התקשורת הישראלית, כמו התקשורת המערבית בכלל, חרדה לעתידה ובמיוחד לעתיד האפיקים היותר מעמיקים שלה; חדירה גוברת והולכת של שיקולים מסחריים מצד אחד, ותרבות האינטרנט (המאפשרת הסתפקות בסקירת כותרות מהירה) מצד שני, יוצרים מצב שבו עולה חשש אמיתי לעצם קיומה של העיתונות המודפסת (האגף היותר רציני של התקשורת), ובכל מקרה מתגבר התהליך (בעיתונות ובטלוויזיה גם יחד) של הקרבת העומק והעיסוק בנושאים חשובים לטובת הבידור.

מבין שתי הרעות, דומה שדווקא האינטרנט אמור להדאיג פחות. ראשית, בהיקפו האינסופי יכול האינטרנט לשמש מצע להעמקה שאינה מצויה גם כיום, לא פחות מאשר לתרבות מבזקי החדשות; ושנית, אותה מהפכה טכנולוגית שמזניקה היום את האינטרנט למרכז הבמה (על חשבון העיתונות המודפסת) עתידה תוך שנים לא רבות לאפשר הוזלה ניכרת של הוצאות העיתונות הקלאסית - באמצעות "שידור" העיתון היישר למחשב הביתי, ובשלב הבא, באמצעות שידורו למחשב נייד וגמיש, נישא לכל מקום, ממש כמו נייר העיתון של היום. אנשי העיתונות זקוקים אפוא בעיקר לכמה שנות סבלנות.

הרעה האמיתית היא אחרת - הקרבת האיכות המקצועית לטובת השיקול המסחרי, רעה האורבת לעיתונות בכל אמצעי העברה (מודפס, אלקטרוני או מקוון). אנשי העיתונות, החוזרים ומזהירים מפני הסכנה האורבת להם מהתנכלות השלטון, דומים לגנרלים הנלחמים את מלחמות האתמול. לפחות במדינות דמוקרטיות, הסכנה העיקרית האורבת כיום לעיתונות היא פחות מן השלטון ויותר מן הבעלים הפרטיים ושיקולי הרייטינג שלהם. הסכנות ידועות: צנזורה על דיווחים הנוגעים לאינטרסים עסקיים של הבעלים או מחשש לאובדן פרסומות; הדגשת האופי הבידורי, באופן שתחומים חשובים זוכים להתפרסם רק סביב שערוריות נקודתיות, ולא בסיקור מתמשך של תהליכים; הוויתור על מאמרים פובליציסטיים ארוכים ומעמיקים יותר מאלה המתאפשרים בכמה מאות מלים; הטיה בתכני הסיקור לטובת כותרות צהובות שאינן עומדות במבחן הדיוק; טביעת המידע החשוב בים של גירויי בידור, המנטרל את משמעותו גם אם זכה להתפרסם. גם אם הסכנות לא תמיד מתממשות, עצם הפוטנציאל בעייתי.

מדוע גדולות הסכנות האלה אף יותר מאלו האורבות מידי השלטון? ראשית, משום שבעידן הנוכחי יש לא פעם לתאגידים רבים בכלל, ולתאגידי תקשורת בתוכם, עוצמה גדולה יותר מזו של הממשלות. שנית, משום שבחברה דמוקרטית, אפילו נטולת חוקה כמו ישראל, לעריצות שלטונית קיים מענה רב עוצמה בדמות בג"ץ, בעוד שמול עריצות הבעלים הפרטיים (לא רק בתחום התקשורת) אין מענה דומה. ושלישית, בחברה דמוקרטית השלטון איננו מסוגל - ולרוב גם איננו מנסה - להעלים תחומי סיקור שלמים, אלא לכל היותר פרטים מסוימים לגביהם, בשעה שהמו"ל הפרטי עלול להתעלם מתחומים שלמים שאינם נראים לו "בעלי עניין" (מאיכות סביבה ומדע ועד פגיעה בזכויות מיעוטים "לא פופולריים", כמו ערבים, מתנחלים או חרדים).

▪ ▪ ▪

קשה להגזים בעיסוק בחשיבותה הציבורית של התקשורת. אפילו הסיסמה "כלב השמירה של הדמוקרטיה", והדיבור התועלתני על חשיבות המידע כדי שנוכל לבחור מנהיגות באופן רציונלי, מגמדים את העניין. התקשורת היא העיניים והאוזניים של כולנו לכל מה שמחוץ למערכת ההיכרויות הפרטית שלנו; כל מה שידוע לנו על העולם שמחוץ להיכרותנו האישית (ובכלל זה המידע על ספרים, סרטים, הצגות וביטויי תרבות אחרים, המוסיפים עוד מידע ואופני התבוננות) בא לנו מן התקשורת. כגודל החשיבות, כך גודל האחריות.

דווקא מתוך הכרה כזו צריך לומר בצורה ברורה: הבעלות הפרטית על התקשורת לא רק שאינה האידיאל שעליו אמור להגן חסיד חופש הביטוי, אלא היא בגדר אנומליה. באחריות על צורך אנושי וציבורי מרכזי כמו מידע אסור שיהיו מעורבים שיקולים מסחריים - כשם שאפילו בעידן ההפרטה הנוכחי לא יעלה על הדעת (כך צריך לקוות, בכל אופן) שתופרט מערכת המשפט. אפשר להסביר, היסטורית, את העובדה שהתקשורת החופשית התפתחה מתוך בעלות פרטית בכך שלשלטון בוודאי לא היה עניין לפתח תקשורת כזו, ועוצמתם של חברה אזרחית וארגונים ללא כוונת רווח התפתחה רק בעשורים האחרונים (קודם לכן היא בלטה בעיקר בהקשרים קהילתיים מקומיים). אבל ברמה העקרונית נראה שמקומה הטבעי של התקשורת - לפחות זו העוסקת במידע, להבדיל מזו הבידורית - איננו, כמובן, בידי השלטון, אך גם לא בידי בעלים פרטיים, כי אם בידי "החברה האזרחית" - ארגונים ציבוריים ללא כוונת רווח.

במציאות כבר החל תהליך בכיוון זה, באמצעות הכספים הציבוריים המוזרמים על–ידי קרנות ועמותות לכתבי–עת (דוגמת "העין השביעית" עצמו) וסרטי תעודה, המוסיפים את ממד העומק שהולך ונעלם מהתקשורת המסחרית. אולם בכך אין די: לא רק שיש לחזק את השידור הציבורי הקיים ברדיו ובטלוויזיה, אלא שאף יש מקום להקים עיתון יומי מודפס בבעלות ציבורית. מן הראוי שגם קהל צרכני העיתונות ייהנה מהאפשרות לקבל לפחות מוצר אחד שיהיה חופשי משיקול מסחרי. תהליך ההוזלה של אמצעי הייצור העיתונאיים יסייע, מן הסתם, להתפתחות כזו.

אולם במקביל להתפתחותה של תקשורת ציבורית, חשוב לחזק את "מעמד הציבור" גם ביחס לתקשורת הפרטית. נשיא בית–המשפט העליון אהרן ברק הציע זה מכבר להחיל על התקשורת (כולל הפרטית) את כללי המשפט הציבורי - כלומר את האחריות המשפטית היתירה המוטלת על מוסדות ועובדי ציבור. מנגד, ועדה ציבורית בראשות המשפטן המנוח חיים צדוק, שדנה בחקיקה בתחום התקשורת, התנגדה לעמדת ברק מחשש שחקיקה גורפת מסוג זה, גם אם כוונותיה המקוריות חיוביות, עלולה להתגלגל לפגיעה אנושה בתקשורת. בוודאי שראוי לנקוט משנה זהירות בכל הנוגע לחקיקה בתחום התקשורת, ועם זאת ברור שגם ללא החלה גורפת של כללי המשפט הציבורי, התקשורת הפרטית זקוקה לכל הפחות לאיזונים שיפעלו לנטרל את הסכנות הפוטנציאליות הנובעות מן הבעלות הפרטית. להלן כמה הצעות אפשריות:

▪ ראשית, לא רק שאין לקבל את קובלנות זכייני הטלוויזיה המסחרית והפרסומאים על מסגרות הרגולציה (מועצות השידור למיניהן), אלא יש לחזק ולעודד את גופי הרגולציה. חשיבותה ועוצמתה של הטלוויזיה, וכן חדירתה כמעט לכל בית, מחייבות קיומו של איזון כזה. מול הקינות נגד ה"צנזורה" ראוי לזכור שבכל כלי תקשורת מתקיימת ממילא צנזורה תמידית - זו של צוות העורכים, שבסמכותם לקבוע מה ייכתב וישודר ומה לא. מדוע, אם כן, נקבל את סמכות הצנזורה השרירותית שבידי עורך בודד ולא נקבל סמכות צנזורה בידי גוף ציבורי רחב, המייצג שקלול של עמדות וטעמים שונים (ובלבד שלא יעסוק בצנזור תכנים ועמדות, אלא רק בסגנון בוטה של תוכניות ופרסומות)? בוודאי שיש צורך בגוף כזה, בעידן שבו הוכחה מרכזיותו של האינטרס המסחרי ב"שיקול המקצועי" של אנשי הטלוויזיה. במקביל יש לאפשר למקסימום של גורמים ציבוריים, המייצגים מגוון של מגזרים וארגונים, לקיים ערוצי רדיו וטלוויזיה תוך כפיפות לחוק ולמועצות הפיקוח.

▪ בנוסף יש לעגן בחוק את מעמדה של מועצת העיתונות, כגוף המוסמך לקבוע כללי אתיקה ולאכוף אותם על כלי התקשורת. בכך ייווצר איזון בין הצורך שלא לאפשר לשלטון לאכוף בעצמו אתיקה תקשורתית, לבין הצורך להעניק שיניים לגוף ציבורי שיעשה זאת. אגב, המלצה כזו כבר נכללה בדו"ח שהגישה ועדת צדוק - אם כי בניגוד לרוב המלצות הוועדה, המלצה זו לא הוגשה פה אחד אלא רק ברוב קולות, ותוך התנגדות מפורשת של אחד מחברי הוועדה, פרופ' זאב סגל. בנוסף, יש מקום להעמקת מעמדו של הציבור באמצעות חובת מינוי דירקטורים מטעם הציבור בדירקטוריון של כל עיתון (כשם שיש דירקטורים כאלה בכל חברה המונפקת בבורסה; הצורך בשמירת האינטרס של צרכני התקשורת איננו פחות משמירת האינטרס של משקיעי הבורסה).

▪ איסור פרסומות במהלך שידורי חדשות ואקטואליה של ערוצי רדיו וטלוויזיה - במיוחד באלו המסחריים (להבדיל מרשות–השידור) - כדי למנוע שיקול מסחרי בעריכת החדשות. יש הצדקה להבחין בין השידור האלקטרוני לבין העיתונות, שכן הצרכן ברדיו ובטלוויזיה, המצפה לחדשות שלאחר הפרסומות, הוא בגדר "קהל שבוי", בשעה שבעיתון (וכן באינטרנט) הוא יכול לדלג על הפרסומת. אם התוצאה תהיה ביטולם של שידורי חדשות בערוצים מסחריים אין להצטער על כך, שכן משמעות הדבר חזרה להזדקקות של צרכני החדשות לערוצי השידור הציבורי ולעיתונים.

▪ ▪ ▪

כל אלה הן רק דוגמאות להצעות; ייתכנו, כמובן, גם אחרות. מעבר לאימוץ הצעה זו או אחרת, הדבר החשוב הוא ההכרה בעיקרון של חיזוק השמירה על האינטרס הציבורי בתקשורת, דווקא מתוך הכרה בחשיבותה הציבורית הראשונה במעלה.

יאיר שלג הוא חבר מערכת בעיתון "הארץ" וחוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה

גיליון 56, מאי 2005