650 מיליון שקל - זהו סך ההפסד המצטבר של ערוץ 10 מאז הקמתו, ולפי פרסומים שונים השנה הוא שרף לבעלי המניות שלו כשני מיליון דולר בממוצע מדי חודש; זכייני ערוץ 2 שמחים להסביר לכל מי ששואל כמה קשה עד בלתי אפשרי גם לעמוד בתנאי המכרז וגם להרוויח כמה שקלים; 57.9 מיליון שקל הוא הסכום שהפסידה "מעריב החזקות", בעלת "מעריב", בתשעת החודשים הראשונים של השנה. גם יתר העיתונות הכתובה ידעה ימים יפים יותר.
ניתן היה לצפות שהמצב הזה, שמצייר את כלי התקשורת הישראליים כסוג של גיהנום פיננסי לבעליהם, יוביל את בעלי ההון לשאוף להתרחק מעסקי התקשורת כמו מאש, ברוח דבריו של ארקדי גאידמק, שהסביר לפני כחודשיים לנחום ברנע ב"ידיעות אחרונות" כי סירב להצעתו של עופר נמרודי לרכוש את "מעריב" משום שהעיתון הוא "ביזנס לא טוב".
אלא שבשטח המצב הפוך: בשנתיים האחרונות נכנסו לתקשורת, האלקטרונית והכתובה, משקיעים חדשים ודווקא זרים. לא מדובר בקוטלי קנים אלא בעשירי תבל, ובהם חיים סבן, ארנון מילצ'ן, רופרט מרדוק ורון לאודר המושקעים בערוצים 2 ו־10. לאודר (שבעבר התעניין בהשקעה ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב") מושקע גם בעיתונים "הצופה", "מקור ראשון" ו"ישראלי" ובבעלותו אולפני JCS. מילצ'ן, לפי "גלובס", ניהל בחודשים האחרונים מגעים לגבי רכישת חלקו של אליעזר פישמן ב"ידיעות אחרונות". שלדון אדלסון, האמריקאי השלישי בעושרו והיהודי העשיר בעולם, משקיע ב"ישראלי" וניהל מגעים עם נמרודי על רכישת "מעריב", שגם סבן מגלה בו עניין. קבוצת דומונט־שאוברג, קבוצת התקשורת הרביעית בגודלה בגרמניה, רכשה לפני חודשים אחדים רבע ממניות קבוצת "הארץ".
הגלובליזציה של הבעלות על אמצעי התקשורת אינה ייחודית לישראל והיא גם לא החלה כאן אתמול: למרקוס כץ המקסיקאי היתה במשך שנים ארוכות בעלות חלקית על חברת "מוניטין" שהחזיקה ב"גלובס", ההרפתקה של רוברט מקסוול ב"מעריב" זכורה במיוחד, ואיל התקשורת היהודי־רוסי ולדימיר גוסינסקי רכש כרבע ממניות "מעריב" כבר ב־1998. עם זאת, הצטברות ההשקעות הזרות בשנתיים האחרונות נראית משמעותית הרבה יותר ומביאה לכך שיכולתם של גורמים שאינם אזרחי המדינה להשפיע על דעת הקהל המקומית, באמצעות הבעלות על אמצעי התקשורת, הולכת וגוברת. את הדיון הוותיק בסוגיית הבעלויות הצולבות בתקשורת צריך להחליף דיון בהשלכות מעברה של התקשורת הישראלית לבעלות זרה.
במערכות כלי התקשורת לא מזהים לפי שעה הבדל עקרוני בין בעלים זרים למקומיים, אולי משום שאיש מהמשקיעים הזרים עדיין לא הגיע לשליטה מלאה בכלי תקשורת ישראלי כלשהו. הביקורת על "הארץ" התמקדה בטענות על קשרי העבר של קבוצת דומונט עם המשטר הנאצי, ולא בהתנהלותה בפועל, שטרם נבחנה לאורך זמן. בכיר לשעבר בערוץ 10 אומר ש"אין הבדל בין בעלים שקוראים לו לאודר או מילצ'ן לבין בעלים שקוראים לו נוני או עופר. השיקולים שלהם הם אותם שיקולים. לא שהמערכת לא תלויה בכסף - היא תלויה מאוד - אבל היא תלויה בשקל בדיוק כמו בדולר, לא מעבר לכך. הכסף שבא מבחוץ משפיע אולי בפגישות בין המשקיעים לעורכים הראשיים, אבל בפועל לא ראינו אותו משפיע על המסך".
שלי יחימוביץ' סבורה דווקא שקיימים יתרונות לא מבוטלים בבעל־בית זר: "האינסטינקט שלי כעיתונאית לשעבר וכחברת כנסת ישראלית", היא אומרת, "הוא לשמור על עסקי התקשורת מפני השתלטות של גורמים זרים. אבל מצד שני, יש לי פרקטיקה ארוכה בעניין, ואני מודעת לכך שדווקא משקיעים ישראלים מעורבים ברשת כל־כך סבוכה של אינטרסים, עד שטביעת אצבעם הרבה יותר ניכרת ואינטנסיבית ויומיומית מזו של משקיעים זרים. לא צריך אפילו התערבות בפועל כדי שמשקיע ישראלי יאמר את דברו. הוא ממילא כבר יושב באותן מסעדות והולך לאותן מסיבות של בכירים בתקשורת ובעסקים. רשת הקשרים היומיומיים של האליטה התקשורתית־פוליטית־כלכלית הרבה יותר בוטה דווקא כשיש משקיעים ישראלים. לא צריך שתצא הנחיה לא לטפל ביד קשה במוזי ורטהיים, כי כל אחד מבין לבד שלוורטהיים מתייחסים יותר בעדינות מפני שהוא משקיע ב'קשת'. הידיעה הכללית במי כדאי לגעת ובמי לא כדאי לגעת, בעיקר מטביעה את חותמה כשמדובר במשקיעים ישראלים".
אך יש הרואים בכניסת המשקיעים הזרים מקור לדאגה. "זהו שלב דרמטי נוסף בהתנתקות העיתונות משיקולים של שירות הציבור האזרחי בישראל", טוען פרופ' ירון אזרחי מהאוניברסיטה העברית. "משקל השיקול הכלכלי של עשיית רווחים נעשה עוד פחות תלוי בסיפוק הדרישות של תקשורת בחברה אזרחית־דמוקרטית, ויותר תלוי במכירה של מוצרים ועיתונים".
אמנם, גם בעלי ההון הישראלים שמחזיקים בכלי התקשורת מונעים משיקולים עסקיים לא פחות משיקולי ציונות או שמירה על הדמוקרטיה, אולם אזרחי מזהה הבדל מהותי בינם לבין עמיתיהם הזרים: בעוד הישראלים עדיין רגישים, במידה זו או אחרת, לביקורת ציבורית, הרי שלזו עשויה להיות השפעה פחותה בהרבה על בעל הון זר שאינו מתגורר בישראל ושעסקיו כאן הם חלק זעיר בלבד מכלל עסקיו: "בזמנו היו ההפגנות של עובדי הדפוס נגד הפיטורים ב'ידיעות אחרונות'. ב'ידיעות' היו מאוד רגישים לביקורת שנמתחה על הסגנון הבוטה והאגרסיבי של היחס שלהם לעובדים. המשקיעים הזרים ממש לא יהיו רגישים לביקורת. מה להם ולמועצת העיתונות? מה שמאפיין את תהליכי הגלובליזציה בכל התחומים הוא הקטנת הנגישות של הציבור המקומי למרכזי הכוח, או הכלכליים או הפוליטיים, ומה שקורה הוא תהליך של החלשת האזרח כגורם בתהליכים הציבוריים במדינה שלו".
בעוד העיתונות הכתובה מתנהלת כעסק פרטי לכל דבר, בערוצים המסחריים כניסתם של המשקיעים הזרים נתונה לפי שעה לרגולציה. החוק מגביל את היקף האחזקות הזרות בערוצים ל־49%. בערוץ 10, נכון להיום, מחזיקים מילצ'ן ולאודר במרב המותר. בעלי הון שלהם אחזקה עקיפה בערוץ הם איל התקשורת האוסטרלי ג'יימס פאקר ורופרט מרדוק. מרדוק הוא הבעלים של ענק התקשורת "ניוזקורפ", שלו אחזקות בתחנות טלוויזיה ועיתונים ברחבי העולם; עם רכישותיו נמנית רשת החדשות "פוקס", הנחשבת לבעלת הטיה ימנית־רפובליקאית מובהקת. פאקר ומרדוק הם שותפיו של מילצ'ן בתאגיד "ניו ריג'נסי", שבאמצעותו מחזיק מילצ'ן בערוץ 10.
בספטמבר השנה הוציא ערוץ 10 הודעה ש"ניוזקורפ" של מרדוק מתעתדת לרכוש 9% מהבעלות עליו. לפי שעה הדרך היחידה להגשים זאת, בשל המגבלה הרגולטורית, היא באצעות דילול חלקם של מילצ'ן ולאודר. אולם בערוץ לא מעוניינים לוותר וראשיו פועלים במרץ לביטול החקיקה המגבילה כך שיתאפשר למשקיעים זרים להשתלט עליו. טענתם היא שלא צריך להיות הבדל בין עסקי תקשורת לעסקים אחרים. "מדוע 'ישקר' יכולה להירכש על־ידי וורן באפט ולצמוח", שואלים גורמים בערוץ. גורמים ברשות השנייה אומרים כי ידוע להם שבמשרד התקשורת נוטים להיענות לדרישות הערוץ: השר (אריאל אטיאס מש"ס) עדיין מתלבט, אך היועצת המשפטית של המשרד, נגה רובינשטיין, תומכת. במשרד התקשורת סירבו להגיב בנושא. אבי אורמוזה, נציגו של לאודר בדירקטוריון הערוץ, אומר שבסופו של דבר ישתנה החוק וש"זה כבר נמצא בתהליך של עבודה. זה אינטרס של המדינה. ללאודר יש עסקי טלוויזיה רחבים בעולם. אם הוא משקיע שם, למה שלא ישקיע בישראל?".
יו"ר הרשות השנייה, נורית דאבוש, מתנגדת בתוקף לשינוי החוק. "יש בזה טעם לפגם", אמרה לאחרונה בשיחות סגורות, "לערוצי ברודקאסט יש השפעה גדולה וצריך לשמור בהם על הממד של הישראליות, שבא לידי ביטוי גם ברשימת בעלי המניות ויש לו חשיבות מכרעת. מילצ'ן לא מבין את ההוויה הישראלית כמו משקיע מתל־אביב. כשאני אגיד למילצ'ן, 'תשמע, אין רב־תרבותיות על המסך', הוא לא יבין על מה אני מדברת, וכשאני אגיד את זה למשקיע ישראלי הוא יבין את זה יותר טוב".
"שטויות", מגיב לטענות ליאו מלמוד, נציגו של יוסי מימן בדירקטוריון הערוץ. "יש לנו מה ללמוד ממשקיעים בתקשורת מחו"ל. אנחנו הישראלים חושבים שאנחנו מרכז העולם, אבל אנחנו לא. אני מאוד מקווה שהחוק ישתנה. אנחנו אופטימיים".
בכל מקרה, מועצת הרשות השנייה עדיין לא קיימה דיון בנושא, מאחר שלמרות ההודעה לעיתונות, ערוץ 10 טרם פנה רשמית לרשות בעניין מרדוק. אחת האפשרויות הנידונות היא פשרה: למשל, הגדלת חלקם של המשקיעים הזרים בערוץ תתאפשר, אולם ייקבע כי אחוז מסוים מהדירקטורים יהיה חייב להיות אזרחים ישראלים. נראה כי פשרה כזו עשויה לשאת חן בעיני המשקיעים הזרים, שכן לכל אחד מהם נציגים ישראלים עושי דברו, כך שתוקפה של הגבלה שכזו על הדירקטוריון תהיה זניחה.
ההנחה המפוכחת, שרווחי עתק אינם צפויים למשקיעים הזרים בשוק התקשורת בארץ, מחזקת את הסברה כי העניין שהם מגלים בו קשור יותר לצבירת השפעה ציבורית, ואולי פוליטית, מאשר ציפייה ריאלית לרווח כספי ישיר. ספק גם אם הם שואפים להשפיע על התכנים שמפיצים כלי התקשורת. יותר סביר שהם מגלים עניין בהשקעה בתחום זה כדי לשפר את כושר המיקוח שלהם בניהול עסקים אחרים שיש להם בישראל. אדלסון, למשל, פועל כבר שנים ארוכות בקרב פוליטיקאים לקידום הקמת בתי קזינו בישראל, ואמר שאם תותר - ישקיע בענף מיליארד דולר. סבן רכש אשתקד את "בזק". יוצאת דופן בכך היא משפחת דומונט שנכנסה לשותפות עם עמוס שוקן ב"הארץ", ולה, ככל הידוע, אין עסקים אחרים בישראל.
פטר פאולס, מנהל קבוצת דומונט, טען בראיון לארי שביט ב"הארץ" כי ההשקעה בוצעה מאחר ש"הארץ" הוא "מותג חזק מאוד. יחד עם השבועונים והאינטרנט הוא השקעה טובה", ואמר כי אין לו עניין להשפיע על הקו המערכתי. מקורביו של אדלסון מנסים לשכנע כי איל ההימורים (שמעולם, אגב, לא השקיע בכלי תקשורת אחר) השקיע בחינמון "ישראלי" אך ורק משום ש"הוא ואשתו רצו לאפשר לישראלים ליהנות מתקשורת הוגנת ומאוזנת בחינם". אולם בתכנית העסקית של העיתון, שנחשפה בעקבות הסכסוך המשפטי בין אדלסון לבן צבי, נכתב כי העיתון יהיה "עיתון מרכז־ימין עם נטייה שמרנית קלה, אך ברורה", ברוח רשת פוקס של מרדוק. סבן, לעומתו, אמר בראיון לשביט מלפני כחודש שהשקעתו ב"קשת" היתה עסקית ולא ציונית, אך הודה שהעניין שהוא מגלה ב"מעריב" קשור גם לרצון להשפיע: "יש רוח של עיתון... ואם אפשר להשפיע על כך שהרוח תנשוב ימינה או שמאלה, זה חשוב". בעיתונות, אמר, אפשר להשיג "תשואה (כלכלית) עם השפעה".
רוב המשקיעים הזרים מקורבים לפוליטיקאים: סבן מקורב לשמעון פרס והתרומה שהעניק לו בסך מאה אלף דולר היתה אחת התרומות שעמדו במוקד הדו"ח שכתב מבקר המדינה. בעבר הוא גם הצהיר על כוונתו להתמסר, יום אחד, "לפילנתרופיה ולפעילות פוליטית, מאחורי הקלעים, כמובן". לאודר, בעבר שגריר ארצות־הברית באוסטריה ונשיא הזרוע האמריקאית של הקרן הקיימת לישראל, ידוע כמקורב לבנימין נתניהו ואחד התורמים לו, ובעבר הופיע בעצרת של הימין. מילצ'ן מקדם בגלוי את בחירתו של פרס לנשיאות. גם לאדלסון (שמקורביו מדגישים כי "יש לו דעות פוליטיות, אבל הוא לא אדם פוליטי") היכרות עם נתניהו ואברהם הירשזון, במסגרת פעילותו רבת השנים לקידום פתיחת קזינו בישראל. "אני לא חושדת במשקיעים הזרים שהם נקיים מאינטרסים והקשרים עם פוליטיקאים שרירים וקיימים", אומרת שלי יחימוביץ'. "הם ישראלים לשעבר או יהודים, וכולם חיים את החיים בישראל בצורה כזו או אחרת. אני לא עושה אידיאליזציה לזרים: העמדה שלי לא ערכית, אלא פרקטית, כמי שחוותה בתקשורת את כל סוגי הלחצים, הרכים והאגרסיביים - ובעיני המשקיעים הישראלים יותר בעייתיים, כי הם רוצים לראות את הסחורה בעיניים. הם יושבים בערב ורואים את הטלוויזיה כאן, הם קמים בבוקר וקוראים את העיתון כאן, והלחץ שמגיע מהם הרבה יותר אינטנסיבי".
אגב, בין חלק מהמשקיעים הזרים לבין עצמם יש קשרים ענפים: ארנון מילצ'ן הוא כאמור שותף של מרדוק וגם סבן עשה עסקים עם איל המדיה האוסטרלי. סבן מ"קשת" ומילצ'ן מערוץ 10 מגדירים עצמם "ידידים טובים", והראשון סיפר לאחרונה שמילצ'ן בילה סופשבוע בביתו באקפולקו. ללאודר היו שותפויות עסקיות עם ולדימיר גוסינסקי.
למרות המחלוקת על שיעור האחזקות שיש להתיר לזרים בטלוויזיה המסחרית, כניסתם של לאודר, מילצ'ן וסבן לענף התקבלה בברכה על־ידי הרגולטורים, שראו ב"כיסים העמוקים" הללו כוח שיכול לספק לערוצים יציבות כלכלית חשובה. "ההימצאות של לאודר ומילצ'ן בערוץ 10", אומר אורמוזה, "מייצרת בסיס איתן שנותן לערוץ אפשרות להתמודד ולהתחרות. זה לא שמישהו בא והולך לחלוב את משאבי המדינה, להפך. זה דורש השקעה ופיתוח וכולנו נרוויח מהעניין, כמו במקומות אחרים, כמו ב'בזק'. מדובר במגמות של גלובליזציה ובסיס עסקי רחב. אם יש בסיס עסקי רחב, אתה מצליח בסופו של דבר לשרוד, וזה נכון לגבי טריטוריה קטנה ומוגבלת כמו ישראל, שיש לה שוק פרסום שלא גדל".
את היחס של השוק הישראלי למעורבות עשירי העולם בתקשורת ניתן היה לראות באופן ברור כשחשיפת דבר המגעים של נמרודי עם אדלסון הביאה לזינוק חד בערך המניה של "מעריב החזקות" (תגובה דומה נרשמה ב־1998, בעקבות פרסומים על מגעים בין נמרודי ללאודר). גם חלק מהעיתונאים ב"מעריב" ראו בפרסומים על העסקה המתרקמת סיבה לאופטימיות והתאכזבו מהידיעות העוקבות על גניזת המגעים. "יש תקווה כזו", אומר אחד מהם, "שאם אחד כמו אדלסון יקנה את העיתון, גם התנאים שלנו ישתפרו. אולי, מי יודע, בן־אדם שמרוויח מיליון דולר בשעה (כך לפי פרסום ב"פורבס"; א"ר, מ"ש) לא יקצץ כל־כך מהר במשכורות ויפטר עובדים כמו שקורה כאן היום".
גיליון 66, ינואר 2007