ימים לוהטים

"עיירות קטנות, כרמים ירוקים, יקבים מיוחדים ופסטיבלים לעונת הבציר – עמק נאפה שבקליפורניה מבטיח חוויה משכרת", מבטיחה כותרת המשנה לראשית של "מסלול", מוסף התיירות והטיולים של "ידיעות אחרונות". הפניה אחרת מוכתרת בכותרת "אלכוהול קיצי" ומציעה "בירות קלילות לימים לוהטים".

הימים האחרונים אכן לוהטים, אבל לא מהסיבות שאליהן התכוונו עורכי העיתונים. כפולות "השרב הגדול" שהוכנו מראש, תצלומים של ילדים משתעשעים במי מזרקה ואולי גם חיילות במכנסיים צמודים חובקות מימייה – כל אלו נאלצו להישאר על רצפת חדר העריכה או להצטופף במיקומים אטרקטיביים פחות. הטבלואידים, שקונטרסי החדשות שלהם היו אמורים ללבוש בגדי ים, נאלצו לשנות תוכניות בגלל ליל שלשום, שהיה לוהט באופן טרגי: למרות שלל האינטרסים וההתוויות, אף עיתון אינו יכול להתעלם מאזרח ישראלי "רגיל" המצית עצמו בכיכר העיר תל-אביב.

"הייאוש והאש", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", העיתון שביצע פניית פרסה מהסיקור האוהד (באופן מוגזם) שנתן למחאה הציבורית בקיץ שעבר (או לפחות בחלקו הראשון), וכעת מבצע (שוב) מה שבעיתון אוהבים לכנות, בדרך כלל בהקשר של ראש הממשלה בנימין נתניהו, "זגזוג". תמונתו של משה סילמן, שהצית את עצמו שלשום בהפגנת המחאה החברתית, מופיעה לאורך השער; לצדה מופיעה תמונתו כשהוא עולה בלהבות ומתחת לה תמונת מפגין הנושא שלט: "ביבי, גם אותי שרפת".

"למרות שהתחייבה: הממשלה לא הגדילה הדיור הציבורי", נכתב בכותרת סמוכה. "מלחמת העצמאים", נכתב באחרת. כותרת המשנה לראשית מתלוננת על "ביורוקרטיה" וקובעת כי "משה סילמן הפך לגיבור הטרגי של המחאה". הדגש בכפולות הפותחות הוא על פרטי מקרהו האישי של סילמן ועל הקשיים של בעלי עסקים קטנים ("עצמאים"). תמונה נוספת מההפגנות אתמול, המודפסת בעמ' 4, מראה גם היא שלט בגנותו של ראש הממשלה: "ביבי – אתה הטרגדיה האישית של כולנו".

זה היום השני שבו מפגינים והפגנות מככבים בכותרת הראשית של העיתון בהקשר אוהד ומשתתף, לא הרבה אחרי שב"ידיעות" הכריזו כי "המחאה איבדה את הלגיטימיות". הקביעה הקודמת באה משום שכמה מפגינים ניפצו חלונות של בנק ולוותה, לפניה ולאחריה, בהתעלמות ואף ביחס עוין למחאה. כעת המחאה רוכשת מחדש את הלגיטימיות שלה בעיני עורכי העיתון, בשל מעשה אלים ומזעזע הרבה יותר, שמפגין הפנה כלפי עצמו. האם התעורר מחדש אצל העורכים האלה המצפון החברתי? ייתכן. כמובן, ייתכן גם שפשוט נמצא, מחדש, הגיבור הטרגי של המחאה: בנימין נתניהו.

"מחדל הדיור הציבורי", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". תמונת מפגינים "חוסמים את איילון" נפרשת לרוחב השער. "אלפים יצאו אתמול לרחובות חיפה, ירושלים, באר-שבע ותל-אביב בעקבות המעשה של משה סילמן", נכתב בכיתוב התמונה. הכפולה הפותחת מוקדשת לטורים של בן כספית ויהודה שרוני, שנזכרו פתאום כי נושא הדיור הציבורי בוער בעצמותיהם, ולשני דיווחים מצולמים קצרים (עמיחי אתאלי ויובל גורן) על קשי-יום חסרי דיור.

כספית, בסגנונו המתלהם, מוסר לקוראים מידע שקיבל מח"כ אורלי לוי-אבקסיס, שעסקה בנושא הדיור הציבורי, ומתעכב במיוחד על השימוש שנעשה, לדבריו, בכספים שהתקבלו משנת 1990, אז הוחל למכור דירות של הדיור הציבורי לדיירים. "המדינה מכרה בשנים האחרונות 80 אלף דירות למשתכני הדיור הציבורי. במיליארדים שהרוויחה היא התחייבה לבנות דירות חדשות לנזקקים. למה שימש הכסף? לכיסוי חובות ולסלילת כביש למעלה-אדומים", נכתב בכותרת המשנה לראשית. שרוני כותב דברים דומים, בסגנון וולגרי הרבה פחות, אולם גם עם עוד פחות מידע.

היחס ב"מעריב" למחאה במהלך השנה האחרונה דומה לזה של "ידיעות אחרונות" – עם זגזוגים בניואנסים שונים, גם היום: בשער ובעמודים הפנימיים של "מעריב" לא נראים שלטים בגנותו של נתניהו בתצלומי ההפגנות והמפגינים. שרוני מדגיש כי נתניהו ושטייניץ אינם אשמים, וכספית, אגב מהלומות ל"ישראל היום", מקפיד להצהיר ש"נתניהו ושטייניץ אינם האשמים הבלעדיים". האשמים הם ממשלות ישראל ו"פקידים" (גם לילך סיגן קובעת במדור הדעות כי "נתניהו ושטייניץ אינם אשמים". אשמה "שיטת הממשל". ממזרה, גנבה לכספית את הטור של מחר).

לא מזמן, בראיון ל"ידיעות אחרונות", גער חיים רמון, מקורבו של ארנון מוזס, בנוחי דנקנר, בעל השליטה ב"מעריב", על כך שהוא עדיין מאמין בנתניהו. זהו, כמובן, רק אלכסון אחד מהאלכסונים הרבים מאוד הנכפים על "מעריב" ועל "ידיעות אחרונות", אולם נראה כי ב"מעריב", בניגוד ל"ידיעות", דבקים בהחלטה, או בהוראה, שלא לחזור לפתוח חזית גלויה מול ראש הממשלה, ומסתפקים בכך שאפשר להגיש את הדיווחים מחויבי המציאות על המחאה החברתית ("כולנו משה סילמן") ללא אזכור של בעלי ההון השולטים במשק, "הטייקונים", שאחד מהם שולט גם ב"מעריב".

"הטרגדיה" היא הכותרת הראשית של "ישראל היום". מעשה ההתאבדות של סילמן הוא אכן טרגדיה. המשמעות החברתית שלו, וכמובן ההשלכות על שלטונו של נתניהו, נותרות בשולי הדיווח היום ב"ישראל היום", או מחוצה לו לגמרי. "אדם אחראי לגורלו" היא כותרת הטור של דן מרגלית, המתנדב היום להוביל את הספין הדלוח מכולם ("יש להימנע מהכאה עצמית סיטונית. האדם אחראי לגורלו"). אמילי עמרוסי, בתפקיד אשת הכומר לאבג'וי, זועקת, "אל תשכחו את ילנה!".

מהחרוצות ומהראויות

"ח"כ אורלי לוי-אבקסיס", כותב היום כספית ב"מעריב", היא "מהחרוצות ומהראויות במשכן". כספית מתאר את פועלה למען החלכאים והנדכאים באופן פרטי ובאופן כללי, על-ידי ניסיון לטפל בסוגיית הדיור הציבורי. כמה מכם, קוראים יקרים, יודעים על פועלה זה של הח"כית? האם נכון יהיה הניחוש כי שמה מוכר לצרכני העיתונים רק כמי שהיתה פעם דוגמנית ומי שאביה הוא השר לשעבר דוד לוי? אם לוי-אבקסיס אכן פועלת ללא לאות בנושאים חשובים לכולנו, כי הרי "כולנו משה סילמן", מדוע העיתונים אינם מסקרים את פעילותה באופן קבוע (או אפילו באופן לא קבוע)? כספית, ואיתו יתר הרכלנים הפוליטיים, מעדיפים הרי לעסוק במקרה הטוב בח"כ יוחנן פלסנר (וגם בו כשהדברים קשורים לתמרונים פוליטיים סביב הסוגיה האמיתית של גיוס החרדים) ובמקרה הגרוע בעוד ספין ביחסי הרמטכ"ל לשעבר ושר הביטחון בהווה.

ההצתה העצמית של משה סילמן לא שינתה דבר במציאות הישראלית. הבעיות, הכשלים, הקשיים, המחדלים, ההתנהלות הכלכלית והשסעים החברתיים – כל אלה לא זעו כמלוא הנימה בשל המעשה הנורא. הם היו כאן אתמול ויהיו כאן ודאי גם מחר. מדוע, אם כן, ההמלצה לעבור לתפריט שמבוסס על פירות קפואים, מרקים קרים ושייקים מרעננים ("שקיות של ירקות קפואים יכולות להוריד את הטמפרטורות פלאים: הניחו על הפנים ועל העורף"); רשימת "האנשים שהכי סובלים מגל החום"; או סיפורה של החיילת שהגיעה לחוף הים בתל-אביב עם ביקיני ורובה סער ותצלומה הופיע בצהובונים ברחבי העולם – מדוע כל אלו לא מופיעים היום בעיתונים? זו, כמובן, בדיחה. האייטמים הנ"ל תופסים מקום של כבוד בגליון "ידיעות אחרונות" היום, מקום רב הרבה יותר מזה המוקדש לבחינה של הסוגיה החברתית ("העצמאים") שהעיתון בחר להעלות אגב מעשה ההצתה. מעשה הזוועה שהתרחש שלשום בתל-אביב היה חזק דיו כדי להסיט את ספינת ההבלים של ארנון מוזס אינצ'ים ספורים בלבד.

לא שב"ידיעות אחרונות" מתעלמים מענייני החברה האזרחית: "עוד מאהל מחאה", נכתב בכותרת על שער המוסף היומי, "דודו אהרון מארגן אמנים ים-תיכוניים להפגין מול גלגלצ".

"משה סילמן נ' מדינת ישראל" היא הכותרת הראשית של "הארץ". רויטל חובל מגישה בידיעה הראשית את הסיקור הממצה ביותר והמפורט ביותר של סיפורו העצוב של משה סילמן. אורלי וילנאי מספקת טור פרשנות. "כל עוד לא נבנות דירות חדשות בדיור הציבורי, לסילמן ודומיו אין ברירה אלא להתחנן לסיוע, שברבים מהמקרים נדחה", כותב אור קשתי בטור שתחילתו מודפסת בעמוד השער. "'תנאי הסף של משרד השיכון, שמונע מתן סיוע למי שלא היה בעל דירה מאז 1972, הוא תנאי דרקוני', אומר עו"ד גיל גן-מור מהאגודה לזכויות האזרח. 'ביקשנו כמה פעמים לבטל את הדרישה הזו, אך ללא הצלחה. למדינה לא משנה אם ירדת מנכסיך או אם אתה זקוק היום לעזרה. עצם העובדה שבעבר היתה לך דירה או חלק מדירה, פוסל את קבלת הסיוע'. ועוד לא אמרנו דבר על הביורוקרטיה והטיפול הלקוי בבקשות העזרה, שמבקר המדינה, אשר בדק רק חלק מהן, ציין כי התאפיינו ב'תהליך ביורוקרטי שהאריך ללא שום צורך את משך הטיפול והכביד על מבקשי הסיוע'".

ב"הארץ" מסקרים באופן חיובי ואוהד את המחאה החברתית. ב"הארץ", ובייחוד ב"דה-מרקר", מסקרים דרך קבע את הסוגיות החברתיות העומדות בבסיס המחאה החברתית. "הארץ", ו"דה-מרקר" (כל עוד הוא אוחז בעמדה המערכתית הזו), הרוויחו את הלגיטימיות – ואת עצם היכולת – לדווח על המחאה החברתית, על ענייני חברה בכלל ועל הטרגדיה של משה סילמן בכלל, ללא שאנשיהם ייאלצו לפלס את דרכם בסבך של אינטרסים זרים, שטחיות אינהרנטית וכפויה וכיוצא בזה גועל נפש.

בשולי הסיקור המתעורר

1. יש גם בונוס לסיקור המחודש שמעניקים הטבלואידים למחאה החברתית: הוא מאפשר להם לנגח את החינמון המתחרה, ספורט אהוב שלא עסקו בו זה זמן רב. אתמול כתב כאן אורן פרסיקו כיצד ב"ישראל היום" הדפיסו את המכתב שהשאיר אחריו סילמן, אולם בניגוד לשלושת העיתונים האחרים, בעיתון בעריכת עמוס רגב בחרו להציג גרסה מצונזרת של המכתב, ללא המשפט המאשים ומגדף את ראש הממשלה ואת שר האוצר. ב"מעריב" מקדיש בן כספית חלק מטורו בעמוד הפותח של העיתון למתקפה על "ישראל היום" על רקע זה ("קים ז'ונג איל היה מתהפך בקברו"). ב"ידיעות אחרונות" פריט המידע הזה זוכה לאייטם עצמאי על פני חצי עמוד. ידיעה קצרה מתפרסמת גם ב"הארץ".

2. עופר פטרסבורג, הכותב במוסף הכלכלי של "ידיעות" על הדיור הציבורי ומראיין את ח"כ לוי-אבקסיס, מזכיר את תלונתה על שר השיכון, אריאל אטיאס, שלא עשה דבר בנוגע לפנייתה לעזור לסילמן. ב"מעריב" מציין כספית כי מי שלא נענו לה היו "פקידי משרד השיכון". שרוני מציין כי שר השיכון "עשה מצדו כמעט הכל" למען הדיור הציבורי.

נתניהו, שרה נתניהו

ב"ידיעות אחרונות" מקדישים מקום לעדותה של אשת ראש הממשלה שרה נתניהו במשפט שמתנהל נגדה בתביעת אחת מעוזרות הבית שלה, ליליאן פרץ. פרץ תובעת מאות אלפי שקלים בשל "פגיעה בשכרה ותנאי העבודה הקשים שבהם הועסקה בבית משפחת נתניהו בקיסריה", כותב ליאור אל-חי תחת הכותרת "גם אני ניקיתי בתים". הידיעה מתפרשת על פני פחות מחצי עמוד, בעמ' 20 של העיתון. ללא הפניה מהשער.

במדור הדעות מתפרסם טור של שמעון שיפר – אירוע לא מאוד שכיח – התוקף בחריפות את בנימין נתניהו על כך ש"מינה שני מקורבים למשפחתו לנהל את ענייני הפנים והחוץ של מדינת ישראל". שיפר נוקב בשמותיהם של עו"ד דוד שמרון, עורך-דינה של משפחת נתניהו (ופרקליטה של שרה נתניהו בכלל זה), שמונה על-ידי נתניהו לנהל את המשא-ומתן מול נציגי שאול מופז בעניין גיוס החרדים; ואת שמו של עו"ד יצחק מולכו, "קרוב משפחה רחוק אחר של נתניהו, שהוא גם שותפו של שמרון", המייצג זה שלוש שנים, לפי שיפר, את ישראל במשא-ומתן מול הפלסטינים, בין השאר.

ובינתיים, בסוריה

"לחץ בינלאומי על רוסיה להפסיק את תמיכתה במשטר אסד: קופי אנאן יגיע היום למוסקבה", נכתב בכותרת המשנה לידיעה במדור החוץ של "ידיעות". "דיווחים על קרבות קשים בפרברי דמשק", היא ממשיכה.

"שירותי הביון שאוספים 'סימנים מעידים' לנפילתו של בשאר אסד מצביעים לאחרונה על כמה סימנים המעידים על כך שסופו קרוב", פותח אלכס פישמן את רשימתו במדור הדעות של העיתון.

ענייני תקשורת

"ניצן חן מונה לראש לשכת העיתונות הממשלתית", מדווחת אמילי גרינצווייג ב"הארץ".

"למכירה: מטוס פרטי", נכתב בכותרת על שער "ממון", מוסף "ידיעות אחרונות". "נוחי דנקנר מוכר את מטוס המנהלים ששימש את בכירי אי.די.בי: 'במצב המשק הקשה, שהוא מאתגר גם עבור אי.די.בי, אין הצדקה להחזקת מטוס פרטי", נכתב בכותרת המשנה. יש יאמרו שמצבו של תאגיד אי.די.בי, בשליטת דנקנר, התרחק מזמן ממצב "מאתגר" אל עבר קשיים חמורים בהרבה. כך או כך, החיסכון שיושג כתוצאה ממכירת כלי הטיס ודאי לא יעזור לגשר על המצוקה הפיננסית החמורה שהתאגיד שרוי בה. הוא יעזור בחזית אחרת שבה מתמודד דנקנר: זו של דעת הקהל והתדמית הציבורית. כשגורלו של דנקנר כבעל השליטה יכול להיות תלוי במחזיק אג"ח אחד שיעורר מהומה, זו חזית מכרעת.

כך יצא שדנקנר ממלא אחר המלצותיו/הוראותיו של "דה-מרקר", שהצליף בו על כך שכבעל חוב אדיר הוא ממשיך להחזיק מטוס מנהלים. ובכלל, רוח של שיתוף פעולה נחה לאחרונה על בעל השליטה ב"מעריב": העיתון הודיע היום כי יבחן שיתופי פעולה עם עיתונים אחרים. אמנם, אם שיתוף פעולה כזה אכן יתממש, אפשר לנחש שבקצהו השני לא יהיה מי שמחזיק בשליטה (העריכתית) ב"דה-מרקר".

בינתיים נמשכים הקיצוצים ב"מעריב" (בהודעה של העיתון לבורסה נמסר גם כי צפוי קיצוץ במהדורה המודפסת עצמה), ואתמול דיווח האתר "אייס" על פיטוריו של עורך הספורט והעורך האחראי של "המגזין", יואב צור, שהיה בעבר גם העורך הראשי של העיתון. "סילבסטר סטאלון הוא לא הכוכב הראשון שמאבד את בנו בנסיבות טרגיות. מקריות או סוף ידוע מראש?", "מוזיאון תל-אביב מציע הפנינג קיצי בטעם טוב" ו"כוכבת הפורנו שעשויה להציל את חייכם" הן שלוש ההפניות על שער "המגזין", המוסף היומי של "מעריב". אולי במקום העורך האחראי ישכרו בעיתון מבוגר אחראי.

"לאחרונה התברר כי ערוץ 10 מתכוון להפיק עונת ידוענים נוספת לבוננזת הריאליטי שלו 'הישרדות'", אחרי הצלחתה של הקודמת ובעקבות כשלון העונות ה"רגילות", כותבת גילי איזיקוביץ במדור "הערב" במוסף "גלריה" של "הארץ". "קשה, אם כן, להאשים את הערוץ על ההחלטה ליישם את הלקחים האלו גם בעונה החדשה של 'וייפאאוט', שתעלה למרקע הערב [...] מהערב יעברו את מסע העינויים הזה דמויות כמו מייקל לואיס, רון שובל, יובל המבולבל וקים בוסי. מעניין, דרך אגב, לציין ששמות רבים ברשימת המפורסמים נולדו בריאליטי, זה הרגיל, שאינו מורכב מ'כוכבים' (פותנה ובוסי, למשל, וגם קרין כהן ומרחב מוהר). האם, בהנחה שמגמת המפורסמים בריאליטי תימשך, יקרוס עולם הבידור הצהוב אל תוך עצמו?".

ובמוסף "עסקים" של "מעריב" מדווחת מיה מנע: "ועד עובדי ערוץ 10 דורש מההסתדרות לתמוך במאבקו".