וילון כחול דק, שמישהו שכח לסגור, מפריד בין המחלקה הראשונה לשנייה במטוסו של ראש הממשלה. במחלקה הראשונה יושב אריאל שרון ואיתו יועציו הבכירים. מעברו השני של הווילון אנחנו - עיתונאים, מאבטחים ועוד כמה אנשי משרד ראש הממשלה שצורפו לפמליה. מדי דקותיים חולף מישהו מבעד לווילון, לעתים זה הדובר אסי שריב עם מסר לכתבים, פעם זו דיילת שמגישה ארוחה ופעם זה היועץ המדיני, שלום תורג'מן, שחולף בין המושבים לקצה האחורי של המטוס למסור לנציגי מחלקת התרגום מסמך מדיני שאנחנו העיתונאים היינו מוכנים לעשות הכל כדי לקבל לידינו. את הספר שהכנתי לטיסה השאלתי למרית, מזכירתו המיתולוגית של ראש הממשלה, אז אני מנצל את הזמן לכתיבה.

אני מנסה להבין מה מקורו של אותו גוש עמום בבטני שמונע ממני לצפות בסרט בשלווה או ללכת לישון.

על מסכי הטלוויזיה מוקרן הסרט "אושן 12". "תגיד", אני שואל את אחד מיועצי ראש הממשלה שחולף לידי: "רוה"מ רואה את הסרט?", "נראה לך?", הוא צוחק, "אריק הלך לישון", ובדרכו חזרה למחלקה הראשונה שוכח גם הוא להסיט את הווילון. גם כאן לאט לאט כולם פורשים לישון. בני המזל שהגיעו למטוס ראשונים משתרעים על שלושה מושבים, השאר מסתפקים בשניים. דממה במטוסו של ראש הממשלה.

מדוע איני ישן? מדוע אין בי הריגוש, אותה התפעמות קלה המלווה אותך במטוסו של ראש הממשלה גם אחרי שלוש שנים בתפקיד, אותה תחושה נעימה של חשיבות עצמית וגאווה על שהנך חלק מיושבי המטוס הזה?

האמת היא שאני מרגיש בדיוק להפך - מבוכה לא מוסברת. בדרך–כלל נעים מאוד להתהדר בתואר כתב מדיני: הטיסות עם שרון, השרים, השגרירים, אתם יודעים. אבל אם לעצור לרגע ולדון את עצמי ברותחין, הרי שבימים אלה התואר "כתבנו המדיני" שמוצמד לשמי מונח עלי כעול, ונשמע לאוזני כמעט כמו כינוי לא מחמיא. כמו תזכורת שמושמעת בכל מהדורת חדשות כדי שלא נשכח מי כאן "האשם". מי לא ביצע כראוי את תפקידו.

אני הייתי בין אלה שבשנה האחרונה היו אמורים לספר מהי תוכנית ההתנתקות, למה היא נוצרה, איך היא תיושם, ולדון בהבטיה השונים ובתפקודו של ראש הממשלה.

נכשלתי. נכשלנו. ואין הרבה נחמה בכך ששותפי לכישלון הם בכירי הכתבים בישראל שישנים עכשיו כאן לידי. הכישלון כמו נולד מהמטוס הזה - מהערבוב הנעים, אך המסוכן כל–כך, בין פמליית ראש הממשלה לעיתונאים. מכך שכולנו טסים עכשיו כמו משפחה גדולה ומאושרת שמדי פעם אחד מבניה מנסה להעז ולמרוד באבא שרון הגדול רק כדי להרגיש עצמאי. כולנו טסים ביחד כבר שנה וחצי, בערבוב לא נסלח בין עיתונאים לשלטון, לעבר היעד שראש המשפחה הציב - ההתנתקות.

אני חושב שבכל–כך הרבה חניות בינתיים הייתי צריך לרדת מהטיסה הזאת. הרי בין אם אתה מאמין ביעד ובין אם לא - צריך לשאול שאלות.

תחילה לגבי תהליך קבלת ההחלטות: השקר של שרון, שהתחייב לקבל את תוצאות המשאל לגבי ההתנתקות. זו היתה הזירה הדמוקרטית הכמעט יחידה שבה יכלו המתנחלים להיאבק נגד התוכנית שגיבש האיש שבו בחרו לתפקיד כדי שיוציא לפועל אג'נדה שונה לגמרי. אבל כולנו שתקנו כששרון הפסיד במשאל והמשיך לקדם את תוכניתו. שתקנו והמהמנו משהו לא ברור על הליכודניקים שלא מייצגים את העם וכו'. שתקנו כששרון פיטר שרים בממשלה כדי ליצור רוב להתנתקות. נזפנו בבני אלון שלא מיהר להתייצב לקבל את מכתב הפיטורים, אבל את הביקורות של בג"ץ על המהלך הצנענו. שתקנו גם כששרון הקים ממשלה ברוב ערבי, כשחילק שלמונים לחרדים ולשינוי. כשאיים, לחץ ושיחד בג'ובים ח"כים כדי שיתמכו בו. ואיפה היינו כשהתבררו פרשות השחיתות לכאורה של משפחת שרון? האם בשם ההתנתקות מותר גם לעבור על החוק? האם מפני שהתקשורת בכללותה תומכת בתוכנית ההתנתקות מותר לה להעלים עין ממה שלא מתאים למימוש התוכנית של שרון? גם אם זה אומר לאפשר לשרון לפטר ולהיפטר מכל שר, רמטכ"ל וראש שב"כ שלא מסכימים לעמדתו?

נכון, לא רק אנחנו, הכתבים המדיניים, החרשנו. גם הרמטכ"ל, גם ראש השב"כ, גם עמוס גלעד, גם גיורא איילנד (שכתב את התוכנית למרות שהוא לא תומך בה) - כולם הפכו לחלק מהמשפחה שטסה ביחד ולא באמת העזה לפתוח בפומבי את פיה במחאה, מחשש להדחה. גם לשרי הממשלה אפשרנו להצטרף למנזר השתקנים: נתניהו, סילבן שלום ודומיהם, שעד היום לא ממש ברור מה דעתם על התוכנית. כמו בחצר ביזנטית קודמו מקורבי "הבן של" בצבא, בשלטון ובכלכלה - ואנחנו שתקנו. את כל ההחלטות קיבל שרון לבד, ועיקר מתוכן את דעות השרים והמלצות ראשי הצבא. יש בזה אומץ מנהיגותי, אבל כשאין לשרון אפילו מנהל לשכה ושום פורום מקצועי לקבלת החלטות, זה כבר מזכיר סוג אחר של משטר.

"בהליך דורסני שרון פגע אנושות בנורמות הדמוקרטיה הבסיסיות ביותר", זועקים המתנחלים, אבל מובן שקשה להתייחס אליהם ברצינות אחרי התייחסותם שלהם לחוקי הדמוקרטיה שלפתע, בצדקנות ובציניות, הם הפכו לאביריה. גם ברעיון משאל העם זלזלנו רק מפני שתומכיו היו המתנחלים, שלא הדמוקרטיה אלא שמירה על "ארץ הקודש" עמדה לנגד עיניהם. אבל איפה היינו אנחנו - כלבי השמירה? האם מהלך היסטורי וכואב כל–כך צריך להיעשות בכזה אופן?

השאלות הן לא רק ערכיות–דמוקרטיות, הן גם מדיניות–אופרטיביות. נתנו לראש המשפחה לקבוע את סדר–היום שלנו מבלי שבאמת דנו בשאלות החשובות והמשעממות הנוגעות להתנתקות (שם יח"צני שכולנו אימצנו בחום): מה קורה ביום שאחרי ההתנתקות מהרצועה? מי ישלוט בעזה? מה השלב הבא ביהודה ושומרון? האם זה "עזה סוף" או "עזה תחילה"? מה יהיה מעמד השטחים שיפונו? האם הפינוי נחשב בכלל לסוף הכיבוש? מה המשמעות של נסיגה מוחלטת בעזה לקווי 67'? מה יקרה אם אזהרתו של ראש השב"כ תתממש והקסאמים ינחתו באשקלון? למה אין פתרונות דיור למפונים? ובכלל, מה באמת שרון רוצה ומתכנן?

חשוב מזה: בחודשים האחרונים התמקד סדר–היום שלנו כמעט רק בהתנתקות. התעלמנו משינוי לא פחות אסטרטגי שהתחולל באזור - מות ערפאת. מותו של האיש ששרון האשים תמיד כאחראי היחיד (והלא רלבנטי) להעדר רגיעה במזרח התיכון. לכאורה מות ערפאת אמור היה לשנות הכל ולאפשר חזרה לתהליך מדיני. בזמנו טען שרון בעצמו שאם יהיה פרטנר, הוא יגנוז את ההתנתקות ויבצע את מפת הדרכים; אבל כשם ששרון התעלם ממות ערפאת, גם אנחנו די התעלמנו ובינתיים החמאס הולך ומתחזק.

כולנו ישנים כאן במטוס ראש הממשלה, כשמבעד לווילון הפתוח למחצה ניתן לראות דיילת מוזגת משקה לשרון.

ההיסטוריה, בניגוד לביטוי המקובל, לא תשפוט; היא תשכח. יש לה נאשמים הרבה יותר משמעותיים ממני. לכן עלי לשפוט את עצמי. נכון, יחד עם עמיתי מהתקשורת עסקנו ברבות מהשאלות ודנו במרבית הנושאים. אני יכול בקלות להמשיך להסתתר מאחורי גבם הרחב והמנוסה של עמיתי, אולם במבט כולל על התהליך אני חש שנכשלתי. היה עלי לעשות יותר. נכשלתי וכעת אני מבצע את שלב ההתנקות מההתנתקות. הרי בדברים שאני כותב עכשיו אני מנסה בעיקר לנקות את מצפוני.

נכשלנו בתפקידנו. התפעמנו כל–כך מהעובדה ששרון, אבי ההתנחלויות, מעצב את גבולות המדינה תוך פינוי תומכיו ההיסטוריים מעזה, עד שמרוב התפעמות שכחנו שהווילון בין העיתונאים לראש הממשלה אמור להיות סגור.

קווה שפרן הוא הכתב המדיני של גלי-צה"ל

גיליון 56, מאי 2005

תגובה: יכולת לרדת מהמטוס

אלוף בן

המקום הקבוע שלי במטוס ראש הממשלה נמצא ליד החלון השמאלי, שלוש שורות לפני חברי קווה שפרן. אולי זו נקודת התצפית השונה, שגורמת לי לראות אחרת לגמרי ממנו את הטיפול התקשורתי בתוכנית ההתנתקות של ראש הממשלה, אריאל שרון. "נכשלנו", "ישנו במטוס", כתב שפרן ("העין השביעית", גיליון 56) על הכתבים המדיניים, ואני חולק עליו. לא נכשלנו. מילאנו ואנחנו ממלאים יום יום ושעה שעה את המוטל עלינו.

שפרן התבלבל: כתבים מדיניים אינם מפלגה או תנועת מחאה. יש להם תפקיד שונה בחברה הישראלית: עליהם מוטל לדווח לציבור על תוכניותיו ומעשיו של ראש הממשלה, ולנסות להסביר אותם. לגלות לאן הוא חותר, מה הן ההחלטות שקיבל, כיצד פועלים הכוחות בסביבתו, מה הם יחסיו עם המערכת הפוליטית המקומית ועם מנהיגים זרים. לתאר ככל האפשר את האילוצים והשיקולים שלו. אבל כאן מסתיימת אחריותנו. מכאן צריכים הציבור ונציגיו לשפוט את המידע, לתמוך בראש הממשלה או להתנגד למדיניותו.

שרון הפתיע אותנו ביוזמתו לפינוי ההתנחלויות מרצועת עזה. אבל מרגע שחשף אותה, דיווחנו בפירוט ובזמן אמת על גלגוליה: על עסקת "עזה תמורת הגדה" שהציע לנשיא ארה"ב ג'ורג' בוש; על ההכנות למשאל חברי הליכוד; על החלטתו להתעלם מתוצאותיו; על הטריקים הפוליטיים שעשה בהמשך הדרך, עד לאישור התוכנית בממשלה ובכנסת; על הסחבת והליקויים בטיפול במפונים; וכן, גם על הביקורת של מתנגדי התוכנית, מעוזי לנדאו ובני אלון ועד לבכירי המערכת הבטחונית, משה יעלון, אבי דיכטר ועמוס גלעד. דבר לא הוסתר ולא הוצנע בגלל תמיכת העיתונאים בראש הממשלה ורצונם בפינוי המתנחלים. וכן, דיווחנו גם על שיטות המינויים של שרון והטענות להתערבות בנו עמרי; ועל הניהול המוזר של לשכתו, שמתפקדת בלי מנהל לשכה ועם יועץ חובק עולם בשליש משרה שמופקד על התחום המדיני; ועל החקירות והפרשיות שנכרכו בו ובמשפחתו, ודרכו של שרון להתמודד איתן.

שפרן טוען שהתערבבנו מדי עם שרון ועוזריו, שהווילון בין אנשי הלשכה והעיתונאים לא היה סגור. מה לעשות – כדי לדווח על שרון צריך לדבר איתו ועם עוזריו. כל יום. כמה פעמים ביום אם צריך. האם בגלל זה העלמנו משהו מהקוראים, המאזינים והצופים? או שדווקא כך הצלחנו להביא מידע מדויק ומעודכן יותר? הרי גם אילו מישהו חשב להפנות מבט, או לשמוט סיפור, היתה התחרות דואגת שהדברים יתפרסמו בכלי תקשורת אחר. כל מי שטס עם ראש הממשלה, כל ראש ממשלה, יודע שהיריבות המקצועית בין הכתבים חזקה בהרבה מהאחווה והשיתוף.

אין ספק ששרון יודע להתנהל מול התקשורת טוב מקודמיו. הוא משלב נגישות רבה בשיחות סגורות, עם מיעוט ראיונות לציטוט. כך מובטחת דריכות תקשורתית למוצא פיו. וגם כשהוא מתראיין, טרם נמצא העיתונאי שהצליח להסיטו מדף המסרים שהכין ושינן מראש. בזה באמת נכשלנו, והנה אתגר מקצועי לכולנו. אבל איש ממראייניו של שרון, גם לא מעיתונאי השמאל, לא עשה לו הנחות וויתר על שאלות כדי לעזור להתנתקות. העובדה ששרון מנוסה וממושמע, ולשכתו פחות מבורדקת משל ראשי ממשלה אחרים, אינה כשלעצמה סיבה לתקוף אותו. או את העיתונאים.

שרון חסם אותנו לא רק בהתנהלות ממושמעת. הוא הצליח בהשלטת מרותו על הפוליטיקאים האחרים ועל צמרת המנגנון הממשלתי, וכך סכר את רוב המקורות הפוטנציאליים. גופים רבי כוח כמו צה"ל, קהילת המודיעין, האוצר ומערכת המשפט, שמיררו את חיי קודמיו, מהססים להפעיל נגד שרון את נשק ההדלפה. הוא יודע כיצד לטפל בהם: שומר מרחק ממעשי השרים ("אינני עוסק בכך"), נמנע מעימותים עם פקידים ושופטים, מסלק את יריביו מהדרך. אין ספק שלתקשורת קל יותר עם ראשי ממשלה מסוכסכים וחלשים, שיריביהם חותרים לסלקם ומזינים את העיתונאים בהדלפות, כמו בימי בנימין נתניהו ואהוד ברק. האם בגלל זה עליה לעודד מריבות ובעיות בשלטון?

הטענות נגד התקשורת בסיקור ההתנתקות נחלקות לשניים: שלא הצליחה לפצח את מסתורי "הקופסה השחורה" של שרון, הרגע שבו הפנה עורף למדיניותו הקודמת; ושלא העירה בקול רם מספיק על מעשיו מאותו רגע. אבל מה רוצה שפרן שנעשה? שנניף דגלים כתומים במטוס ראש הממשלה? שנכתוב "העקירה" במקום "ההתנתקות"? שנמחה נגד "הקמת ממשלה ברוב ערבי"? סליחה? באיזה "רוב ערבי" מדובר, ולשם מה ההערה הגזענית? אולי שפרן ציפה שנחרים את שרון ולשכתו עד שיבטלו את הקצאת הכספים ליהדות־התורה ולשינוי?

פספסת, שפרן. אם רצית למחות, יכולת לרדת מהמטוס, להצטרף לתנועת מתנגדי ההתנתקות, להפגין בצמתים. אפילו לכתוב מאמר במדור הדעות, או להביע דעה בתוכנית דיבורים. עמודי החדשות, מהדורות הרדיו והטלוויזיה אינם הבמה המתאימה. שם תפקידנו לדווח, להסביר, ולא להטיף בעד ונגד. וחשוב לשמור על ההבחנה הזאת, מלאכותית ככל שתהיה.

הטענות של שפרן ושל אנשי הימין, שהתקשורת משת"פית של שרון וההתנתקות, מצלצלות מוכרות. הרי רק לפני שנתיים־שלוש שמענו אותה ביקורת, רק במהופך, מצד שמאל. אז אמרו עלינו שאנחנו שפוטים של ראש הממשלה והצבא, שקיבלנו בלי ערעור את טענותיהם נגד יאסר ערפאת, שדחפנו את הציבור לוותר עליו כפרטנר, שתמכנו בחיסולים ובמחסומים ובגדר, והתעלמנו מהכיבוש, מהמאחזים וממצוקת הפלסטינים. וגם אז הטענות החמיצו את העניין, וביטאו בעיקר את התסכול של בעליהן, שלא הצליחו לשכנע את הציבור בצדקת המסר שלהם, ובחרו להאשים את השליח.

אבל השליח אינו אשם: דיווחנו על כוונות שרון להכניע את הפלסטינים ולרמוס את ערפאת, כפי שדיווחנו בהמשך על מאבקו במתנחלים. מי שמתנגד למדיניותו, צריך למצוא את הדרך לכיכר העיר וללבבות האזרחים; לא לבוא בטענות לעיתונאים מקצועיים, שעשו ועושים את עבודתם.

אלוף בן הוא הכתב המדיני של "הארץ"

גיליון 57, יולי 2005