משה כהן, דובר משרד המשפטים, הנהיג מנהג מבורך. מתוך הבנה שבתחום המשפט אפשר בקלות להבין משהו לא נכון ולעשות טעות גורלית, הוחלט שכתבי משרד המשפטים יקבלו אחת לחודשיים תדריך מפורט מפי היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז. הסכם בלתי חתום בין העיתונאים למשרד המשפטים קבע שתוכן השיחות לא נועד לציטוט או לייחוס, אך אם הכתבים רוצים "להלבין" משהו, ולהשתמש בו בדיווחיהם, עליהם לבקש את אישור הדובר. בשיחה כזו, שנערכה בימי חקירת הנשיא, נשאל היועץ מזוז אם משה קצב צריך להשעות את עצמו. מזוז ענה: "אם קצב היה יודע מה שאנחנו יודעים, אני מניח שהוא היה חוסך מן הציבור את המבוכה".
הכתבים ניסו "להלבין" את הדברים, אך במשרד המשפטים, כמובן, סירבו להתיר להם לפרסם אותם. ימים אחדים לאחר מכן פנו כתבי משרד המשפטים מ"ידיעות אחרונות" ומ"מעריב" לדובר, כדי לפרסם חלקים אחרים מן השיחה, ולמחרת פורסם בשני העיתונים כי מזוז אמר לשר לבטחון הפנים, אבי דיכטר, שהמשטרה צריכה לשכלל את אמצעיה הטכנולוגיים, בדומה לשב"כ. בכתבתה של טובה צימוקי ב"ידיעות אחרונות" הוזכר שמו של מזוז, אך לא נמסרו ציטוטים ישירים מפיו, ובכתבתו של שמואל מיטלמן ב"מעריב" נאמר כי גורם בכיר בפרקליטות הוא שאמר את הדברים, והובאו ציטוטים מפיו. העובדה ששמו של היועץ לא הוזכר ב"מעריב", בעוד שאצל המתחרים הוזכר גם הוזכר, הכעיסה מאוד את מיטלמן, והכותרת הראשית שהעניק לעיתונו למחרת היתה: "מזוז: נשיא המדינה צריך להתפטר". בידיעה אמנם נאמר כי מזוז אמר זאת לגורמים בפרקליטות (והמשמעות היא שהכתב שמע זאת ממקורותיו, לכאורה בלי קשר לתדריך החסוי), אולם זמן קצר אחר־כך פורסם ב"מעריב" לוח זמנים של השתלשלות הפרשה, ושם נכתב: "מזוז לעיתונאים: קצב צריך להשעות את עצמו". זמן קצר אחר־כך גם הודו ב"מעריב" בטעותו של מיטלמן, שבאותה עת שימש מחליף לזמן קצר לכתב המשפט שעזב - הוא משה כהן עצמו, והתנצלו בפני דוברות משרד המשפטים.
תוצאות פעולת הגמול במקרה הזה לא היו קלות: "ידיעות אחרונות" ו"הארץ" קיבלו ארבעה־חמישה סיפורים בלעדיים ממשרד המשפטים, על חשבון המתחרה "מעריב" שנאלץ לחרוק שיניים. הכתב שמואל מיטלמן, שממילא שימש כתב מחליף רק לשבועיים, סיים את תפקידו כמחליף יום לפני הזמן, בעקבות הפרסום, ולאחר שבמשרד המשפטים סירבו לשתף עמו פעולה. אבל התוצאה החמורה ביותר פוגעת בכל תא כתבי המשפט. במשרד המשפטים ביטלו את התדרוכים עם היועץ המשפטי לממשלה ולא נראה שהם יחודשו בקרוב.
זו רק דוגמה אחת לתוצאה של תחרות בין אמצעי התקשורת. עצם קיומה הוא נתון המובנה בעיסוק העיתונאי ואף משביח אותו, אך פעמים רבות מדי היא גורמת לכתבים, עורכים ומנהלים לאבד את העשתונות ולעבור קווים אדומים - אתיים או מוסריים; בדרך נפגעים מושאי הסיקור, אמצעי התקשורת עצמם ועובדיהם, וגרוע מכך - צרכני התקשורת. התחרות העזה מלחיצה, תובענית, לא פעם מוגזמת, והיא נחלת כל העיתונאים, כל יום, כל היום. בעיקר היא בולטת ביחסים בין אמצעי התקשורת הגדולים, העיתונים "ידיעות אחרונות" ו"מעריב", וחברות החדשות בערוצים 2 ו־10.
איור: קרן תגר
"ידיעות אחרונות" נגד "מעריב"
"אם יש משהו שקשור לארגון 'שלי' בעיתון אחד ואין אותו בשני, זה בוקר רע. מקבלים טלפונים אפילו ברמת העורך הראשי. בוקר כזה מתחיל בטלפון מהכתב הרלבנטי, אחר־כך מסגן עורך, עורך, ובשלב הזה בערך מגיע טלפון מאיזה כתב ברנז'ה", מספר דובר של מוסד ממשלתי גדול. שלב הבירור לא מתאפיין רק בריבוי תלונות. "הרבה פעמים אתה מוצא סיפורים בעיתון שלפעמים אפילו לא ביקשו תגובה עליהם, ולמחרת אני מקבל טלפון זועם - איך העזתי לתת את זה לכתב המתחרה. התלונה היא ברמה האישית - למה נתתם לו ולא לי. גם אם זה לא הגיע ממני מיד אני נהיה חשוד ואז מאיימים עלי: 'חכה, תראה שתצטרך אותנו'", מספר יועץ תקשורת. מסתבר שהתגובה האופיינית לפרסומה של ידיעה בלעדית אצל כלי התקשורת המתחרה היא טלפונים זועמים, צעקות ואיומים. "אומרים לי דברים כמו, 'אם תיתן למתחרה אני 'אתקע' אותך או לא אכתוב עליך בכלל", מוסיף אחד הדוברים.
במקרים רבים, התגובה הזועמת לא מאחרת להופיע מעל דפי העיתון; או, בעצם, לא להופיע. במלאות שלוש שנים ליוזמת ז'נבה, לפני שבועות אחדים, נזכרו עובדים ב"ידיעות אחרונות" איך בשלב מסוים הפסיק עיתונם לסקר את המהלך. בין הישראלים לפלסטינים סוכם כי סעיפי ההסכם לא יינתנו לעיתונות, ובכל זאת הם פורסמו בהרחבה ב"מעריב". בעיתון המתחרה כעסו מאוד ולמרות פניות רבות, התנצלויות ותחנונים של ראשי היוזמה, החליט העורך דאז, משה ורדי, להטיל חרם גורף על המהלך ומובילו, יוסי ביילין, ולמנוע מקוראיו כל מידע על ההתפתחויות שחלו בו. "היה שינוי דרמטי. מסיקור בולט והוגן של היוזמה לחוסר פרסום בכלל", אומר אחד היוזמים. "העניין הציבורי צריך לגבור על כעס חולף, גם אם הוא מוצדק".
אנשי ז'נבה אמנם הופתעו מהתגובה הגורפת של "ידיעות אחרונות", אך לרובם ניסיון רב בהתנהלות עם התקשורת. לעומת זאת, למי שנקלע במקרה למאבק רווי היצרים הזה, קשה יותר להבין את עוצמת התחרות. למשל, חיים אברהם, אביו של בני אברהם, אחד החיילים שנחטף ללבנון, בטוח שבאחד העיתונים עשו לו תרגיל. "לאחר פרסום הסרט הלבנוני על חטיפת החיילים בהר־דב בראשית ספטמבר 2006, היתה בידי תמונה שמדגישה את החלק שהאו"ם נטל בחטיפת הבנים. פניתי לאחד העיתונים והצעתי את התמונה, בתמורה לכך שהיא תופיע בעמוד ראשון. הכתב שדיברתי איתו אמר שיתייעץ עם הממונים ויחזור אלי. ואכן, רכז הכתבים חזר אלי ואמר שהעסק סגור. שאלתי כמה פעמים אם זה בטוח והוא הבטיח שכן. בתי ניסתה לשכנע אותי לבקש זאת בכתב, אבל אני האמנתי. באחת־עשרה וחצי בלילה התקשרו אלי ואמרו שהתצלום יופיע בעמוד פנימי. מאוד כעסתי, כי בשעה כזו אני כבר לא יכול לפנות לשום עיתון אחר. למחרת, התמונה הופיעה בעמוד פנימי ובשחור־לבן, וכל האפקט שלה הלך לאיבוד".
במקרים רבים נפגעים גם כלי התקשורת עצמם. כך היה, למשל, במלחמת לבנון השנייה, כאשר אי הסכמה בין שלושת העיתונים הגדולים על בחירת הכתב שייכנס ללבנון במסגרת "פול" הביא לביטולו המוחלט של הסיקור. לפעמים, הדוברים מוותרים מראש על חשיפת סיפורים כדי לא להיכוות בקלחת התחרות הרותחת. "היו לנו שני סיפורי גבורה מהמלחמה שרצינו לפרסם. סיפורים שעוד לא פורסמו ושני העיתונים רצו אותם. בסוף לא נתנו לאף אחד, כדי שלא ניכנס לעימות הזה", אומר גורם בדובר צה"ל. העיתונאים מתנהלים על סמך ההנחה שקוראיהם מבחינים בהישגי הבלעדיות שלהם בעוד שבפועל, ברוב המקרים, הקוראים נאמנים לעיתון אחד ואינם נותנים את דעתם לעניין הראשוניות בפרסום. למרות זאת, שני העיתונים משקיעים מרץ רב בהתנגחות ובמחטפים שיבלמו את הבלעדיות של המתחרה. עיתוני סוף־השבוע מופצים לציבור בימים חמישי ושישי, אך למעשה המוספים יוצאים לאור כבר ביום רביעי, מה שמאפשר לכל עיתון לפרסם ביום חמישי כתבה באחד ממוספיו היומיים, שתוציא את העוקץ מההישג של המתחרה ("ספוילר", בעגה המקצועית).
"הרבה פעמים ידענו שהעיתון המתחרה עובד על סיפור גדול, אז הוצאנו משהו שקשור לאותו נושא גם אם לא ידענו על מה מדברת בדיוק הכתבה של המתחרה, ומדובר באלתור שנועד להרוס את ההישג שלהם ותו לא", מספר עיתונאי ותיק. כפילויות כאלה יש כמעט בכל שבוע. כך, למשל, באחד מימי שישי האחרונים פורסמה ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות" כתבה גדולה על האפשרות שחוזהו של שלום קיטל, מנכ"ל ערוץ 2, יסתיים. יום לפני כן הופיעה ב"מגזין" היומי של "מעריב" כתבה קטנה יותר על אותו נושא, עם כותרת כמעט זהה. גורם ב"ידיעות אחרונות" טוען שב"מעריב" נלחצו מהפרסום והפעילו מיד את כתב התקשורת שיכין כתבה דומה. "זה לא מעצבן שמעתיקים מאיתנו, זה דווקא מחמיא", הוא אומר, "יש עיתון שיוזם ובונה מהלכים, ויש עיתון שרק מגיב".
ב"מעריב" לא חותמים על הגרסה הזאת. "אני חושב שזה לגיטימי לעשות כתבה על נושא שהמתחרה שלך עובד עליו", אומר לי־אור אברבך, כתב התקשורת של "מעריב". "אני, על כל פנים, לא ידעתי שהוא עובד על כתבה בנושא וגם לא ראיתי את הכותרת שניתנה ב'ידיעות'". לדבריו, מי שמסקר נושא גם מרגיש כאשר ישנה התעוררות סביב אדם או סיפור מסוים, כך שאין הפתעה בכך ששני העיתונים מצאו לנכון לעסוק בשלום קיטל באותם ימים. כך או כך, ברור שמאמצים רבים מושקעים בכל אחת מהמערכות לא בסיקור רגיל של האירועים אלא בהתאמת הסיקור למתרחש מעל דפי העיתון המתחרה.
איור: קרן תגר
חדשות ערוץ 2 נגד חדשות ערוץ 10
חלק ממאפייני התחרות שהוזכרו לעיל, כגון איומים והפעלת לחץ על מקורות מידע, ניכרים גם בעיתונות הטלוויזיונית. מעבר לכך, ישנם אלמנטים ייחודיים בתחרות בין הערוצים. הם עוקבים בדקדקנות אחר כל שידור חדשות אצל המתחרה. ברוב המקרים, כאשר אחד מהם יוצא בידיעה בלעדית, בערוץ המקביל מתעלמים ממנה או נמנעים מלציין היכן שודרה לראשונה.
חוסר פרגון הוא סממן אחד, משני, למתח השורר בין שני ערוצי החדשות. ברוב תוכניות האקטואליה, שמתבססות על מרואיינים, המאבק מתרכז סביבם. "הלחץ להשיג מרואיינים הוא כה גדול עד שלפעמים שולחים תחקירן לביתו של מרואיין ומנסים לשכנע אותו להימנע מלהתראיין אצל המתחרים, מפעילים עליו לחץ ולוקחים אותו למערכת מיד, שלא יתחרט", מספר תחקירן לשעבר. ברוב המקרים, הערוץ ש"הפסיד" מרואיין מוותר על האייטם, אך במקרים שבהם הוויתור בלתי סביר בעליל, כמעט כל האמצעים כשרים. לאחר שערוץ 10 רכש את סרט החטיפה הלבנוני, שודרו בערוץ אינספור קדימונים על ראיון בלעדי מיוחד עם אלחנן טננבאום. עם היוודע הדבר, החלו המתחרים בערוץ 2 בניסיון לחבל בבלעדיות. בעזרת יואב אבן, הכתב שליווה את משפחת החטוף בשנים האחרונות, הובא טננבאום לאולפני ערוץ 2 בנווה־אילן ושם ניסו לשכנעו להעניק להם ראיון דומה. טננבאום לא סירב מיד ובמשך כארבע שעות ניהלו נציגי ערוץ 2 משא ומתן סוער עמו ועם נציגים ממשפחתו, שעלה לא פעם לטונים גבוהים. בסופו של דבר לא הגיעו הצדדים להסכמה והבלעדיות של ערוץ 10 נשמרה. במקרה אחר ניסו בערוץ 10 לחבל בבלעדיות של ערוץ 2, כאשר פנו לבית־המשפט בבקשה לחייב את המדינה למסור גם לידיהם קלטות שמתעדות רצח אלים במועדון בהרצליה ושהיו בידי הערוץ המתחרה. ערוץ 10 ביקש מבית־המשפט לאסור את שידור הקלטות אם לא ישודרו בשני הערוצים. גם הניסיון הזה לא צלח.
האסטרטגיה של "להרוס למתחרה" פוגעת במקרים רבים גם במרואיינים ובמושאי הסיקור, ולא תמיד יודעים בטלוויזיה מתי לעצור. "ישנם מצבים מכוערים ממש", מספרת עובדת בערוץ 2, "כתבים מגיעים למשפחה שכולה ומבקשים קטע וידיאו של ההרוג, כדי לעבות את הכתבה. קרה לי שהגעתי אחרי שערוץ 10 כבר לקחו את הקלטת. ההורים לא מכירים את התחרות ורוצים שהקלטת תופיע גם בכתבה שלנו, שאחרי הכל, תהיה מזכרת עבורם, ושולחים אותנו לבקש אותה מערוץ 10. ואז הם מתחמקים ואומרים שהקלטת בעבודה, בהפקה וכו'. כמה פעמים כבר יצא לי להתקשר למשפחה השכולה ולשלוח אותם להתקשר לערוץ 10 ולהגיד שהם מבקשים שהקלטת תועבר, וממש התביישתי מהסיטואציה. יכול להיות שגם אצלנו נוהגים כך עכשיו, כנקמה. זה מבייש ומכוער". אפרת אברהם, אחותו של בני אברהם, זוכרת זאת מהימים שעבדה כתחקירנית בערוץ 2. "פעם אחת הזמינו את אבא שלי לראיון והוא המתין באולפן, ואז פתאום הם ראו שהוא היה בערוץ הראשון בהקלטה מוקדמת, אז העורכת הסתכלה עלי במבט רצחני ואמרה לי, 'איך את לא מתביישת'". באותו זמן ישב אביה באולפן. "המתנתי שיכניסו אותי לשידור, אבל התוכנית נגמרה ואיש לא ניגש. לאף אחד לא היה האומץ לגשת אלי. אחר־כך אמרו לי שהם מצטערים שפשוט לא היה זמן. בעיתון 'הארץ' כתבו שהפכו אבא של חטוף לאייטם", מספר חיים אברהם.
במצבים אחרים פוגעת התחרות במרואיינים ומי מהם שאינו מנוסה, יכול לחשוב בתמימות שהזמינו אותו לתוכנית כיוון שדעתו חשובה. "יש תוכניות שסוגרות שניים־שלושה מרואיינים לפעמים, בידיעה שהם לא ישותפו בתוכנית, רק כדי להזיק לתוכניות המתחרות. אחרי שהן סוגרות ליין־אפ, ממש לקראת השידור, בוחרים רק מרואיין אחד. זה קרה בפריימריז. יש גם תוכניות שמבקשות ממך בתמורה להופעה שלך שתתנזר מתקשורת כמה ימים, אחרת התוכנית תבוטל", מספר דובר של אישיות בכירה. במקרים אחרים נפגע הסיקור, ולמעשה הצופים, כשהמערכות מחליטות להתעלם מסיפורים. "בתדריכים במהלך המלחמה האחרונה קרה שאחרי התדרוך הערוצים רצו קצין לראיון־אוזנייה חי. הכתבים בשטח התחילו לריב, למי המרואיין הולך ראשון, ומי ש'הפסיד' פשוט ויתר, לא הלך לחפש מרואיין אחר", אומר גורם בדובר צה"ל. "יש הרבה פנקסנות", אומר תחקירן לשעבר. "פעמים רבות מחרימים פוליטיקאים שבחרו להתראיין קודם בערוץ 2, זה קרה הרבה בבחירות, פשוט מתעלמים מקיומו של מישהו שנענה להזמנה של הערוץ המתחרה. גם כשכבר מתירים את ה'חרם', זה תוך התחשבנות ותגובות כמו 'אנחנו נראה לו'", מספר עובד לשעבר בערוץ 10.
"לפעמים התחרות מעבירה עורכים על דעתם", קובע גורם בערוץ 2 ומתאר אירוע שהיה לפני כשלושה חודשים. "לידי מערכת החדשות הגיעה קלטת שמתעדת אלימות של בני־נוער. כמה ילדים מכים ילד. על פניו, זה סיפור בלעדי חם. דבר ראשון, מבלי לשלוח כתב או תחקירן לשטח, מבלי לדבר עם הילדים ולבדוק מה עמד מאחורי התגרה - זה מה שהיית מצפה מעיתונות - הוציאו פרומו, כדי שכולם יידעו שבידי הערוץ הקלטת הבלעדית, ואחר־כך שידרו את זה בחדשות וראיינו שוטרים שאמרו שזה סיפור של התעללות. למחרת, כשהילד נחקר במשטרה, התברר שהוא היה שיכור ונרדם בחצר בית־הספר ובבוקר חבריו ניסו לנער אותו. למי שצילם, מרחוק, זה נראה כאילו שהרביצו לו. הפניקה לאבד את הבלעדיות לערוץ 10 גרמה לערוץ לשדר משהו שעוד לא התברר עד הסוף, ובסוף התגלה כלא נכון". דוגמה אחרת לשידור תמונות שאיכותן או מוסריותן מוטלת בספק היא תפיסתו של בני סלע. בערוץ 10 שודרו תמונות שדרשו מהצופה לנחש מה הם רואים, בערוץ 2 שודרו תמונות מביישות של האנס מוצג לראווה ככלב בקרקס. מותר להניח שלעורכים בשני הערוצים היה טווח רחב יותר של שיקול דעת, אם חרב התחרות לא היתה מתהפכת ממעל.
בזירה הסוערת הזאת פעילים מאוד הדוברים ויועצי התקשורת. הם אמנם נפגעים לעתים, אך התחרות גם משחקת לידיהם. "על הכל עושים מסחרה. אם אני מסכים לתנאים שלהם, אני גם מעמיד תנאים. כל יום הוא מלחמה חדשה", אומר יועץ תקשורת. "זה כמו הורדת ידיים, אבל אף פעם לא כולם יוצאים כשכל תאוותם בידם", הוא מוסיף.
תחרות בריאה בין אמצעי התקשורת היא גורם חיובי ומדרבן, אך כמעט באופן יומיומי היא חוצה קווים אדומים. במהלך הכנת כתבה זו רואיינו עשרות אנשים שחששו לשתף פעולה או להזדהות בשמם. תקשורת שמבקשת להיות חופשית, אינה יכולה להרשות לעצמה להטיל אימה על עובדיה, או על מושאי הסיקור ונציגיהם, גם אם מדובר בתופעת לוואי. "התחרות גורמת להם להיות לא מקצוענים, צהובים ולא אמינים. עיתונות חוקרת זה לא עיתונות מופקרת. מה הם - שריפים? יש עיתונאים שמתנהגים כאילו הכל מגיע להם", אמר אחד המרואיינים בכתבה, ויש להניח שהשאר מסכימים איתו.
תגובות
▪ עורך "ידיעות אחרונות", רפי גינת, מסר כי עיתונו שואף לבלעדיות בכל תחום כיסוי, ומופעלים אמצעים מקצועיים לגיטימיים כדי להשיגה. "לא ידוע לי על שום הפעלת לחץ אסורה, איומים וכו'", כותב גינת.
לעניין סיקור יוזמת ז'נבה ב"ידיעות אחרונות", נמסר כי לא מדובר בזמן שבו היה גינת העורך הראשי, ויוסי ביילין, מפלגתו ויוזמתו מקבלים סיקור לפי קריטריונים מקצועיים בלבד. סיפורה של אפרת אברהם לא אירע בזמנו של גינת ולא ידוע לו על המקרה. לעניין ה"פול" שבוטל בשל חוסר הסכמה בין המערכות, גינת מדגיש כי כתבי העיתון, נחום ברנע ואיציק סבן, היו עם הכוחות בתוך לבנון יחד עם צלמים.
▪ מ"מעריב" נמסר כי אין בעיתון מדיניות של שימוש באיומים, וכי לעומת זאת, כדאי לבדוק את הרקורד של "ידיעות אחרונות" לגבי סגירת חשבונות. "זה לא הוגן להתייחס לכל העיתונים באותה נימה בעניין זה. כל הענף יודע מי מאיים", נמסר. לעניין ביטול התדריכים לכתבים במשרד המשפטים אומרים ב"מעריב" כי לאחר שהתקבלה פניית דובר המשרד לעיתון, נמצא כי אכן נעברה עבירה אתית. העורך הראשי (אמנון דנקנר; נ"ק) העיר על כך לכל הנוגעים בדבר והתנצל לפני דובר משרד המשפטים. בנוגע לכתבה על שלום קיטל, נמסר מ"מעריב" כי הנושא טופל בכל מקרה בידי העיתון ולא לאחר שהתגלה שהוא מסוקר אצל המתחרים. "ממילא איננו מקבלים את המוסף '7 לילות' בימי רביעי", נמסר. בהתייחס ל"פול" הכתבים שבוטל במלחמת לבנון, נמסר כי "מעריב" ו"הארץ" הסכימו ביניהם בנושא, אך חוסר ההסכמה של "ידיעות אחרונות" הוא שגרם לביטול.
▪ מערוץ 2 נמסר כי "בעידן תחרותי של ריבוי ערוצים, טבעי הוא שיהיה ניסיון לגוון במרואיינים ולנסות לשמור על בלעדיות. למרות זאת, בדיקת לוח התוכניות של חברת החדשות תגלה שבמקרים רבים יש ראיונות שלא היתה לגביהם הקפדה כזו כיוון שבאירועים גדולים טבעי שגיבורי האירוע מופיעים בכל הערוצים. לחברת החדשות אין כל מדיניות של ביטול הופעתו של מרואיין שהוזמן לאולפן, ואם היה מקרה כזה, זהו יוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל". בנוגע לשידור קלטת האלימות שהוזכר בכתבה, בתגובת חברת החדשות מצוין כי בכתבה שודר סינק של קצין משטרה שמדבר אף הוא על התעללות קשה בילד.
▪ מערוץ 10 נמסר באמצעות משרד יחסי־הציבור "בירן": "הקלטת היא ראיה משפטית שנמצאת ברשות הפרקליטות בנאמנות ציבורית ולכן פנינו לפרקליטות לקבל עותק שלה. מהפרקליטות נמסר שיש לקבל את אישור בית־המשפט לפני שידור חומרים שהם בגדר ראיה משפטית. הבוקר החליט בית־המשפט לאשר את שידור הקלטת, ולכן אנו בקשר עם הפרקליטות על מנת לקבל העתק ממנה. לעניין קלטות של משפחות שכולות, אין בעיה לתת לאחרים אם המשפחה מבקשת, אלא שמשפחה שכולה לא מתעסקת בתחרות בין ערוצים. אנחנו מבקשים קלטות ודואגים להחזירן ישירות למשפחה, כי אין דבר יקר להן מאשר קלטות יקיריהן".
גיליון 66, ינואר 2007