יש חשיבות מיוחדת לשמירת כללי האתיקה דווקא בשידור חדשות בטלוויזיה וברדיו. החדשות נתפסות על–ידי המאזין והצופה כמתארות באופן עובדתי ונאמן את המציאות, הן זוכות לתשומת לב רבה ומיוחדת, השפעתן על עיצוב תמונת העולם של הציבור ועל קביעת סדר–היום הפוליטי והחברתי היא גדולה. על כן הפרת כללי האתיקה בחדשות היא מזיקה במיוחד. מצד שני, שמירת האתיקה בשידורי חדשות כרוכה בקשיים מיוחדים: המסגרת ההדוקה של הזמן מחייבת מידה גבוהה של סלקטיביות ושל כורח לתמצת (להתמקד בעיקר ולמסור בקיצור נמרץ תכנים מורכבים מבלי לעוותם); הכורח לעמוד בלוח זמנים יוצר לחץ ומקשה על עריכת חקירה יסודית. כורח זה מוחרף על–ידי גורם התחרות שבין אמצעי התקשורת.

מי שמבקש לחזק את האתיקה במערכות החדשות של הרדיו והטלוויזיה צריך להיות מודע לשורה של הטיות, חלקן טבעיות, הפועלות נגדה. הטיות אלה נובעות הן מהקשיים המיוחדים הכרוכים בשידור חדשות והן מהטיות כלליות בפעולתה של תקשורת. הנה אחדות מהן:

בראש וראשונה, הטיה לטובת האינטרסים של ספקי המידע השלטוניים והעסקיים, כשאחריהם באות ההטיות אל עבר מנהליהם של "קמפיינים" ציבוריים. ההטיה החזקה לטובתם של ספקי המידע העיקריים - השלטוניים והעסקיים - מתחברת ומחזקת הטיה לטובת הקונסנזואלי והסטריאוטיפי. כך, למשל, נעלם כמעט הביטוי "כיבוש" מהשיח התקשורתי כאשר השלטון רצה בהיעלמותו, והיה צורך שראש הממשלה יעשה בו שימוש פומבי כדי להחזירו לרפרטואר הדיווח. כך התקבלה, ככלל, כתורה למשה מסיני, הגרסה על חיוניות החזקתם במעצר של השיח' עובייד ומוצטפא דיראני כקלפים אפקטיביים לשחרורו של רון ארד, כאשר זו היתה עמדת הממסד - כשם שאומצה במהירות הטענה על אובדן ערכם כקלפי מיקוח כאשר החליט השלטון לשחרר את השניים תמורת החזרתו של אלחנן טננבאום. כך הביאה התקשורת, באופו בלתי מסויג, את גרסת חברות הנסיעות, שלא חל שינוי במספרי הנוסעים למזרח אסיה בעיצומו של הצונאמי.

הטיות אחרות הן: משוא פנים לחברים, למקורות, למוסרי מידע בלעדי או למושאי הערצה (כך ניתן להסביר, כנראה, את ההבדלים בין כלי תקשורת שונים בתיאור התנהגות חריגה של אנשים מאוהדי בית"ר ירושלים). ישנן הטיות לטובת המעניין, הפרסונלי, המגרה, הפיקנטי, הצהוב - על חשבון הכללי, החשוב, המהותי; ישנן הטיות לטובת הפרסום המיידי, על חשבון הבירור והאימות ועל חשבון מתן זכות התגובה; הטיה נוספת היא לטובת הצגה ברורה של סוגיה מורכבת על חשבון האמת (כך, למשל, יוחסה לניצב משה מזרחי התנהגות בניגוד לכללים, כאשר נמסר על הדחתו - בניגוד לאמת). ישנן הטיות לרעת האינטרסים של פרטיות ושם טוב; לטובת חריצת דין, כפי שהדבר התבטא במעברים הקיצוניים בכיסוי החדשותי של פרשת המ"פ החשוד בווידוא הריגה; להדגשת השלילי והרע בחיינו; לרעת תפיסת אמצעי התקשורת והעיתונאים כמי שמוטלת עליהם אחריות ציבורית, שמכוחה הם מחויבים, למשל, לעמדה התומכת בשלטון החוק ובערכי היסוד של השיטה המשפטית, כגון כבוד האדם ושוויון ערך האדם מול דיבור גזעני.

אחריותה הציבורית של התקשורת מחייבת אותה גם להבחין היטב בין ההיבט הפלילי בהתנהגותו של איש ציבור לביו ההיבט המוסרי–ציבורי, שבו הוא נתבע לעמוד בסטנדרטים שהם גבוהים יותר מן המינימום הפלילי. עליה לפתח שיח ציבורי בסוגיית עמידתם של אישי ציבור באמות המידה האלה ובמשמעות של אי עמידתם בהם. בנוסף להטיות האמורות לוקה לעתים הסיקור החדשותי באי התמצאות בנושא המסוקר. כך, למשל, היו שתיארו בחדשות את סירובו של החייל, שקרא לסירוב פקודה ביצהר, להישפט בדין משמעתי כצעד שיביא להעמדתו לדין בפני בית–דין צבאי. ידע בסיסי בתחום היה מעמיד את המתארים על כך שהחייל לא יידון בפני בית–דין צבאי אלא יובא לדין משמעתי בפני קצין שיפוט אחר. אי התמצאות בנושא היא גם, לא אחת, חולשתם של מי שמראיינים אנשי שלטון - ראיונות ההופכים להיות שיח רעים, או תשדיר שירות, לטובת המרואיין.

אין תרופות פלא לבעיות האתיות הקשות שמניתי לעיל. אסתפק בהעלאת קווים ראשוניים להתמודדות: על המופקדים על אמצעי התקשורת לטפח אתוס נגדי. אתוס כזה חייב להתבסס על תפקידם הביקורתי של כלי התקשורת - ביקורתיות כלפי ספקי המידע וכלפי הקונסנזוס; על מחויבותם הראשונה במעלה לדיווח אמין ומדויק, לשרטוט תמונת מציאות עשירה ומגוונת ולהעלאה על סדר–היום, בצורה מושכלת ומושכת, של הנושאים הציבוריים והחברתיים החשובים; ועל אחריותם הציבורית. איכות החדשות מושפעת באופן מובהק מרמת הציפיות הנורמטיביות מול המציאות של מי שקובעים את תוכני החדשות. קביעת רמה נאותה של ציפיות נורמטיביות מצריכה יכולת לטפל באופן מתוחכם בנושאים מורכבים; היא מצריכה שילוב של חוכמת המציאות עם תודעה מוסרית מפותחת. רק אלה שניחנים בשילוב הזה כשירים לעסוק בכך. אין תחליף אפוא לצורך ברמה אישית גבוהה של שדרים העוסקים בחדשות, וגם זו אינה מספיקה: נדרשים גם לימוד של הנושאים שעוסקים בהם והכנה מתאימה לראיונות. יש להנהיג שיטה של מעקב ודיווח על מידת מימושן של הבטחות שלטוניות ועסקיות, המתפרסמות בתקשורת. צריכה להתקיים בקרה על ידיעות כלכליות שיש בהן כדי להיטיב עם גורמים עסקיים (האם היה עניין ציבורי בידיעה? האם לא היה בפרסומה משום פגיעה בערך השוויון?). יש מקום לחשיבה יסודית יותר על היחס בין מהדורת חדשות לבין היומן הנלווה אליה (למשל העברת הסיקור של חומרים מורכבים, כמו פסקי–דין, ליומנים). ולבסוף, החיזיון הקשה ביותר מבחינה דמוקרטית הוא של ירידה במידת העניין הציבורי בחדשות. לכן יש לשקוד על חשיבה יצירתית המכוונת להכנסת שינויים וחידושים בחדשות, תוך הקפדה על כללי האתיקה.

מרדכי קרמניצר הוא פרופסור בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית ועמית מחקר בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה

גיליון 55, מרץ 2005