"לא יעלה על הדעת לסכן כתב ישראלי בגלל מלחמה בגיאורגיה", אומר קובי אריאלי, עיתונאי "מעריב", בעקבות פציעתו של שליח "ידיעות אחרונות" לגיאורגיה, צדוק יחזקאלי. לדברי אריאלי, שהתבטא בעניין גם בתוכנית ביקורת התקשורת "המגרסה", יש להותיר את הסיקור של מלחמות זרות אשר לא נוגעות לישראל בידי סוכנויות הידיעות הבינלאומיות.
הפציעה הקשה של יחזקאלי פתחה שלשום את מהדורות החדשות, והעלתה את סוגיית הסיקור העיתונאי מאזורי קרבות על סדר היום הציבורי. "הסוכנויות הבינלאומיות הוקמו בדיוק לשם כך", טוען אריאלי, "כיוון שלא יעלה על הדעת שעיתונאי מ'ידיעות אחרונות' או מ'קוריירה דלה סרה' ייסע לגורי כדי לסקר מלחמה. לכן הקימו את רויטרס ו-AP, ומזה הן מרוויחות כסף. הבחורים שלהם אמיצים וששים אלי קרב, ופרושים בכל העולם. אין צורך בעידן CNN ו-AP ורויטרס בכתבת צבע אישית של כתב 'ידיעות אחרונות'. אני בטוח שבמקום גדול כל-כך כמו גורי אין לך סיכוי להיווכח באופן ישיר בלחימה, אתה יושב בלובי של המלון או בלשכת העיתונות ורואה CNN כמו כולם, ומשוחח עם אזרחים".
יחזקאלי דווקא סיפק רק יום קודם לכן תיאורים של הבורחים, ושל הזוועות שראה.
"אני מוותר על התיאורים הללו. אל"ף כי זה מסוכן, ומשפחת יחזקאלי כבר יודעת שזה מסוכן, וגם אם זה רק חצי מסוכן, מה ההתלהבות? מה קרה? למה לא לעשות פול כמו שמקובל בדובר צה"ל? אפשר לחשוב, כל כלי תקשורת מחזיק שם שני אנשים, זה מיותר לחלוטין. מזעזע אותי שמלחמת צ'צ'ניה, שהיתה פי מאה יותר אכזרית ועקובה מדם ופי מאה יותר לא צודקת, לא זכתה לאזכור, רק במדורי חוץ, אבל המלחמה בגיאורגיה חוגגת כבר שבוע בחוסר פרופורציה מטורף, רק בגלל שזו עונת המלפפונים בעיתונות. לא זו בלבד שלקחו את עשרת העמודים הראשונים לטובת החרטא הזאת עוד שולחים לנו את צדוק יחזקאלי שיחטוף שם כדורים?”
כתבי סוכנויות הידיעות לא יביאו לך משבצת על גורל הקהילה היהודית במקום.
"אז אנחנו נוותר על המשבצת הזו".
"עיתונאי מלחמה", גרסת הבובה (צילום: "כרונו טויס")
דברים דומים עולים גם מהטור שכתב מתי גולן בעיתון "גלובס". גולן טען כי מוצדק לשלוח כתב לאזור מלחמה רק כאשר למדינה בה פועל אמצעי התקשורת יש אינטרס ישיר במלחמה, וגיאורגיה אינה מקרה שכזה. "אם תקראו את הכתבות מגיאורגיה, תראו שאת רובן אפשר היה לכתוב מהארץ", כתב גולן, והעלה את השאלה: "אז למה ולאיזה צורך משוגרים הכתבים? - כדי שאפשר יהיה לכתוב על הדיווח 'מאת שליחנו ...'. בשביל זה שווה לסכן חיי אדם?".
"זה חוסר הבנה מוחלט של עיתונות", אומר בתגובה גדעון לוי, שליח "הארץ" לגיאורגיה, אשר מאז פציעתו של יחזקאלי הספיק לבקר בעיר גורי מספר פעמים ולדווח משם. לדברי לוי, "עיתונות צריכה למלא את תפקידה בכל מקום. זה דבר אחד דיווח של סוכנויות, ודבר אחר דיווח של עיתונאי ישראלי שנמצא פה. זה נכון בכל מקום - בעזה, בתל-אביב ובטביליסי. אנחנו כותבים לקוראים ישראלים, אנחנו מכירים אותם, ואחרת בכלל אפשר לסגור את כל העיתונים בעולם ולהסתפק בסוכנויות".
לוי מודה שחשש קיים כל הזמן, אך לדבריו הוא ועמיתיו הישראלים לא שינו כלל את נוהלי הדיווח ואמצעי הזהירות שהם נוקטים בעקבות פציעתו של יחזקאלי. "זה היכה את כולנו בהלם ביום הראשון, אבל מטבע הדברים, אנחנו ממשיכים הלאה", הוא אומר.
לגבי הטענה כי לסכסוך זה אין כל קשר לישראל ולכן הסיכון בשליחת עיתונאים ישראלים למקום מיותר, אומר לוי כי הוא עצמו אינו מחפש דווקא את הזווית הישראלית-יהודית אך בכל מקרה זו קביעה לא נכונה. לדבריו, "לישראל יש חלק במלחמה. ישראל סיפקה נשק ואימנה צבא, ויש גם קשר יהודי חזק מאוד. היינו אתמול אצל השר שאחראי על כל המחוזות האלה, הוא מדבר עברית כמו שלי ושלך".
כמה שיותר קרוב ללב האירוע
רון בן ישי העלה ב"ידיעות אחרונות" סיבה נוספת לחשיבות הימצאותו של עיתונאי בשטח מלחמה – כוח הרתעתי אל מול חיילים המבקשים לבצע פשעים. "ראיתי לוחמים שהתכוננו לבזוז בתי אזרחים נרתעים", כתב בן ישי, "ומוותרים על כוונתם אחרי שהבחינו בנוכחות העיתונאים ובמצלמות שכוונו אליהם. כן, זה משהו שבהחלט שווה לסכן את החיים עבורו".
אריאלי רואה את הדברים אחרת. "אני מדבר כפרובינציאלי ישראלי", הוא אומר, "ואני לא חושב שצדוק יחזקאלי צריך להיות חלק מהמאמץ הגלובלי הזה של עיתונאים. אני לא מכיר בסיפור הזה של קדושת העיתונות. אני מתייחס לזה ככלי שעשועים בסופו של דבר. לא יעלה על הדעת שמישהו ימסור את נפשו בשביל הסיפור הזה".
עיתונאי "הארץ" יובל אזולאי, שנפצע בעת סיקור מלחמת לבנון השנייה לפני מעט למעלה משנתיים, עדיין נמצא בתהליכי שיקום מפציעתו, ולדבריו רק משום כך הוא אינו יוצא אל השטח באותה התדירות כבעבר. מבחינה עקרונית, הוא מדגיש, לא חל כל שינוי בתפיסת עולמו.
"עיתנאי צריך להיות בכל מקום שיש בו התרחשות", אומר אזולאי. "עליו להיות כמה שיותר קרוב למקום ההתרחשות, ללב האירוע, כדי להבין את האירוע, כדי לדובב את האנשים בצורה נכונה, כדי לא להיות נתון למניפולציות של צד כזה או אחר. עם הסיכון ועם העובדה שמדובר באזור קרבות, אני עדיין חושב שאין תחליף לעיתונאי בשטח".
גם אזולאי לא מסכים עם הטענה כאילו ישנן מלחמות שאינן צריכות לעניין את הציבור הישראלי. "אני לא מצליח לעשות את ההבחנה בין מלחמה למלחמה. מבחינתי, מלחמה, ולא משנה אם הצד שלך מעורב בה, או אם הוא קרבן או תוקף - היא קודם כל אירוע חדשותי ממדרגה ראשונה. להשתייכות הלאומית שלך בבואך לסקר מלחמה ככתב חדשות, אין משמעות מיוחדת. זו שליחות מקצועית נטו".
"אם היו שולחים אותי, אני בלי היסוס הייתי יוצאת", אומרת כתבת גלי צה"ל הדס שטייף, מהעיתונאים הישראלים היחידים שנכנסו לשטח לבנון במהלך מלחמת לבנון השנייה. “חשוב שכתבים יהיו בכל מקום", היא מוסיפה וטוענת כי גם לדעתה אין די בהסתמכות על כתבי סוכנויות הידיעות: "זה לא אותו דבר, זו ראייה אחרת. הניסיון שלנו במלחמת קיום מביא אותנו להסתכל על הדברים אחרת ולהזדהות אחרת. אנחנו גם נביא את האספקט הישראלי, שאף אחד אחר לא יביא. אני גם חושבת שזה לא נכון – או שאתה עיתונאי שטח או שלא. אם אתה עיתונאי שטח אתה צריך להיות בכל מקום שיש בו התרחשות של ממש, גם במחיר שאתה מסכן את עצמך. זו זכות הקיום שלנו. מי שלא מבין את זה ואין לו את זה בדם, שלא יהיה כתב שטח".
איפה עורך צריך לשים קו ולהחליט שלשם הוא לא שולח כתב?
"תמיד יש ויכוחים במערכות אם לשלוח או לא. אבל ההחלטה הסופית היא של העיתונאי עצמו; אף אחד לא כופה על אף אחד. אני לא חושבת שעיתונאי שטח, שזה בדמו, יכול לשבת ולראות שמשהו מתרחש בעולם, והוא יושב מנגד ולא לוקח חלק בזה".
כתבת קול-ישראל, כרמלה מנשה, מודה כי לדעתה צרכן התקשורת לא מעריך ולא מבדיל בין סיקור מהשטח לבין סיקור מחדר המערכת, אך לדבריה, אין תחליף להימצאות עיתונאי ישראלי במקום ההתרחשות.
"זה לא כל כך מעניין את הקוראים שכתוב שם למעלה 'שליחנו למוסקבה' או 'שליחנו לגיאורגיה'", אומרת מנשה, "אבל זה לא מה שצריך לעמוד לנגד עינינו. עיתון שמכבד את עצמו, תחנה שמכבדת את עצמה, חייבת לשלוח נציג. זה חלק מהעבודה כעיתונאי, לסכן את חייך. אין כאן שאלה. מה, השיקול היחיד שצריך לעמוד לנגד עיני העורכים הוא אם אתה מסכן את עצמך או לא? אז לא תסקר שום דבר. לדעתי, אתה מועל במקצוע שלך אם אתה לא שולח. אם אתה לא נמצא במקום ההתרחשות".
מנשה מעריכה כי בעקבות פציעתו של יחזקאלי לא תשתנה מדיניות שיגור הכתבים לאזורי סיכון ב"ידיעות אחרונות" ובכלי תקשורת אחרים, ומוסיפה: “אנחנו חייבים להיות נאמנים למקצועיות וליושר שלנו. חייבים להמשיך בעיתונות המסורתית, העמוקה, של השטח כיוון שזאת העיתונות האמתית ואין בלתה".