קרנית גולדווסר (צילום: רויטרס)
לקצין שיצא אל העיתונאים שהמתינו מחוץ לביתו של אהוד גולדווסר היתה מטרה ברורה: לחסום, גם פיסית, כל קשר בין הכתבים לבני המשפחה והחברים של אודי, חייל המילואים שנחטף יום קודם בגבול הצפון. הקצין הציג עצמו כאיש הקשר בין צה"ל למשפחת החטוף, והבהיר, בנימוס רב אך באופן חד־משמעי, כי משפחתו של גולדווסר ומכריו אינם מעוניינים להחליף מלה עם העיתונאים.
הסיבה להסתגרות לא היתה רק ההלם שלאחר החטיפה הפתאומית: אחד החברים שיצא מהבית ידע לספר כי המשפחה חוששת שחזבאללה ישתמש בצילומים רגשניים של הקרובים כדי לשבור את רוחו של אהוד בשבי, אי־שם רחוק מביתו שבנהריה. הרי חסן נסראללה, יודע לדקלם כל תינוק ישראלי, הוא מומחה בשימוש בתקשורת לצרכיו, אשף בלוחמה פסיכולוגית.
הגישה המסתגרת השתנתה כעבור ימים מספר. בני המשפחות של שני החיילים, אודי גולדווסר ואלדד רגב, הבינו כי לעיתון יש שני צדדים: התקשורת היא כמעט האמצעי היחיד שיש להם ליצור קשר מיידי עם מי שמחזיק בחטופים. בסדרה של הצהרות מחוץ לבית ובראיונות בכלי התקשורת הם ביקשו מחזבאללה לקבל אות חיים, אך באותה נשימה גם דיברו אל מקבלי ההחלטות בישראל, ודרשו מהממשלה תשובות ומידע על דרך הטיפול בהחזרת החיילים ארצה.
כשנואשו, פנו למשפחת שליט, שבנה גלעד נחטף בסוף חודש יוני, שלושה שבועות קודם לכן, על־ידי פעילי חמאס ברצועת עזה, ויחד נסעו לפריז כדי לנסות להשפיע על שלטונות צרפת ודעת הקהל שם להפעיל לחץ על חזבאללה וחמאס.
במצב של נתק והעדר משא־ומתן ישיר בין ישראל לחזבאללה ולחמאס, שימשו כלי התקשורת צינור מרכזי להעברת מסרים בנוגע לשלושת החיילים החטופים. במקום דיבורים ותיווכים חשאיים (או נוסף להם), התנהל פינג־פונג של הצהרות תקשורתיות: ברוב המקרים לוחמה פסיכולוגית, פה ושם גם ניסיון להשיג פשרה. אמצעי התקשורת התקשו, בדרך־כלל, לזהות את המניע. העיתונאים העבירו את המסרים מצד לצד בלי לדעת אם מדובר ברצון אמיתי או בדרך מתוחכמת של אחד הצדדים להפעיל לחץ על האויב.
זה משחק מטורף, אכזרי וציני, ולא פחות מכך – פומבי ומתוקשר. למרבה הצער, גם הפעם הכללים של המשחק הזה לא היו שונים, הכל היה צפוי. מהר מאוד נכנס כל צד לתפקידו: נסראללה והחוטפים מחמאס הציבו דרישות והפעילו לוחמה פסיכולוגית יעילה; מנהיגי ישראל, באמצעות כל מיקרופון מזדמן, השיבו בעיקר בשיגור אזהרות ואיומים אל עבר האויב ובהשמעת הבטחות להחזיר את החיילים; ומשפחות החטופים נאלצו להתרגל לאלמוניות שנעלמה, לשאלות המציקות ולתהייה מה במגע שלהן עם התקשורת יעזור להן ומה עלול להזיק.
הן, אולי, סברו תחילה כי משא־ומתן דרך התקשורת יכול להחזיר את הבנים הביתה, אבל ישראל, חזבאללה וחמאס ידעו היטב שהכל דיבורים: את התכל'ס לא סוגרים בתקשורת. המשפחות הבינו את זה באיחור: "ציפינו שתעמדו על עקרון החזרת החיילים, קיבלנו מכם הבטחה שלא תתפשרו", הטיח בני רגב, אחיו של אלדד, בראש הממשלה ובשר הביטחון, בלא מעט אכזבה, לאחר שהסכם הפסקת האש לא כלל את החזרת החטופים.
"משא־ומתן בנושא כזה צריך להיות כמה שיותר רחוק מעין התקשורת", אומר עו"ד אורי סלונים, לשעבר יועץ בהתנדבות של שבעה שרי ביטחון לנושא שבויים ונעדרים. "התקשורת רק מפריעה; אין עליה שליטה, ובסוג כזה של משא־ומתן צריך להיות במקסימום שליטה. אני יכול רק לקוות שבמקביל לכל הברברנות הפומבית מתנהל משא־ומתן חשאי; שם כולם מדברים לעניין. בתקשורת המנהיגים מדברים גם לאלה שבחרו בהם, והעיתונות לא יודעת מה נכון ומה לא".
נסראללה רצה לחזק את מעמדו בלבנון ובעולם הערבי, ובמסיבת העיתונאים שכינס כמה שעות לאחר החטיפה – אירוע שהועבר בשידור חי בכל ערוצי התקשורת הישראליים – הוא נראה זחוח, מרוצה וקר רוח. כהרגלו, פיזר ערפל מעל גורלם של החטופים: בכך, מצד אחד, ניסה להשיג מישראל כמה שיותר עבור כל פיסת מידע; מצד שני, ביקש לנצל את מצבן הקשה של המשפחות, את הדאגה ואת אי־הוודאות שלהן, כדי שילחצו על הממשלה.
נסראללה ציין שחזבאללה ישיב את החיילים שחטף רק בעסקה של חילופי אסירים, והמסר לראש הממשלה, לשר הביטחון ולרמטכ"ל היה ישיר: "אני ממליץ לכם לנהוג באחריות ובאיפוק". ראש הממשלה אהוד אולמרט השיב כמה ימים אחר־כך, בכנסת, בנאומו הראשון מאז תחילת המלחמה. הוא הטיל את האחריות לחטיפה על ממשלת לבנון, התחייב לעשות הכל כדי להחזיר את החיילים הביתה, הדגיש כי זה אחד התנאים להפסקת אש.
לעתים מה שלא אומרים חשוב לא פחות ממה שאומרים: אולמרט לא חזר על התנגדותו הנמרצת לשחרור אסירים (אם כי לשכתו הבהירה אחר־כך כי אין שינוי בעמדת הממשלה, המתנגדת לעסקה לשחרור אסירים בתמורה לחיילים החטופים). נסראללה הגיב בראיון ל"אלג'זירה": "אפילו אם כל העולם יקום על רגליו, לא אמסור מידע ולא אחזיר את החטופים בלי משא־ומתן עקיף באמצעות צד שלישי". כל אותו זמן היה ברור מן הסתם גם לנסראללה וגם לאולמרט: בסופו של דבר, בדרך כזו או אחרת, תיאלץ ישראל לשחרר אסירים.
המשחק נמשך: כעבור שלושה ימים אישר שר החוץ של לבנון, פאוזי סלוח', שבריאותם של החיילים החטופים טובה – כך דיווחה סוכנות הידיעות הצרפתית. לעיתונאים לא היתה יכולת לדעת אם השר מדבר מתוך ידיעה, ונסראללה, מצדו, מיהר להתראיין לעיתון הלבנוני "א־ספיר" ולהדגיש כי רק הוא מוסמך למסור מידע על החיילים החטופים; שוב לוחמה פסיכולוגית, שוב פריטה צינית על עצביהן המרוטים של המשפחות.
למחרת, בתום ביקור אצל הוריו של אודי גולדווסר, אמר השר שמעון פרס לעיתונאים כי על־פי המידע שבידי ישראל, החיילים החטופים בריאים ושלמים. שלמה, אביו של אודי, הגיב בשידור ברדיו ואמר שפרס לא חידש לו דבר: "כדי שאני אדע אם הילד בחיים אני צריך את נציג הצלב־האדום ולא את שמעון פרס או את שר החוץ הלבנוני שיגידו ששמעו ממישהו ששמע ממישהו שהילדים בסדר".
בפועל, הפוליטיקאים הישראלים שבאו ויצאו מבתיהן של המשפחות סיפקו יותר הזדמנויות צילום לעצמם מאשר מידע רלבנטי על החטופים. את מה שלא נתנו ראשי המדינה חיפשו המשפחות בכלי התקשורת. במכתב שפירסמו בעיתונות חבריו של החטוף אלדד רגב הם כתבו: "ביקרנו אצלך בבית וצפינו יחד עם משפחתך בחדשות, בין העדכונים והפרשנויות מחפשים לשמוע עוד ניצוץ של תקווה בין השורות".
לפני שמלחמת לבנון השנייה הדיחה את חטיפתו של החייל גלעד שליט מסדר היום הציבורי, התנהל דו־קרב תקשורתי של הצהרות ואיומים גם עם אנשי חמאס. כמה שעות לאחר החטיפה בכרם־שלום זימן שר הביטחון עמיר פרץ מסיבת עיתונאים מיוחדת והזהיר כי כל מי שיפגע בחייל החטוף, יידע שדמו בראשו ובראש מנהיגיו: "ישראל תגיב על המעשה כך שכל המעורבים בו יבינו שמחיר החטיפה יהיה כואב".
סגן ראש ממשלת הרשות, נאסר א־דין שאער, מיהר לקרוא לחוטפיו של החייל להחזירו לישראל בריא ושלם, ודובר הממשלה, ע'אזי חמד, אמר בראיון לקול־ישראל כי ככל הידוע, החייל החטוף גלעד שליט בריא, מצבו טוב, וחוטפיו מטפלים בו היטב. מעודד, אבל קצת פחות למי שיודע שאיש מהדוברים הפלסטינים שהתראיינו בתקשורת לא ניהל קשר ישיר עם חוטפיו של החייל.
החוטפים עצמם, אנשי הזרוע הצבאית של חמאס, לא נידבו שום מידע: יום לאחר החטיפה פרסמו כרוז ובו פירטו את תביעותיהם וגם קבעו מחיר לקבלת כל מידע על מצבו של שליט: שחרור נשים ובני־נוער פלסטינים מבתי־הכלא בישראל. לא חלפו כמה שעות, וראש הממשלה אולמרט, בנאום בשידור ישיר מעצרת הסוכנות־היהודית בירושלים, דחה את דרישתם ואמר כי זה כלל אינו נושא למשא־ומתן, וכי ישראל לא תיכנע לסחטנות. או אז החליטו החוטפים על הקשחת העמדות: באמצעות סוכנויות הידיעות הם פירסמו הודעה ובה הציבו אולטימטום לשחרור האסירים הפלסטינים עד למחרת בשש בבוקר, אחרת – יראו בכך "עניין סגור" וישראל תישא באחריות לתוצאות. ישראל הרשמית לא הנידה עפעף.
לא כך התקשורת. מעטים בה זיהו כי מדובר במניפולציה, מהלך שנועד להלחיץ את משפחת שליט ולגרום לה ללחוץ על ממשלת ישראל להיענות לדרישות החוטפים. ב"ידיעות אחרונות" כתב אלכס פישמן, הפרשן הצבאי, כי בכל משפט בהודעה של החוטפים ניכרות טביעות אצבעותיהם של מומחי חזבאללה בלוחמה פסיכולוגית. למרות זאת, רוב כלי התקשורת התמסרו ללא מעצורים למתח שיצר האולטימטום, ושלל האולפנים הפתוחים פצחו בספירה דרמטית לאחור – עד למועד פקיעתו.
כשחלף המועד, הודיעו החוטפים כי הם מנתקים מגע ולא ימסרו שום פרט על גורלו של גלעד שליט. כעבור יומיים הופיע השר לבטחון פנים אבי דיכטר בכינוס בתל־אביב. העיתונאים שבאו לאולם הבינו מהר מאוד מדוע דאג דוברו של השר, בקפדנות יתרה, שאף עיתונאי לא ייעדר: דיכטר הצהיר כי ישראל תהיה מוכנה לשחרר אסירים בתמורה לרגיעה ולשחרורו של גלעד שליט.
הידיעה פתחה את מהדורות החדשות, לשכתו של ראש הממשלה מיהרה להבהיר כי אולמרט לא שינה את עמדתו, אבל בלון הניסוי כבר פרח לשמים. כמה שעות אחר־כך, עם קשר או בלי, התעלמו פתאום החוטפים מהבטחתם לנתק מגע: חמאס שלח לעיתונאים הודעת דואר אלקטרוני ובה מסר כי חוטפיו של גלעד שליט מטפלים בו בדרך אנושית ומעניקים לו יחס טוב. האולטימטום והספירה לאחור התפוגגו.
הפרשן לענייני ערבים של ערוץ 2, אהוד יערי, הגדיר את ההודעה החדשה "שני עמודים של לוחמה פסיכולוגית". חמאס קרא מפורשות לעם בישראל ולמשפחת שליט ללחוץ על הממשלה בנימוק המשכנע: אם תמורת סוחר הסמים אלחנן טננבוים שוחררו אסירים, אפשר לעשות זאת גם תמורת גלעד שליט. החוטפים רצו, והצליחו, לעורר בישראל ויכוח על שחרור אסירים.
ובתווך, כל העת, בלט בתקשורת נועם שליט, אביו של גלעד. מודע היטב לשימוש שיכול לעשות חמאס בתמונות שלו, דאג להקפיד בכל רגע על איפוק. פניקה לא תשרת את האינטרס של גלעד, הסביר בראיונות. לממשלה היה נוח מאוד שמשפחת שליט לא עושה הרבה רעש ("משפחה יפה וחזקה. הם מבינים את המצב ומגלים סבלנות", שיבח האלוף אלעזר שטרן), אבל כמה מהפוליטיקאים שכחו לפעמים שלמשפחה אין מטרות לאומיות: היא רק רוצה להחזיר את גלעד בריא ושלם הביתה.
כשהשר מאיר שטרית אמר בתוכנית "חמש עם רפי רשף" בערוץ 10 כי יש לנצל את אירוע החטיפה כדי להחזיר את כוח ההרתעה של המדינה, נעלם האיפוק של נועם שליט: הוא התקשר לאולפן ואמר שמדינת ישראל לא תוכל להשיב את כושר ההרתעה שלה על גבו של גלעד מפני שגבו אינו רחב כל־כך.
"במשטר דמוקרטי, הממשל יכול רק לנסות לשכנע את המשפחות להירתם לצדו", אומר ד"ר רון שלייפר, חוקר תחום הלוחמה הפסיכולוגית וממלא־מקום ראש המחלקה לתקשורת במכללת יהודה־ושומרון באריאל. "ארגוני הטרור, מצדם, ינצלו את המשפחות ויבקשו ללבות ויכוחים בינן לבין הממשלה ולהגביר את המרירות של קרובי החטופים כלפי הממסד. גם ישראל וגם הצד השני מנצלים את התקשורת כדי לקדם את עמדתם, אך ישראל נמצאת בעמדת נחיתות משום שהקלפים נמצאים אצל החוטפים, ואלה לא ממש מתרגשים מהאיומים שלה. אל כל הדרמה הזאת אמצעי התקשורת מתמסרים בשמחה".
מה ידעה התקשורת על המגעים החשאיים שהתנהלו, על מאמצי התיווך הבינלאומיים? לא הרבה. המידע על מה שהתרחש מתחת לשולחן הגיע בעיקר מבעלי אינטרס, שרצו להשתמש בתקשורת כדי להשיג עוד נקודות במשא־ומתן. כך, למשל, סיפר מוחמד נזאל, חבר הלשכה המדינית של חמאס, כי יש הסכמה עקרונית של ישראל לחילופי שבויים, אולם העניין תקוע בגלל "התוקפנות הישראלית בלבנון".
סגן ראש הלשכה המדינית של חמאס, מוסא אבו־מרזוק, התראיין לסוכנות הידיעות איי.פי בדמשק ואמר כי החזרה הדדית של אסירים אינה צפויה בקרוב משום שישראל תוקעת את המשא־ומתן: "למצרים היו רעיונות טובים, אבל ישראל לא הראתה שום סימן שהיא עומדת להסכים להם". השימוש בלוחמה הפסיכולוגית ברור: שליחת מסר למשפחה, דרך התקשורת, ששחרור בנה יכול להיות ממש בהישג יד, אם רק תלחץ על הממשלה.
הקרבות בלבנון והקטיושות בצפון דחקו את עניינו של גלעד שליט מהכותרות, אך לאט־לאט התמעט העיסוק גם בשני החיילים, שחטיפתם אל תוך לבנון החלה את הלחימה. נסראללה כמעט שלא הזכיר אותם לאחר הנאומים הראשונים. אל"מ (מיל') דורון עמיר, לשעבר מפקד יחידת איסוף באמ"ן ומומחה ללוחמה הפסיכולוגית של חזבאללה, מסביר כי נסראללה הפסיק לדבר על השבויים כאשר החלו להטריד אותו בעיות קיומיות יותר: "במצב נורמלי הוא היה מאזין לכל מלה שהמשפחות היו אומרות ומנצל זאת לטובתו, אבל הוא היה עסוק מאוד בדאגה לעתידו האישי והפוליטי בלבנון".
"הציבור יודע להבחין"
על השימוש שעושות הנפשות הפועלות בתקשורת במצב של חטיפה לצורכי מיקוח אומר אבי בניהו, מפקד גלי צה"ל, לשעבר ראש ענף עיתונות בדובר צה"ל ויועץ התקשורת של שר הביטחון: "התקשורת הישראלית מדווחת על כל שביב של מידע הקשור לחטופים, ולמעשה היא משקפת את היחס והרגישות של צה"ל, הממשלה והחברה הישראלית לנושא הזה. אנחנו חייבים לסקר ולהביא לציבור את כל המידע שברשותנו, ואם אנחנו לא נפרסם – יפרסמו זאת אחרים בתקשורת הזרה.
"תפקידנו לדווח, אנחנו לא צנזור, אם כי בנושאים הומינטריים, כמו שבויים ונעדרים, התקשורת מתחשבת הרבה יותר. גם אם בדברים של מנהיגי הארגונים החוטפים יש מידה של מניפולציה, הרי שהכתבים שמדווחים על כך מבהירים למאזינים את ההקשר, מכניסים את הדברים לקונטקסט. רוב הציבור בוגר מספיק ויודע להבחין בין מניפולציה לאמת".
רונן זרצקי, ראש מערכת החדשות של "הארץ", מסביר: "הזירה התקשורתית המרכזית בעניין החטופים היא דווקא הדין ודברים בין המשפחות לראש הממשלה. הן לומדות לאט־לאט כיצד צריך ואפשר להשאיר את הנושא החשוב להן על סדר היום. המשפחות נעזרות בתקשורת, ואין בכך שום רע. גם נסראללה מצדו רוצה להשפיע על דעת הקהל,
"אז מה ההבדל בין לוחמה פסיכולוגית לספין? אנחנו בוחנים כל אייטם בעזרת הכלים העיתונאיים שלנו, וזה נכון לגבי כל ידיעה שמונחת על השולחן שלי כעורך. הכל עובר מסננת אחידה: אנחנו מנסים לנטרל אלמנטים שאין להם שום עניין לציבור, ובוחנים מה טפל ומה עיקר ובעל משמעות".
גיליון 64, ספטמבר 2006