשך), שהלכה והסתעפה.

"מעולם לא היתה פרשה שהתנהלה בתקשורת במקביל למתרחש בחדרי החקירות בהיקף שכזה", אומר הכתב המשפטי של "הארץ", יובל יועז. "התקשורת הפכה לזירת התגוששות ענקית בין הצדדים, שבה האינטרסים של המעורבים מסייעים להזנתה במידע".

באופן די מפתיע, רק שלושה שבועות לאחר שהתפוצצה הפרשה גיבש קצב סביבו קבוצת יועצים ומקורבים והפקיד אותה על המאבק שניהל בזירה התקשורתית. לצדו עמד כבר עו"ד ציון אמיר, שידוע ביכולתו לנהל מערכה תקשורתית לא פחות מאשר מערכה משפטית, ושר המשפטים לשעבר, עו"ד דוד ליבאי, שאף לו הגישה לתקשורת אינה זרה. דוברת בית הנשיא, חגית כהן, ויועצת התקשורת של הנשיא, ענת שור, נרתמו אף הן למשימה, אף על פי שמעורבותן מוגדרת על־ידי עיתונאים רבים כשולית. יועצי תקשורת נוספים שהוזעקו הם אמנון שומרון, לשעבר עורך העיתון "מקור ראשון", ואדר אבישר, דוברו לשעבר של בית הנשיא. את רשימת המקורבים הוביל אחיו של הנשיא, ליאור קצב, כשהוא מגייס לעזרתו את עו"ד דוד מנע ואת היועץ המדיני אבי גרנות. עד כמה ההתארגנות סביב קצב הפכה לממוסדת תעיד אולי העובדה שעיתונאים החלו לקבל הודעות בביפרים ובהן מידע ותגובות בחתימת "מקורבי קצב".

גם בצד השני היה מי שרצה להשיג הכרעה במאבק על דעת הקהל במקביל לחקירה. א' נעזרה בעו"ד כנרת בארשי, דמות לא מוכרת בעולם התקשורת, שגייסה את יועץ התקשורת והעיתונאי לשעבר ניסים דואק. השניים נעזרו בין היתר בח"כ שלי יחימוביץ', שהצהירה לאחר שפגשה את א': "המתלוננת נאנסה ע"י קצב" ("הארץ" 25.8).

לכאורה, ריבוי המושכים בחוטים והאינפורמציה הרבה שזרמה מכל הכיוונים היו אמורים לשרת את העיתונות, הזקוקה למידע כדי לגבש עמדה, אולם יש כאלה הסבורים שהתוצאה שהושגה היתה הפוכה. "יש עיתונאים שפשוט בלעו את מה שנתנו להם ולא עצרו לרגע כדי לרדת לחקר האמת", אומר כתב שמסקר את הפרשה. "אף אחד לא התעמק כאן בשאלה מי הן המתלוננות ומה האינטרס שעומד מאחוריהן. התקשורת פשוט נסחפה למלחמת גרסאות ולפרטים הצהובים, וככה אי־אפשר לבסס עמדה".

מה גורם לזה?
בחלק מכלי התקשורת מוכנים לבלוע ספינים במודע, רק מפני שהמתחרים פרסמו משהו אחר. אתה בא עם סקופ, והמתחרים חושבים ישר על קונטרה, גם אם היא די מפוברקת. זה מביך, לא אתי וזורע בלבול בשדה המידע.

לביקורת על אופי הסיקור בפרשה מצטרף נועם שרביט, הכתב לענייני משפט ופלילים של העיתון "גלובס". "לעיתונות אין יכולת ורצון להגיע לחקר האמת בפרשה הזו, כמו בכל פרשה אחרת. בשביל זה יש משטרה ובתי־משפט. האיפול הכמעט מלא על החקירה גרם לעיתונות לגשש באפלה, והתוצאה היא הירתמותה למלחמת הגרסאות של הצדדים ופרסום ידיעות סותרות באופן כמעט יומיומי".

הדברים האלה מקוממים כתבת שמסקרת את הפרשה. "מאוד קל לטעון שמתמקדים בכוונה בצדדים הצהובים של הסיפור ובמלחמת הגרסאות, אבל למידע הזה יש חשיבות. העדויות והפרטים שזרמו סייעו להסיר עוד שכבת אבק מהפרשה הסבוכה הזאת, שבינתיים רב הנסתר בה על הגלוי".

כתבת הפלילים של גלי צה"ל, הדס שטייף, מאמינה שלתקשורת אין יותר מדי ברירות. "אמנם קשה לרדת במקרה הזה לחקר האמת כדי לבסס דעה, אבל ברגע שיש תלונה במשטרה, או מידע שנאסף על־ידה, חובתנו הציבורית לפרסם את הטענות. עם זאת, אני חושבת שהעיתונות היתה צריכה לצנזר חלק מהביטויים שהטיחו הצדדים זה בזה, כדי לשמור על כבודו של מוסד הנשיאות".

"אני חושבת שהתפקיד שלנו בפרשה היה לא רק להביא טענה מול טענה, אלא לנסות לבסס או להצליב לפחות חלק מהמידע", גורסת כתבת הפלילים של "הארץ", רוני זינגר־חרותי. "לכל צד יש אמת משלו, וזה משפיע. לכן צריך לאזן על־ידי פרסום של מידע מוצלב ברמה כזאת או אחרת".

אחת התופעות המציקות בסיקור פרשת קצב היא הסתמכות העיתונות על מידע שמניעיו האינטרסנטיים שקופים ושיכולתה לבדוק את אמינותו מוגבלת. "ידיעות אחרונות", למשל, ספג חצי ביקורות על פרסום "קלטת הסחיטה", כפי שכינה אותה. נטען כלפיו שלפי גרסת קצב הקלטת מצויה רק בידי המשטרה ואין לה העתק. בכל זאת פרסם העיתון, בעמודו הראשון, ב־26 בספטמבר, את "שיחת הסחיטה", לפי הגדרתו, בין א' לנשיא. בעמודים הפנימיים נכתב מעל הקטע שפורסם: "תמליל 'קלטת הסחיטה'". למחרת פרסם כתב העיתון, איציק סבן, את התמליל המלא, לדבריו, של "קלטת הסחיטה", אולם אז הורמו גבות במערכות. "אם אין קלטת ואין עותק", שואל אחד הכתבים שמסקרים את הפרשה, "אז מה פרסם 'ידיעות אחרונות'? תמליל? מאיפה הם יודעים שזה תמליל רלבנטי ולא ערוך?". איציק סבן מנוע מלהגיב לדברים. ראש מערכת החדשות ב"ידיעות אחרונות", ערן טיפנברון, התייחס לטענות באתר "וואלה ברנז'ה" יום לאחר הפרסום, באומרו: "לעיתון הגיע קטע מתוך השיחה בין הנשיא לא'. מתוך קטע זה בחרנו לפרסם חלק. אני יכול להבטיח שהקטע שפורסם היה אותנטי ולא ערוך".

מכבש רמון

בניגוד לפרשת קצב, שבה האינטרסים המנוגדים ומספר המעורבים הפכו אותה לבצת מידע שקשה לנווט בה, סיקור התלונה נגד רמון נראה לכאורה הרבה יותר פשוט. הפרשה התפוצצה כשבועיים וחצי אחרי הפרסום הראשון בפרשת קצב (25.7), עם הסרת צו איסור הפרסום על החקירה שניהלה המשטרה נגד שר המשפטים בחשד שהטריד מינית עובדת במשרד ממשלתי. במקרה הזה השתלשלות האירועים היתה מהירה וכתב־האישום נגד רמון הוגש תוך פחות מחודש (23.8).

בין לבין פעל רמון, שועל תקשורת ותיק, במיומנות, ובניגוד לקצב הגיב במהירות. הוא גייס לעזרתו את יועץ התקשורת צחי משה ונעזר בשירותיו המשפטיים של עו"ד דן שיינמן, שאינו מתנפל על כל מיקרופון מזדמן. רמון גם ידע לרתום לטובתו את הח"כים לשעבר שולמית אלוני ואמנון רובינשטיין - דמויות ציבוריות מוכרות ומוערכות שיש להן גם מוניטין בעולם המשפט. גרסתו הוצגה פעמים רבות בכלי התקשורת, עד שנראה היה שיותר משההליך מתנהל אצל הרשויות, הוא נדון בכלי התקשורת.

לטובתו של רמון שיחקה גם העובדה שהצד שמנגד השאיר לו בעצם במה ריקה. המתלוננת נסעה לטיול במרכז אמריקה והוריה החליטו לדבר עם התקשורת לעתים רחוקות; ההדלפות מהמשטרה ומהפרקליטות לא היו רבות, ויש טוענים שלא היו כאלה בכלל.

"הצורה שבה פעלה התקשורת בפרשת רמון היא חד־צדדית, מביכה וגובלת בשערורייה", אומר כתב שמסקר את הפרשה, "והיא מוכיחה לי שגם אם המצב היה הפוך והחשדות נגד קצב היו נגד רמון, הוא היה מנצח במאבק על דעת הקהל".

מדוע?
קודם כל, היו עיתונאים שעבר להם בראש שיום אחד הוא עשוי לחזור לכיסא השר, ולכן הטון היה מרוכך או אוהד. הוא גם הצליח להטמיע בקרב עיתונאים תיאוריית קונספירציה על תיק שנתפר לו על־ידי גורמים במשטרה ובמשרד המשפטים, בגלל הרפורמות שהוא רצה להעביר. רמון ומקורביו דאגו, למשל, להדליף לעיתונאים את התמונות המשותפות שלו ושל המתלוננת מתיק החקירה, מה שקנה לו הרבה נפשות בתקשורת, אבל בתיק יש כנראה ראיות אחרות שדווקא ממש לא משחקות לטובתו. אותן אף אחד לא ראה ולא קיבל".

גם הכתב המשפטי של ערוץ 10, ברוך קרא, שותף לביקורת על התנהלות התקשורת בסיקור הפרשה. "אנחנו החלטנו שלא להיות שותפים למערכה מתוזמנת, גם אם היא כללה עיתונאים, פובליציסטים ובעלי דעה. אפשר וצריך לבחון באופן ביקורתי את כתב־האישום נגד רמון, אבל לדעתי לא נכון להפוך את סוגיית הנשיקה לדיון עקרוני - האם נשיקה מצדיקה כתב־אישום - בשעה שאתה ניזון אך ורק מגרסתו של רמון, שנמצאה לא אמינה על־ידי החוקרים והפרקליטות".
"צריך להבין שבזירה התקשורתית הפרקליטות פועלת עם יד אחת קשורה מאחור", מחדד יועז את דבריו של קרא, "ולכן הציבור מכיר ראיות רק של צד אחד - אלה שרמון ומקורביו דאגו לחשוף. הפרקליטות לא יכולה לחשוף חומר ראיות מתוך תיק החקירה לפני שהוא הוצג בבית־המשפט, ולכן המידע שזרם הוא מידע סלקטיבי מצדו של רמון".

יועז מזהה התנהלות נוספת שסייעה לרמון בקרב על לבה של התקשורת. "הוא כיוון מההתחלה גבוה, כלומר לפרשנים ולעיתונאים הבכירים. מתחילת הפרשה אנחנו עדים לכך שהוא נותן את גרסתו גם בתקשורת, במידה רבה בגלל הנגישות שלו אליה וההיכרות עם עיתונאים בעלי שם".

יש מי שמפרש את המהלך הזה ככישלון של התקשורת יותר מאשר כהצלחה של רמון. "הפרשנים והעיתונאים הבכירים, שלא עוסקים יום־יום בסיקור הפרשה, חשופים יותר למניפולציות", אומר כתב שמסקר את הפרשה. "כשמישהו פותח ספר באמצע ומתחיל לקרוא, הוא יכול לקחת את הסיפור גם לכיוונים אחרים".

אחד מהחבר'ה

רמון שלט אפוא על זרימת המידע, בניגוד לקצב, אבל צריך לקחת בחשבון נתון נוסף כדי להבין את יחס התקשורת אליו - הסמיכות בין הפרשיות. קשה להתנתק מהמחשבה שאם פרשת רמון לא היתה מתפוצצת בסמיכות כזאת לחשדות החמורים נגד נשיא המדינה, ייתכן שהביקורת עליו לא היתה דועכת מהר כל־כך.

"אני חושבת שההבדלים בסיקור הפרשות נבעו במידה רבה גם מהשוני בין האישים", אומרת שטייף. "רמון גרוש והמעשה שהוא מואשם בו נראה לא כל־כך נורא גם בחוגים שמרניים. קצב נשוי, ולכן החשדות נגדו, שלאור ריבוי העדויות ההסתברות שחלקן נכונות היא גבוהה, לא נסלחים".

"במקרה של רמון מדובר באירוע אחד ששני הצדדים מסכימים בו על הכל מלבד דבר אחד - מי נישק את מי", מאבחן כתב המשטרה של הערוץ הראשון, אורי כהן־אהרונוב, "בעוד שבמקרה של קצב הצדדים לא מסכימים על שום דבר. הנשיא אומר להד"ם על כל החשדות ואין אף עד ראייה למה שקרה, אם קרה".

איך זה השפיע על העיתונאים?
כשהכל כמעט ידוע, קל יותר לקבוע עמדה, כפי שעשו חלק מהעיתונאים. לעומת זאת, כששום דבר לא ברור עד הסוף ברמה העובדתית, והחוקרים עושים הכל כדי שלא ידלוף כלום, קורה מה שקרה אצל קצב - כתבי המשטרה דיווחו על הלך הרוח במשטרה, וכתבי המשפט על הלך הרוח בפרקליטות. זה גרם לכך שאף אחד מהפרסומים לא שכנע גם את הציבור וגם את העיתונאים מה פה אמת ומה לא.

מידע רב וסותר, לעומת מידע רזה ואחיד, הוא אולי סיבה להבדל ביחסה של התקשורת לקצב ולרמון, אולם יש מי שחושב שהאבחנה הזאת עושה חסד עם העיתונות. "צריך לומר את זה: רמון הוא אחד מהחבר'ה וקצב לא", מסכם כתב שמסקר את הפרשה. "רמון מוכר בחוגים הגבוהים ואהוד על עיתונאים, וקצב הוא טיפוס אפור ומנותק. רמון הודה שהוא אנושי, בעוד שקצב משחק את הקדוש המעונה. הוא מפחד להודות אפילו בקצה של טענה. זה מזמין את העיתונות לכסח לו את הצורה".

תומר גנון הוא עיתונאי ב"גלובס"

פרסומי פרשיות קצב ורמון

8.7 ערוץ 2 חושף: נשיא המדינה, משה קצב, התלונן בפני היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, על אשה (א') שמנסה לסחוט אותו בטענה שהטריד אותה מינית וביצע בה מעשים מגונים בכוח.

11.7 "מעריב" מפרסם ראיון עם אשה נוספת שטוענת: "קצב הטריד אותי מינית".

12.7 "הארץ" מפרסם עדויות של חמש נשים נוספות שהנשיא הטריד אותן לכאורה על רקע מיני. ביום זה פרצה גם מלחמת לבנון השנייה.

27.7 "הארץ" מפרסם עדויות על כך שמקורבי הנשיא קיבלו גישה לתיקי חנינה.

2.9 היועץ המשפטי, מני מזוז, מורה על פתיחת חקירה פלילית נגד קצב.

14.9 כלי תקשורת אחדים מפרסמים חשד נוסף שעולה בחקירה נגד הנשיא: האזנות סתר לעובדים.

26.9 "ידיעות אחרונות" מפרסם את "שיחת הסחיטה", כלשונו, בין א' לנשיא.

27.9 "ידיעות אחרונות" מפרסם את התמליל המלא (לדבריו) של "קלטת הסחיטה".

25.7 פרסום ראשון על התלונה נגד חיים רמון.

23.8 הוגש כתב־אישום נגד רמון.

גיליון 65, נובמבר 2006