אולמרט, דמדומים

בעוד שפסקי דין מתוקשרים מכילים תמיד מרכיב מענג (או מייסר) של הפתעה, סיקורם (במציאות העיתונאית העכשווית) הוא פעמים רבות מדי צפוי להחריד.

מסמכים אחרים העומדים במרכזם של אירועים תקשורתיים לאומיים, למשל דו"חות מבקר המדינה (במקרה של המבקר האחרון לפחות), מטופטפים לתקשורת ולצרכניה טיפין טיפין, מן הסדקים והחרכים, עד שביום הפרסום החידוש הוא רק בנוסח המלא והמפורט, שאיש (כמעט) ממילא אינו קורא. פסקי דין, לעומת זאת, אינם מודלפים (למיטב ידיעתי) או מוכתבים (יש להניח ולקוות), והם מגיעים אל הציבור, וקהל העיתונאים בתוכו, טריים ובלתי ידועים, כלחם חום ביום הילקחו.

ברם, בחלוף הרגע הראשון, המענג והמייסר, שבו מחלחלת ההבנה בדבר המסקנה הסופית של השקלא וטריא המשפטית (כמה-כמה), ממשיך הסיקור אצל עיתונאים רבים כאילו לא היתה הכרעת דין, וביתר דיוק: סיקור הכרעת הדין, תהא אשר תהא, נחבט מאותו רגע עוד ועוד בפטישי האג'נדה עד שאלו מכופפים אותה כך שתתאים לקו המערכתי (או האישי). כאילו העיתונות המפלגתית מעולם לא מתה, רק הכסות האידיאולוגית קמלה ושלד עצמות האינטרסים ומערכות הקרבה נוצץ מבוהק הדפים הלבנים ומלובן שיני הפרשנים. ובכלל, מי הם פרשנים ומי הם מקורבים? כמו בחסד נוצרי מופלא, מתהלכים בינינו אנשים ששתי הישויות מתקיימות בקרבם בבת אחת, ואפילו ללא הייסורים שהתלוו לכך אצל בנו של אלוהים.

כך, בעקבות ערוצי הטלוויזיה, תחנות הרדיו ואתרי האינטרנט אתמול, מגיעים היום העיתונים ומסייעים להמחיש כיצד הופכת העיתונות הישראלית מעיתונות חופשית, שאולי התקיימה רק בדמיון נוסטלגי, לעיתונות שבויה. "ישראל היום" מאוכזב מהכרעת הדין, "ידיעות אחרונות" צוהל. האכזבה והצהלה משתלטות על העיתונים הללו, על כותביהם ועל עורכיהם עד שאלה נעשים מקשה אחת: עיתונות קו. "הארץ", על אף שעיתונאיו אחראים לרבות מהחשיפות שהובילו למשפטים וגם לחלק גדול מההתלהמות התקשורתית לפניהם, מציג היום סיקור הגון והוגן. "מעריב" מציג חזית מעורבת, עם קו עריכתי שיותר משהוא מוטה, הוא מתלהם.

לכאורה, שני עיתונים מול שני עיתונים, תמונה שאמנם כדי לצייר אותה נדרשת העלמת עין מסוימת, אך גם כך משך חייה מוגבל: בעוד ששני העיתונים הראשונים הם המובילים היום מבחינת תפוצה וחשיפה ונהנים מחוסן כלכלי יחסי, שני האחרונים במצב כלכלי חמור, ויש אומרים, עד כדי חשש לעצם המשך קיומם.

ובכל זאת, עיתוני הדפוס, המגיעים באיחור גדול אחרי האירועים ובעצם קיומם הם אנדרטה לזמנים שרק לכאורה ממשיכים להתקיים, מוכיחים כי הם, נציגי אותם זמנים לא מקוונים, הם גם נציגיהם של תכונות מקצועיות, של ריסון ואיפוק מסוימים ויחסיים, של שאיפה לפחות למראית עין של הוגנות. הפער הזה, בין אמצעי המדיה ומה שנראה כהעדרה של דיפוזיה בין עיתוני הדפוס לבין מקביליהם ובעיקר ממשיכיהם, מגביר את החשש כי תקופת המעבר שהעיתונות שרויה בה כעת תהיה תקופת דמדומים, ולא דמדומי שחר.

אשמים מחוסר ראיות

"הזיכוי", נכתב באותיות שמנות בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", לצד תצלום של אולמרט המחייך הנפרש לכל אורך השער, מקרחתו ועד נעליו המצוחצחות. "הזיכוי", כאילו לא היתה הרשעה. והרי הרשעה היתה גם היתה. כותרת המשנה מדגישה את הפרטים הנוחים לאולמרט ומצניעה את אלה שאינם נוחים לו. הקו הזה תקף לאורך הסיקור שמקדיש היום, גם היום, "ידיעות אחרונות" לענייניו של אהוד אולמרט. כצפוי, המוסף היומי מוקדש לעיקרי הכרעת הדין. ב-2004 הדפיס העיתון במלואה את החלטתו של היועץ המשפטי מני מזוז לסגור את תיק "האי היווני" נגד שרון ובניו; היום מוגש רק תקציר של התקציר (ההכרעה המלאה תופסת 750 עמודים), על פני שמונה עמודים. הנייר התייקר, האג'נדה לא.

שער "ידיעות אחרונות", 11.7.12

גם בקונטרס החדשות מוקדשים עמודים רבים לסיקור הכרעת הדין, ולעמוד הראשון אפילו מצורף מדריך תוכן חגיגי. פרשני העיתון הבכירים והוותיקים נרתמים: נחום ברנע, סימה קדמון, שמעון שיפר, בעז אוקון, אפילו רפי גינת מעניק הופעת אורח. נעדרים מהפודיום: חנוך דאום ויועז הנדל. "זכאי, פה אחד" היא הכותרת המטעה לדיווח החדשותי על הכרעת הדין, התופס שני עמודים בלבד מתריסר. עיתונות ה"בעד ונגד" השטחית של "ידיעות אחרונות" מגיעה כאן לשלב הבא, זה של עיתונות פה-אחד. הפרשנים, העורכים והכתב מעלים את אולמרט על הכיסא ומברכים אותו ביום חגו, ובועטים בכל הכוח בפרקליטות ובפרקליטים. בעד אולמרט, נגד הפרקליטות.

אם טוריהם של נחום ברנע או סימה קדמון היו נקראים בנפרד, כחלק ממעטפת עיתונאית שונה ובאריזה אחרת, אפשר היה לקבלם כחומרים עיתונאיים ראויים, המקפידים להציג תמונה רחבה של האירועים, גם אם בנימה הנוטה במובהק לכיוון פרשני מסוים. אבל באופן שבו "ידיעות אחרונות" אורז את החומרים שמנפקים לו פרשניו הבכירים, בחברה שהוא מארח להם ובצבע שהכל צבוע בו, העיתון נקרא היום, גם היום, כמי שבדיווחיו על אולמרט משוחח בהתרגשות על קורותיו של חבר.

"בית-המשפט הכריע שלא היו מעטפות כסף, לא היה ולא נברא", מצטט איתמר אייכנר את אולמרט עצמו. "לא הולכתי שולל את ארגוני הצדקה", הוא מצטט עוד. "אי-תקינות פרוצדורלית", הוא מצטט עוד את ראש הממשלה לשעבר. הציטוטים מופיעים גם בעיתונים האחרים, אולם רק ב"ידיעות אחרונות" הם צובעים חלקים גדולים כל-כך של שאר הסיקור. המציאות הפוכה: הכרעת הדין מזכירה במפורש סכומים גדולים של כסף מזומן העוברים מידיו של טלנסקי לידיו של אולמרט (במעטפות או ארוזים בגומיה? בפסק הדין נכתב "מעטפות"); הכרעת הדין קובעת במפורש כי ארגוני הצדקה רומו (ולכן הורשעה שולה זקן, עוזרתו של אולמרט, ששתקה ולא העידה, ולכן השופטים נאלצו לקבל את טענתו של אולמרט כי הוא לא ידע ולא שמע). ההרשעה בפרשת מרכז-ההשקעות, על-פי השופטים, היתה משום שאולמרט עסק שוב ושוב בענייניהן של חברות שיוצגו על-ידי חברו הקרוב אורי מסר, ואף היטיב עימן. זה אותו אורי מסר ששמר בכספת שלו סכומי כסף גדולים – מיליונים – שהגיעו מטלנסקי.

מגדיל לעשות שמעון שיפר, שתחת הכותרת "הקנוניה" ממחזר את הטענות בדבר מעורבות פוליטית בתיקי אולמרט. יש לשמוח על כך שההאשמות הקונספירטיביות בדבר תפירת תיקים, שליבלבו בזמן מלחמות העיתונים הגדולות סביב מערכת המשפט, הפכו נדירות יותר. חבל ש"ידיעות אחרונות" מעלה אותן כעת, בלי שיספק ולו בדל הוכחה. בכלל, יותר משהוא מתרפק על אולמרט, "ידיעות אחרונות" חובט בפרקליטות. אי-אפשר להחמיץ את תנופת החבטה הזו. ביום שמסמך מסוים מאוד עומד במרכזו ("מסמך", נכתב בלוגו עמודי המוסף היומי של העיתון, המצטט את הכרעת הדין), המגמה הזו צורמת עוד יותר: הרי השופטים, המודעים היטב ליכולתם לבטא את דעתם בפסקי הדין גם על מי שאינו הנאשם במשפט, בחרו שלא למתוח בדל ביקורת על התביעה.

אפילו מדור הרכילות של המוסף הכלכלי מקדיש אייטם מתלקק לאולמרט (שממנו עולה כי הכותב אינו מכיר את הביטוי "יש שופטים בירושלים", שנאמר על-ידי מנחם בגין ביחס לשופטי העליון, ולא על-ידי אולמרט ביחס לשופטי כדורגל). ובעמ' 14 מדווחים יובל קרני וצביקה ברוט על ההשלכות הפוליטיות של הכרעת הדין וחוזים/מבשרים: אולמרט ירוץ בקדימה, ולקראת הבחירות יתאחד עם מפלגות חיים רמון ויאיר לפיד. מפלגת האול-סטארז של "ידיעות אחרונות" קורמת עור וגידים.

לא מפויס, לא רגוע, לא מושחת

"הארץ" הוא עיתון הגון בדרך כלל; אם לא בגלל אופיים של עורכיו, בגלל תכונותיו המסורתיות של העיתון, ובראשן הריסון היחסי השולט בדפיו. יוצאי דופן נרשמים מדי פעם: ביחס למתנחלים ועוד יותר מכך ביחס למערכת המשפט. בשנים האחרונות התאפיינו כמה מההתפרצויות הללו בדיסוננס: החזית האחידה ביחס לבית-המשפט החלה להתפורר כש"הארץ" החל לתקוף אישים ממערכת המשפט שלא תאמו את עמדותיו באשר לאותה מערכת משפט, ובכלל. בהתחשב בכך ש"הארץ" היה ראש וראשון לטוענים בראש חוצות כי אולמרט מושחת וכי יש להעמידו לדין, להרשיעו, לשולחו לכלא באי השדים ולאבד את המפתח – ניתן היה לצפות היום לסוג של טירוף מערכות בעיתון, לאיזו מתקפת פסיב-אגרסיב על השופטים, לגל צדקנות.

אלו אינם מתרחשים, או לפחות אינם מוצאים את ביטוים בין דפי העיתון. "מכה לפרקליטות: זיכוי כמעט מלא לאולמרט", נכתב בכותרת הראשית. הדיווח החדשותי ממצה, הטורים כמעט שאינם מאריכים שלא לצורך. אין הרבה מה להגיד על סיקור "הארץ" את סיומם של כמה ממשפטי אולמרט, וטוב שכך. סולידיות היא שם המשחק, וכשהסביבה כולה עסוקה בלהתרגש ולאנפף ולשלוח אנשים להתאבד, זהו משחק מנצח.

"הארץ", כמובן, אינו מצטרף לציד המכשפות נגד הפרקליטות, אולם מציע בכל זאת לקח: "כבר כעת ברור מה הלקח שאותו נכון להפיק משנות-אולמרט כדי להבטיח את עתיד כולנו: להרגיע. לפייס. לא לרדוף. להיות ענייניים ולא מוטים, להבחין בין עיקר לטפל. לשמור על משילות הממשלה ולשמור על עצמאות המשפט ולחזור לשפיות". זהו, כמובן, לקח ש"הארץ" צריך להפנות כלפי עצמו. "בית-המשפט פעל ללא מורא ובמנותק מהילולת התקשורת", נכתב במאמר המערכת; את ההילולה הזו הוביל, או למצער שימש בה שחקן מרכזי, "הארץ" עצמו.

מצד שני, אין זה מובן מאליו כלל שזהו לקח נכון. בניסוח אחר: זהו לקח שגוי ואפילו צבוע ופחדני. נכון שאפשר וצריך לוותר על שנינויות לשון וקביעות נמהרות כמו אלו שהפגין אמיר אורן בכתיבתו על פרשות אולמרט בזמנו; אולם הטיפול שהעניקו עיתונאי "הארץ", וגידי וייץ ואורי בלאו בראשם, לחשדות נגד ראש הממשלה אהוד אולמרט לא היה מפויס, אלא לוחמני, ולא היה רגוע, אלא עצבני, והיו בו בהחלט סממנים של רדיפה. זו לוחמנות בריאה ועצבנות מבורכת. עיתונאים צריכים לרדוף אחרי ראשי ממשלה שמקבלים מעטפות כסף (סליחה, לא ודאי שהכסף היה נתון במעטפה) ושראש הלשכה שלהם מרמה ארגוני צדקה. זה אינו החלק הטפל של העיתון, אלא לב לבו. בניגוד, אגב, למאמרי הפובליציסטיקה.

היסוד הנפשי

גם "ישראל היום" יוצא היום לאור, ב"גיליון ענק – 64 עמודים". לכתוב על "ישראל היום" זה כמו לכתוב ביקורת אוכל על קערת קורנפלקס. לא מדובר בארוחה מזינה, אפילו לא בחטיף מושחת. סתם דייסה דלת קלוריות, או במקרה כמו זה של היום: דייסה בקערת ענק. "הזיכויים וההרשעה", נכתב בכותרת הראשית. 17 העמודים הראשונים מוקדשים לסיקור הכרעת הדין. "'היסוד הנפשי' ומעטפות הדולרים", נכתב בכותרת הכפולה הפותחת. זה הקו של העיתון, המדגיש את כל המושחת והאפל העולה מהכרעת הדין, ומשתדל להתעלם מן היתר.

מוטי גילת ודן מרגלית הוותיקים, יחד עם מתי טוכפלד, מזכירים לאולמרט את כשלונותיו ומחדליו. הקול הבודד הנישא נגד הרוח חתום על-ידי כותב אורח (גבי אביטל), וגם הוא אינו בא לומר מלה טובה על אולמרט, אלא משמש מס שפתיים עבור העוינים מסורתית את הפרקליטות מקרב קוראי העיתון. סיקור הפרקליטות בדיווחי החדשות מוטה בבירור לטובתה, ויש גם טור "בעד". יש גם, כמובן, ורק ב"ישראל היום", ידיעה מיוחדת המוקדשת (בליווי תצלום גדול) לדבר ראש הממשלה בנימין נתניהו. אביעד הכהן מספק פרשנות תמציתית וקולחת להכרעת הדין. הזיכוי, הוא מדגיש, היה מחמת הספק.

כמו "ידיעות אחרונות", גם "ישראל היום" הוא עיתון מוטה. אמנם ביום כזה, מול מי שהגיע לדרגה הרמה ביותר במערכת השלטונית במדינת ישראל והצליח להסתבך בשלל פרשות שחיתות, ויצא מהן רק בשן ועין (ובהרשעה פלילית אחת בלבד, בינתיים לפחות), קשה יותר לנטור על הטיה נגדו מאשר לרטון על הטיה לטובתו. ובכל זאת: הטיה היא הטיה ועיתונות שבויה היא עיתונות שבויה.

טובת הנאה

ב"מעריב" אפשר למצוא, אם מחפשים, קו מערכתי. רוב הטורים תומכים באולמרט (בן כספית, לילך סיגן) או מנגחים את מערכת המשפט (בן-דרור ימיני ואודי סגל, כתב פוליטי ההופך לפרשן משפטי ומספק את אחד הרגעים הקומיים של הסיקור היום, כשהוא מסגיר את מקורות השכלתו בתחום: "עשרות סדרות טלוויזיה משפטיות"). גם רוב הכותרות ("דין וחשבון" היא הכותרת הראשית נטולת המשמעות, אולם בעמודים הפנימיים הכותרות הן "זיכוי מהדהד", "משפחת אולמרט שמעה על הזיכוי – ופרצה בבכי" ו"פרקליטים על הקרשים". אולם הדיווח, של נועם שרביט, הגון, מקיף ואינו מוכתב אג'נדה.

שער "מעריב", 11.7.12

מן הכפולה הפותחת מוקדשים עמוד וחצי לטור מקושקש כרגיל של בן כספית, ההופך היום לגרופי של ראש הממשלה לשעבר שחזר מן הכפור. יובל דרור כבר כתב כאן על אמינות הפרשנות של כספית בראי כתיבתו על אולמרט, וכדאי לקוראי "מעריב" לעיין היום בטור הזה שוב. "השופטים קבעו שלא לקח מאום לכיסו, שההחלטות שלו היו נכונות ושלא קיבל טובת הנאה", כותב כספית. זהו הבל מוחלט. לא היה ולא נברא.

ברנע, למרות יחסיו עם אולמרט, למרות האכסניה שבה הוא כותב את טוריו, מביא היום באריכות את גרסת לדור אחרי שאשכרה שוחח איתו, און דה-רקורד. "האם אתם רודפים את אולמרט?", הוא שואל את לדור, ומביא את תשובתו: "אני לא מפחד מהתקשורת ולא מפחד מבית-המשפט. אכפת לי מהאנשים שעובדים איתי. דבר איתם. אם תשמע מהם שאנחנו רודפים, מנפחים, הופכים זבובים לפילים, יהיה לך אצלי פתחון פה. ההפך הוא הנכון. למה שלדור ירדוף את אדון אולמרט? הוא לא חבר שלי, אבל היינו בסוג של ידידות מרוחקת. כשפתחתי משרד הוא שלח לי ברכה. גם בהשקפותי הפוליטיות אני לא נגדו, אין לי חשבונות נגדו, אישיים או פוליטיים, וזה מה שצריך לומר על כל חברי כאן. עורכי-הדין והיחצנים שלו מפמפמים סיפור שלא היה ולא נברא. אני לא שמח שהם עושים את זה. אני לא שמח שאתם קונים. אז מה אני יכול לעשות?".

בן כספית חושב שהוא נחום ברנע של "מעריב", אבל הוא אפילו לא הסימה קדמון שלו.

ביקורת טלוויזיה

"'חדר החדשות' מנסה לשחזר עולם שאף פעם לא התקיים – עולם של סמכות ובהירות, של נאורות לאומית וחוכמה שופעת שנדחסת לפריזמה היומית של וולטר קרונקייט", כותבת אמילי בל, מנהלת המרכז לעיתונות דיגיטלית בבית-הספר לעיתונות של אוניברסיטת קולומביה, בכתבה מתורגמת מה"אובזרבר" במוסף היומי של "מעריב", על סדרת הטלוויזיה החדשה של התסריטאי ארון סורקין.

תזכורת

תיק סגור, תיק פתוח / אורן פרסיקו
תיק אולמרט-לאומי, שכונה "פרשת השחיתות החמורה ביותר בתולדות המדינה", נסגר החודש על-ידי פרקליט המדינה. מה אומרים כעת העיתונאים שכיסו את הסיפור במשך כשנתיים וקבעו כי הוא זה שיפיל את ראש הממשלה?