מפגינים בתל-אביב, אמש (צילום: רוני שיצר)

אמש בהפגנה

"הייאוש שהוביל את תושב חיפה להצית את עצמו בהפגנה אתמול בתל-אביב, שנה בדיוק לאחר האוהלים הראשונים שניטעו בשדרות רוטשילד, הוא עדות טרגית לעומק התהום הפעורה בין האזרחים לבין הממשלה, שבר רב-שנים שהעמיק בשנים האחרונות ונחשף באופן חד מאז יולי שעבר", כותב אור קשתי בטור שתחילתו מתפרסמת הבוקר בשער "הארץ", מעל הקפל.

קשתי הוא העיתונאי היחיד שמלווה את הפגנות המחאה בקיץ הנוכחי בטורי "אמש בהפגנה". "הארץ", למרות היותו העיתון שיורד לדפוס בשעה המוקדמת ביותר, הוא היחיד שמעניק לעיתונאי במה קבועה לסיכום פרשני של אירועי אמש במחאה החברתית. לטורי פרשנות כגון אלו של קשתי יש חשיבות – הם מסייעים לקורא למקם את המידע החדשותי בהקשר.

מחאה באמצעות הצתה עצמית היא מעשה ראווה. מטרתה למשוך תשומת לב למצוקה עזה, לחוסר תקווה במידה שקשה לרוב האנשים להעלות על דעתם. מעצם טבעה ההצתה העצמית זקוקה לקהל. לפני שבע שנים הציתה את עצמה ילנה בוסינובה כמחאה על הנסיגה מעזה. כעבור כמה ימים מתה מפצעיה. מעטים היו בסביבתה, ככל הידוע אף מצלמה לא תיעדה את המעשה. "אם אירוע זה היה מצולם, הוא היה מקבל תהודה בכל העולם ואולי הופך לסמל מרכזי של ההתנגדות", כתב גדי וולפספלד בגליון "העין השביעית" מאותה התקופה. "במקום זאת, מעט ישראלים היו מודעים לסיפור זה, והוא נחשב לאירוע שולי שנדחק לעמודים האחרונים של העיתונים".

בוסינובה הציתה את עצמה סמוך ליציאה המערבית מנתיבות, במסגרת הפגנת בודדים, אולי הפגנת יחיד. אתמול הצית את עצמו משה סילמן מול בית-העיתונאים ברחוב קפלן בתל-אביב, בסיומה של הפגנה בהשתתפות אלפים ולעיני המצלמות.

תצלומו מתפרסם הבוקר בשערי כל העיתונים. "ידיעות אחרונות", "הארץ" ו"ישראל היום" מדפיסים אותו תצלום [AFP], שבו נראה סילמן שוכב על גבו, בוער. ב"ידיעות אחרונות" ניתן לראות פרטי פרטים של גופו החרוך. ב"הארץ" התצלום חשוך בהרבה (אם משום שעובד דיגיטלית ואם משום שדווקא לא עבר הבהרה). ב"ישראל היום" התצלום קטן ומפוקסל מאוד. למעשה, כל שרואים הם להבות. ניתן לטעון כי הצנעת התצלום ב"ישראל היום" נובעת מהנטייה של עיתון זה לצמצם את סיקור המחאה, אך למען ההגינות יש להודות כי עוד יותר מכך מתאימה ההצנעה למדיניות האיפוק העקבית של העיתון, שנמנע מלפרסם תצלומים גראפיים מזעזעים ועושה שימוש רב באפקט הפקסול יותר מכל עיתון אחר.

בשער "מעריב" מודפס התצלום הדרמטי ביותר. נראה שצולם במועד מעט מוקדם יותר מהתצלום שמתפרסם בשערי יתר העיתונים. סילמן נראה בו כשהוא בתנועה, אולי באמצע נפילה. הלהבה רבת עוצמה ועולה מכל גופו. מרגליו, מכתפיו, גם מראשו. התצלום, שנפרש לרוחב כל מרכז השער, מופיע בלא קרדיט.

הצתה עצמית אינה מעשה ראווה למען הראווה. כמו כל הפגנה, בתוניסיה, בנתיבות ומול בית-העיתונאים, הצתה עצמית נועדה למשוך תשומת לב כדי להעביר מסר. נראה כי סילמן התכונן למעשה היטב. המסר שלו נכתב על דף, שוכפל וחולק לעוברים ושבים. במכתבו האשים סילמן את מדינת ישראל בהפקרתו.

"מדינת ישראל גנבה אותי ושדדה אותי", כתב. "השאירה אותי חסר כלום. [...] אפילו סיוע בשכר דירה היא לא נותנת. שתי ועדות של משרד השיכון דחו אותי, אף על פי שעברתי אירוע מוחי וקיבלתי 100% אובדן כושר עבודה. [...] אני מאשים את מדינת ישראל. את ביבי נתניהו ושטייניץ הנבלות, על ההשפלה שהאזרחים המוחלשים עוברים יום-יום, שלוקחים מהעניים ונותנים לעשירים, ולעובדי המדינה. [...] את עובדי מדינת ישראל [...] את ביטוח לאומי חיפה שהתעללו בי במשך שנה, עד שקיבלתי את הנכות. שמ-2,300 שקל לחודש אני משלם מס בריאות ועוד עבור תרופות. אין לי כסף לתרופות ולשכר דירה, ואין לי בכלל להתחיל את החודש אחרי ששילמתי מיליונים במסים, עשיתי צבא, ועד גיל 46 עשיתי מילואים. ואני לא אהיה חסר בית, לכן אני מוחה. כנגד כל העוולות שהמדינה עושה לי ולשכמותי".

העיתונים כולם מקדישים למעשה של סילמן כותרת מרכזית בעמוד השער, אך המניע למעשה נדחק הצדה. על אף שהמסר חד, מכוון ומנוסח היטב, כותרות כל העיתונים למעט "הארץ" מתמקדות במעשה. במקום לצטט ככותרת ראשית שורה מייצגת מהמכתב שהותיר אחריו סילמן ("אני מאשים", "מדינת ישראל שדדה אותי", "לוקחים מהעניים ונותנים לעשירים", "כנגד כל העוולות", באמת שלא חסרות אפשרויות), מתמקדות הכותרות בעובדה שאדם הצית את עצמו בעת ההפגנה. ב"הארץ", שבו הכותרת ארוכה יותר, נמצא מקום גם לציטוט "המדינה שדדה אותי".

המניע למעשה שביצע מופיע, בחלקו, בכותרות המשנה של עמודי השער. "מדינת ישראל שדדה אותי, אין לי כסף לתרופות", נכתב בכותרת המשנה של "מעריב". בכיתוב התצלום נכתב המשפט "אני מאשים את מדינת ישראל על ההשפלה שהאזרחים המוחלשים עוברים יום-יום". בכותרת המשנה לראשית של "ידיעות אחרונות" מוזכר בין היתר כי סילמן "מאשים במכתב את נתניהו ושטייניץ". בכותרת המשנה שבשער "ישראל היום" מצוטטת האשמת "המדינה" (ובכלל – זו אינה הידיעה הראשית בעיתון זה. בראש שער "ישראל היום" דיווח על מעורבות של המוסד במעצר מחבל בקפריסין).

הבחירה להדגיש בכותרת את המעשה ולא את המניע אולי מתבקשת, אך אינה מקרית. יעיד על כך היחס למסר של סילמן בכל יתר חלקי הידיעות שמוקדשות לאירוע. מהדיווחים בעמודים הפנימיים עולה תמונה דומה. מי, מה, איפה, מתי. כמעט בלי למה. מתברר כי לא משנה מה תעשה כדי למחות על הפקרתך על-ידי המדינה, שומרי הסף יישארו על מקומם והם שיקבעו מה להבליט ומה להצניע. אם מוקדש מקום למניע של סילמן, הוא בדרך כלל תפוס על-ידי פרטי סיפורו האישי. הקוראים אינם מוזמנים לראות בו דוגמה לתופעה נרחבת, בניגוד גמור לדרך שבה הוא מציג את עצמו במכתב.

"הצית עצמו בהפגנה", נכתב בראש הכפולה השלישית של "ידיעות אחרונות" (שתי הכפולות הראשונות מוקדשות למזג האוויר ולאפשרות שייווצר מחסור בחשמל). "נשרף מרוב ייאוש", נכתב בכותרת בכפולה הפותחת של "מעריב". "מחה, והצית את עצמו", נכתב בכותרת "ישראל היום", במיטב מסורת ו"ו החיבור של מנסחי הכותרות בעיתון זה, שמנסים – כך נדמה לעתים – להרדים את הקוראים במקום לעוררם.

"מפגין הצית עצמו במחאה על המדיניות הכלכלית", נכתב בראש עמ' 4 של "הארץ". כמו הטור הנלווה של קשתי, כותרת הידיעה החדשותית ב"הארץ" מספקת את ההקשר ההכרחי. היא הופכת את המקרה של סילמן ממקרה פרטי לסמן קיצוני של תופעה כללית.

"הטרגדיה האישית של האדם שהצית עצמו רק מחדדת את השאלות העקרוניות בדבר השיטה הכלכלית-חברתית הנהוגה כאן כמעט ב-30 השנים האחרונות", כותב קשתי בהמשך טורו. "ישראל כבר מזמן איננה מדינת רווחה, שבה יש לכל אזרח רשת ביטחון למשברים העלולים לקרות לכל אחד מאיתנו. הבוז של ממשלות ישראל, אך במיוחד של זו המכהנת, לרעיונות בדבר צדק חברתי הפך לגלוי בשנה האחרונה. זהו אחד ההישגים המרשימים של המחאה".

"ישראל היום", עמ' 2

ב"ידיעות אחרונות" מתפרסם, כידיעה, נוסח המכתב שהותיר אחריו סילמן. בחירה עריכתית נאותה. ב"הארץ" מצוטט המכתב באריכות, ומתפרסם תצלום קריא של המכתב. ב"מעריב" מצוטט המכתב באריכות ומודפס תצלום קריא בחלקו. ב"ישראל היום" מודפס תצלום של המכתב. כלומר, מעין תצלום.

במעשה שקובע שפל חדש של נבזות (וטיפשות) בעיתון המוטה כל-כך, החליט ב"ישראל היום" מי שהחליט לצנזר מהמכתב את המלים "את ביבי נתניהו ושטייניץ הנבלות". במה שנראה כמו תצלום המכתב מופיעה השורה "אני מאשים את מדינת ישראל" ומיד אחריה "על ההשפלה שהאזרחים המוחלשים עוברים יום-יום". בין שתי השורות, היכן שאמורים היו להופיע שמות ראש ממשלת ישראל ושר האוצר והתואר "נבלות", אין כלום, רק רווח לבן.

מעניין מה חשבו לעצמם העורכים של "ישראל היום". האם באמת האמינו שאף אחד לא ישים לב? האם לא היה פשוט יותר להימנע מלהדפיס כליל את השורות שבמכתב? מוזר שב"ישראל היום" מתעקשים בכל פעם לבזות את עצמם מחדש ולהעניק תחמושת למבקריהם.

בשולי הדברים

א. לאחר ההצתה הודיעה משטרת ישראל בחשבון הטוויטר שלה כך: "בעקבות אש שהציתו מפגינים ב'צפרדע' המשמשת לאיסוף אשפה ברח' קפלן בת"א, אירע פיצוץ שככל הנראה כתוצאה ממנו נפגע אדם אחד". בהמשך תוקן הדיווח, אבל הדיווח הראשוני מעיד על ברירת המחדל במשטרת ישראל. קודם כל, ונדליזם מסוכן של המפגינים. אחר-כך בודקים מה באמת קרה.

ב. מותר לנחש שאילולא הצית עצמו סילמן (מאושפז כעת במצב קשה), היו רוב העיתונים מדווחים בצנעה על הפגנות המחאה החברתית שנערכו אמש ברחבי המדינה, במלאות שנה להקמת האוהל הראשון בשדרות רוטשילד בתל-אביב. עיתון "הארץ" הוא כלי התקשורת המסחרי היחיד שמעניק תשומת לב רבה וסיקור מעמיק להפגנות בקיץ הנוכחי (אם לא לוקחים בחשבון את "כלכליסט", עיתון הנהנה מחופש ביטוי יוצא מגדר הרגיל).

התנהלות זו של התקשורת המסחרית אינה מפתיעה. למעשה מדובר בפעולה טבעית לחלוטין. דווקא הסיקור התומך בשנה שעברה היה מפתיע, שכן נגד את האינטרסים הכלכליים של בעלי העיתונים המסחריים.

אפשר שהמחויבות של "הארץ" למחאה החברתית נובעת מאמונה של בכיריו בצדקתה. אפשר שהעיתון, בעל המסורת הכלכלית הימנית, מנסה למצוא לעצמו נישה בקרב הציבור. מכל מקום, לאור העמדה יוצאת הדופן של "הארץ", מעניין להיזכר כי בנובמבר האחרון, בוועידה המרכזית של פדרציית הארגונים היהודיים בצפון אמריקה, טען אלוף בן, עורך העיתון, כי המחאה החברתית לא הצליחה בישראל משום שהאנשים כאן בסופו של דבר מרוצים. ישראל אינה יוון, הסביר (כך, לפי ציוץ מאת גיל שפר. לא גיל שפר ראש הסגל בלשכת ראש הממשלה, אלא גיל שפר כתב ה"ג'רוזלם פוסט").

פרזיטים

אחרי שדן מרגלית דימה את אהוד אולמרט לטפיל, מדמה הבוקר בן כספית את דן מרגלית לפרעוש ("הוא זינק מפרוותו של אולמרט והחל לקנן בפרוותו של אהוד ברק").

גלעד שרון באי היווני

פחות משבוע חלף מאז זוכה ראש ממשלת ישראל לשעבר אהוד אולמרט מאישומים קשים והורשע בהפרת אמונים, וכבר ניכרת בעיתונות השפעת הכרעת הדין. במדור הדעות של "ידיעות אחרונות" כותב הבוקר גלעד שרון על חוויותיו באי היווני.

אמנם, אין מדובר במיזם הגרנדיוזי שתיכנן דוד אפל, שבמסגרתו שימש שרון הבן יועץ תמורת משכורת מכובדת, שעליה נחקר באזהרה במשטרה. גלעד שרון כותב הבוקר על אי יווני שבו נפש לאחרונה במשך ארבעה ימים.

"האי מתנמנם לו בחום, כרמי זיתים מכסיפים בעמק, צמחייה ים-תיכונית עד קו המים, מצוקים ומפרץ חלומי", הוא כותב (אגב, נשמע מקום קסום. אולי שווה להקים שם 100 אלף חדרי אירוח, יחד עם כמה בתי-קזינו ומגרשי גולף).

כמו רוב הטקסטים של גלעד שרון המודפסים במדור הדעות של "ידיעות אחרונות", גם בטקסט הזה אין דעה נוקבת. זהו עוד פרק במסע נוסטלגי לעבר מדומיין של ארץ ישראל הישנה והטובה. הפעם שרון תוהה כיצד ייתכן שהיוונים רגועים בעוד שהישראלים עצבנים. על אף שמשפט הפתיחה בטור הוא "הים הוא אותו הים", התשובה שמוצא שרון לחידה שלו אינה "הערבים", אלא דווקא שהים אינו אותו ים. ביוון הוא צלול ויפה יותר.

האוסף המשולש

"כאן השרב הגדול", נכתב ביום רביעי שעבר בכותרת ידיעה של "ישראל היום" על מזג האוויר. כותרת המשנה נוסחה כך: "'חום יולי-אוגוסט אז היה כבד מאוד'. השיר יהפוך למציאות כשגל החום הנוכחי יגיע לשיאו בסופ"ש – והמזגנים יעבדו שעות נוספות". הבוקר, בשער העיתון, מתנוססת הכותרת "אתמול היה חם, ויהיה גם מחר".

זכויות האזרח של השכן

במדור חדשות החוץ של "מעריב" מסוקרת בביקורתיות הצעת חוק שמקדם הפרלמנט הרוסי, ונועדה להקשות על גיוס כספים עבור ארגונים לא-ממשלתיים.

"פוטין נגד הדמוקרטיה", נכתב בפתח כותרת הידיעה, מאת ניסן צור. בכותרת המשנה מופיע ציטוט מאת מזכ"ל מועצת אירופה, שאמר: "החוק מזכיר את הטרור שהושלט בתקופת סטלין".

יצוין כי עיתון "מעריב" לא היה כל-כך נוקב בביקורתו כאשר בית-הנבחרים של מדינת ישראל קידם חוק דומה.

ענייני תקשורת

במדור חדשות החוץ של "דה-מרקר" מדווח [סוכנויות הידיעות] כי בלוגר אתיופי נידון ל-18 שנות מאסר באשמה שעודד אלימות במאמריו.

מיה מנע מדווחת במוסף "עסקים" של "מעריב" כי ברשות השידור מכינים בימים אלה שני תקציבים, אחד למקרה שהרפורמה תתממש, והאחר למקרה שלא. זה השני, כך מדווח, כולל "קיצוצים דרמטיים".

במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" מדווח רז שכניק כי ציונה אשר מונתה למגישת החדשות האתיופית הראשונה בישראל. ביתר דיוק, שכניק מדווח כי מיקי חיימוביץ' תסייע לאשר בתפקידה. ראשית שכניק מדווח על חיימוביץ', ואחר-כך על אשר. ראשית הוא מראיין את חיימוביץ', ואחר-כך את אשר. "איך זה להיות מנטורית?", הוא שואל את חיימוביץ'. "איך היה המפגש עם מיקי?", הוא שואל את אשר.

ל"ישראל היום" מצורפים הבוקר ארבעה עמודי מודעות פרסום מקומי.