בפברואר 1948 פרשה מ"ידיעות אחרונות", אז העיתון היומי הנפוץ בארץ, קבוצה גדולה של עובדים בראשות העורך עזריאל קרליבך. המהלך, שכונה "הפוטש הגדול", בא בעקבות חילוקי דעות עם המו"ל, יהודה מוזס. הקבוצה הקימה עיתון חדש בשם "ידיעות מעריב".

בהצהרת כוונות שנדפסה בעיתון החדש התייחסו המייסדים לכך שהבעלות על העיתון היא בידי העובדים:

"דבר זה מבטיח אי-תלות גמורה של העיתון מהשפעת בעלי הון פרטיים ומן אינטרסים של מפלגות וזרמים. דבר זה מבטיח את העצמאות הגמורה של המערכת במידה שאין דומה לה בארץ. זה עיתון של אנשים מכל שכבות העם – בעד אנשים מכל שכבות העם" ("מעריב", 15.2.1948).

המהלך הותיר את "ידיעות אחרונות" כמעט ללא אנשי מערכת, מינהלה והפצה, ואף ללא רבים מהמדורים והפינות שאיפיינו את העיתון עד אז, שכן כותביהם המקוריים בחרו להמשיך לפרסמם בעיתונם החדש. שמו של העיתון, "ידיעות מעריב", אמור היה לשכנע את הרוכשים כי בעצם עומד בפניהם אותו עיתון פופולרי שנהגו לקרוא עד כה, אך בגרסה משופרת, עצמאית ונקייה מהשפעות של גורמים לא-עיתונאיים (מאוחר יותר הוחלף השם ל"מעריב" בצו של בית-המשפט).

יוזמת העיתונאים הוכתרה כהצלחה מיידית – תפוצתו של "מעריב" עם הקמתו היתה כ-30 אלף עותקים ביום, ואילו "ידיעות אחרונות" מכר כמות זעומה בלבד. לקבוצת מקימי העיתון הצטרפו במהרה עיתונאים ועובדים רבים שפרשו מעיתונים אחרים.

העיתונאי זאב גלילי פירסם את הקטע הבא מן הדו"ח הפנימי של עזריאל קרליבך, שנכתב במלאת שנה להקמת "מעריב":

"ידיעות אחרונות לא המריא מן ה-15 בפברואר 1948 [...] מתחילה היה מחוסר עובדים, מנגנון וקוראים גם יחד ותפוצתו ירדה עד אפס [...] כל שאנחנו עושים הוא מחקה בנאמנות של תוכי [...] אם כי החיקוי הזה נעשה בסגנון גרוע, בתוכן דל ובטעם מפוקפק ביותר, הרי בשטח האינפורמטיבי מעולם לא פיגר אחרי 'מעריב' [...] וכך העלה את תפוצתו מאפס ממש ל-15 אלף עותקים".

מאחר שלא היה בידי מקימי "מעריב" די הון להקמתו ואחזקתו הסדירה של עיתון יומי, הוחלט להיעזר במשקיעים חיצוניים (ובראשם משפחות חפץ ובן-עמי), שרכשו כמחצית ממניותיה של חברת ההוצאה-לאור שהוקמה לצורך כך, הוצאת מודיעין בע"מ. יתר המניות נמסרו לידיהם של העובדים. בעיתון החדש הונהגה הפרדה גורפת בין המערכת ובין הבעלים. עם זאת, ובניגוד לרושם שעשוי היה להיווצר מהצהרת הכוונות של המקימים, מערכת העיתון לא התנהלה באופן דמוקרטי לחלוטין, שכן בישיבות הנהלת המערכת לקחו חלק אך ורק אנשי דור המייסדים.

עד אמצע שנות השבעים של המאה העשרים שמר "מעריב" על מעמדו כעיתון היומי הנפוץ בישראל, ובד בבד הצליח לאפיין עצמו כעיתון עם סטנדרטים עיתונאיים גבוהים, שהקפיד להעניק לקוראיו מידע מהימן, פרשנות מקצועית וכתבות עומק.

בשנות השישים החל "ידיעות אחרונות", בניצוחו של עורכו בפועל דב יודקובסקי, לבנות עצמו מחדש, תוך שימת דגש על דיווחים קצרים, סגנון כתיבה אחיד וקליל יחסית, מתן במה לקשת רחבה יחסית של דעות וסיקור נושאים עם אוריינטציה "עממית". "מעריב", לעומת זאת, דבק בעשייה עיתונאית מסורתית ובקו אידיאולוגי ציוני-ימני, בניצוחו של קרליבך, שהיה ממתנגדי מפא"י, ובניצוחם של ממשיכי דרכו – אריה דיסנצ'יק, העורך הראשי בשנים 1954–1974, שהיה ממייסדי תנועת בית"ר ואיש בטאון התנועה, "ירדן"; ושלום רוזנפלד, העורך בשנים 1974–1980, שהיה חבר בהנהגת בית"ר בפולין, מפקד פלוגת העבודה שלה בראש-פינה, אחראי שידורי החדשות ברדיו הפיראטי קול-ציון-הלוחמת של האצ"ל ועיתונאי ביומון התנועה הרביזיוניסטית, "המשקיף".

בדיעבד התברר כי יודקובסקי ואנשי "ידיעות אחרונות" מצאו דרך לייצר מערכת שתאפשר מראית עין של פלורליזם ותדע לענות על צורכיהן של אוכלוסיות רבות, עם מאפיינים תרבותיים ותפיסות פוליטיות שונות. כך, האמינו ב"ידיעות אחרונות", יוכלו לשווק עיתון אחד לחברה מגוונת ומפולגת, שבעבר נהגה לצרוך עשרות עיתונים מגזריים. "מעריב", לעומת זאת, הגביל את דריסת רגלם של כותבים שלא התאימו לתפיסות המערכת. דן כספי ויחיאל לימור, בספרם "המתווכים", משערים כי חרף גוויעתה של העיתונות המפלגתית והלועזית ופנייתם של הקוראים ליומונים הפרטיים בעברית, ייתכן שהיחלשותו של "מעריב" בשנות השבעים נבעה מכך ש"ידיעות אחרונות" פעל ב"אוריינטציית רווח", שלפיה הקו המנחה בהתנהלותו של עיתון הוא קו כלכלי, שבאופן טבעי מנסה להשיג כמה שיותר קוראים, בעוד "מעריב" פעל לפי "אוריינטציית השירות" המעוגנת בתפיסת השליחות העיתונאית, שיש בה מן הרצון לתיקון עולם, היא תמיד אידיאולוגית ברמה כלשהי, ולכן בנויה לסיפוק צרכיו של פלח שוק מצומצם יחסית.

ב-1975 עדיין התהדר "מעריב" בכותרת "העיתון הנפוץ ביותר במדינה", וזכה לשיעור חשיפה של כ-56% בממוצע, לעומת שיעור חשיפה של כ-37% ל"ידיעות אחרונות". אולם הפער צומצם במהירות, ולקראת סוף העשור התהפך מאזן הכוחות בין שני היומונים, ו"ידיעות אחרונות" הפך לעיתון הנפוץ בישראל.

בסוף שנות השבעים התאים עצמו "מעריב" להתפתחות התקשורת האלקטרונית בארץ – הטלוויזיה והרדיו – שניכסה את היכולת לדווח בזמן אמת על האירועים שבעבר הופיעו בכותרות הראשיות בעיתונים. לפיכך החליטו אנשי העיתון לשנות את תפיסת התפקיד שלו, הגבירו את משקלם של מאמרי הדעה, הפרשנות וכתבות המגזין, קיצרו את הידיעות החדשותיות ואף ניסו לשפר את חזותו של העיתון באמצעות שינויים עיצוביים, הכנסת הדפסה צבעונית והגברת השימוש בתמונות. מ-1978 אף החלו "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" לצרף לעיתוניהם מוספים שונים בתחומי הבידור, הספורט, הכלכלה ועוד.

חרף הסתגלותו של "מעריב" לזירה התקשורתית החדשה, בשנות השמונים צמח הפער בינו ובין "ידיעות אחרונות", שב-1985 זכה לשיעורי חשיפה של 45% בימי חול ו-59% בסופי-שבוע, לעומת שיעור חשיפה של 19% בלבד בימי חול ו-26% בסופי-שבוע ל"מעריב". רק אז ויתר "מעריב" על כותרת המשנה שלו, "העיתון הנפוץ ביותר במדינה".

באוגוסט 1985 הוחלף העורך הראשי של "מעריב", שמואל שניצר, בעידו דיסנצ'יק, בנו של אריה דיסנצ'יק. במכתב ששלח אז שניצר לעידו דיסנצ'יק פרש העורך היוצא את תפיסתו על המציאות המשתנה ועל תפקידו של "מעריב" בתוכה:

"במגוון העיתונים כפי שהוא קיים היום בארץ, 'מעריב' הוא בעל אופי מוגדר וספציפי מאוד; ודעתי היא שעל האופי הזה צריך לשמור, אם רוצים אנו לשמור על אותם מעוזים אנושיים שכבשנו לנו בחברה הישראלית. יש תהליך של וולגריזציה בעיתונות הישראלית, והוא גם גורף הצלחות זמניות. אני משוכנע שבסופו של דבר תנצח העיתונות הטובה את הקלוקלת".

למרות דבריו אלה של שניצר, הבין דיסנצ'יק כי אם ברצונו ש"מעריב" יגדיל את תפוצתו, הכנסותיו והשפעתו בחברה, יהיה עליו לבצע שינוי דרסטי בעיתון. ואכן, ב-1987 השיקו דיסנצ'יק והמעצב שמעון זנדהאוס מהפכה עיצובית ב"מעריב", ובכללה החלפת הפונט הנפוץ והמסורתי שבו נדפס הטקסט הרץ, פרנקריהל, בפונט חדש שעוצב במיוחד עבור העיתון, נרקיסים. הכותרות המשיכו להידפס בגופן הקודם. השינויים לא התקבלו אצל הקוראים, ותפוצת העיתון, שממילא היתה בירידה, ירדה באופן תלול. כעבור כמה חודשים נאלץ "מעריב" לחזור בו מן השינוי. הידרדרות נוספת זו בתפוצה היתה, אולי, הקש שהביא למכירתו של העיתון שנה אחר-כך. הכניעה לקוראים והחזרה מן השינויים עשויה לסמל גם את השינוי שחל בתפיסתם של אנשי "מעריב" את היחסים בין העיתון ובין קוראיו, כפי שהובעה על-ידי דיסנצ'יק בשנה שבה השיק את השינוי:

"'מעריב' עשה במשך שנים ניסיון לחנך [...] אין לנו [עכשיו] כל כוונה לעצב את הקורא, ושום רצון לחנך אותו" ("מעריב", 6.3.1987).

ב-1988 חל שינוי בהרכב הבעלות על "מעריב", שסבל אז ממצוקה כלכלית חריפה וממיעוט קוראים, כאשר איל התקשורת הבריטי רוברט מקסוול רכש כרבע ממניות העיתון. בשנים 1990–1991 הרחיב מקסוול את שליטתו ב"מעריב", ואחזקותיו הגיעו ליותר מ-83% ממניות הוצאת מודיעין. ב-1991 מינה לתפקיד העורך הראשי את יודקובסקי, אדריכל "ידיעות אחרונות" במתכונתו המצליחה וראש הקבוצה הישראלית של "דיילי מירור" שבבעלות מקסוול. בתפקידו החדש נדרש יודקובסקי לשקם את "מעריב", שבתחילת שנות התשעים הגיע לשפל חסר תקדים: שיעור החשיפה שלו הגיע ל-16.1% בלבד בימי חול ו-25.1% בסופי-שבוע, לעומת "ידיעות אחרונות", שזכה אז לשיעור חשיפה של 50.2% בימי חול ו-66.9% בסופי-שבוע. יודקובסקי הניח שמשום שרובו של קהל היעד של "מעריב" התרגל זה מכבר לנוסחה אחת, נוסחת "ידיעות אחרונות", כדי לשבות אותו בחזרה יש ראשית כל לשכפל את נוסחת העריכה והדיווח של העיתון הנפוץ, וגם לעבור מפורמט רחב יריעה לפורמט של טבלואיד, וכך להקל על הסתגלותם של הקוראים ל"מעריב".

מתי גולן, במאמרו "'מעריב' – אנטומיה של כישלון" ("גלובס", 31.12.2006), מספר כי בשיחה שערך עם הכלכלן ד"ר יעקב שיינין, שהיה מופקד על התוכנית העסקית של "מעריב" בעידן מקסוול ויודקובסקי, סיפר לו הכלכלן כי ההחלטה לחקות את "ידיעות אחרונות" התבססה על היגיון פשוט, שלפיו אם יונחו בדוכני העיתונים שני עיתונים כמעט זהים – "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" – דינן של המכירות להתאזן. ואולם, טען מתי גולן, כוונתו של יודקובסקי נכשלה לאחר שבעקבות עיתון הבוקר "חדשות" נאלצו "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" להקדים את שעת הפצתם, דבר שעורר את הצורך לשווק את העיתון בשיטת המנויים, ולא באמצעות מכירה בדוכנים. "ואכן", כתב גולן, "'ידיעות' ו'מעריב' עברו במהירות לשיטת המנויים, שהפכה להיות מקור ההכנסה העיקרי שלהם. כלומר, התיזה על שני העיתונים הזהים שהקורא לא יבדיל ביניהם – התנפצה. כי כשאתה עושה מנוי אתה לא רואה את העיתון, אתה רוצה אותו. והרוב הגדול של הציבור רצה את 'ידיעות', העיתון שהכיר".

כהונתו של יודקובסקי בתפקיד העורך הראשי של "מעריב" הסתיימה לאחר שבנובמבר 1991 הפליג מקסוול ביאכטה הפרטית שלו באזור האיים הקנריים ונמצא צף ללא רוח חיים במימי האוקיאנוס האטלנטי. שלושה חודשים לאחר מכן, בפברואר 1992, רכשה משפחת נמרודי את העיתון, ויודקובסקי פינה את מקומו לכתב הצבאי של "מעריב", יעקב ארז, שמונה לעורך בפועל. העורך הראשי היה המו"ל, עופר נמרודי.

חרף הכספים הרבים שהזרים, העלייה החדה בתפוצה בתחילת שנות התשעים והתקווה החדשה שנסך נמרודי במערכת, עברו שנות התשעים והאלפיים ב"מעריב" בצל אירועים פליליים שבהם היה מעורב המו"ל והעורך החדש, וטענות על מעורבות-יתר בעבודה העיתונאית. בתחילת 1993 נחשפה "פרשת האזנות הסתר", עת שכר נמרודי את שירותיהם של חוקרים פרטיים כדי להשתיל ציוד האזנה במשרדיהם של כמה מעובדי "מעריב", בכירי "ידיעות אחרונות" ואנשים אחרים. שנה לאחר מכן, באפריל 1994, עצרה המשטרה את החוקרים שבהם הסתייע נמרודי, רפאל פרידן ויעקב צור. בכתב האישום שהוגש נגד נמרודי באוגוסט 1995, ובו 14 סעיפי אישום בהזמנת האזנות סתר, שיבוש מהלכי משפט ושוחד, נטען כי באמצעות עורך-דינם של שני החוקרים, מרדכי כץ, העביר נמרודי לפרידן ולצור כספים בתמורה לכך שלא יעידו נגדו בחקירת המשטרה, ואף מימן את הוצאותיהם המשפטיות. בסופו של דבר התגבשה עסקת טיעון שממנה נמחקו ההאשמות בשוחד ובכמה מהאזנות הסתר, וביוני 1998 הורשע נמרודי בהאזנות סתר ובשיבוש הליכי משפט. חודש לאחר מכן גזר עליו בית-המשפט שמונה חודשי מאסר בפועל וקנס בסך 1,110,600 שקל.

אף שנמרודי השעה את עצמו ב-1995 מעריכת "מעריב", בלט לעין במהלך משפטו ההבדל בסיקור הפרשה בין "מעריב" למתחרהו, "ידיעות אחרונות". בעוד "מעריב" הצניע את הידיעות על ההתפתחויות במשפט ואף נמנע מלפרסם פרטים רבים שהציגו את נמרודי באור שלילי, סיקר "ידיעות אחרונות" את המשפט בהרחבה והקצה עבור הנושא הפניות רבות בשערו. מאמרים פרי עטם של עיתונאי "מעריב" שביקשו להביע דעה שלילית על מעשיו של נמרודי נפסלו לפרסום, אך במקביל הקפיד העורך הראשי, יעקב ארז, שלא יופיעו בעיתון גם מאמרים שיצדדו במו"ל באופן ישיר.

ב-1999, ביוזמתו של רפאל פרידן, נפתחה חקירה נוספת נגד נמרודי, והפעם בחשד לקשירת קשר לרצח יעקב צור, ששימש עד מדינה נגד המו"ל במשפט הקודם. כעבור שנתיים הורשע נמרודי שוב בעסקת טיעון, שממנה נמחקו האשמות בקשירת קשר לרצח, מתן שוחד והדחה בחקירה, אולם הופיעה שורה ארוכה של עבירות אחרות – שיבוש הליכי משפט, מרמה והפרת אמונים, הטרדת עד ורישום כוזב במסמכי תאגיד. באוקטובר 2001 נשפט נמרודי ל-25 חודשי מאסר בפועל. אביו של עופר נמרודי, יעקב נמרודי, שכיהן בתפקיד יו"ר מועצת המנהלים של "מעריב", הורשע חודשיים לפני כן גם הוא בשיבוש הליכי משפט, ואיתו הסופר אריה קרישק. בשל ההרשעה הפלילית נאסר על עופר נמרודי להיות חבר בדירקטוריון "מעריב", ולכן מינה עצמו למנכ"ל החברה האם של העיתון, מעריב אחזקות בע"מ. בפרשת נמרודי השנייה אישר יעקב ארז לכותביו לפרסם מאמרים שצידדו במו"ל, ולמלאכה התגייסו כמה מבכירי הכותבים בעיתון, וביניהם אמנון דנקנר, רונאל פישר, אראל סג"ל ובן-דרור ימיני.

ב-2002 פרש העורך יעקב ארז מתפקידו, ואת מקומו תפס אמנון דנקנר, שנחשב לפובליציסט מוכשר אך היה חסר ניסיון בעריכה. בהתאם לכך התחזק האופי המניפסטי והדעתני של העיתון, בין היתר באמצעות קמפיין שיזם העיתון ב-2005 תחת הכותרת "איפה הבושה", ובו קראו בכירי הכותבים ב"מעריב" למיגור השחיתות השלטונית בארץ. גורמים שונים טענו בהזדמנויות רבות כי כמה מאדריכלי הקמפיין הם אנשי פרסום ושיווק.

בשל העובדה כי מעריב אחזקות בע"מ נסחרת בבורסה, "מעריב" הוא היומון היחיד בארץ המחויב לחשוף את נתוניו הפיננסיים לציבור. כך נודע כי למרות התקווה שהביא עימו מינויו של דנקנר, שבתקופתו אף הושק אתר אינטרנט חדש לעיתון, nrg, מגמת הירידה בתפוצת "מעריב" ובהכנסותיו לא נחלשה בשנות כהונתו. שנות האלפיים ב"מעריב" רצופות בהפסדי ענק ובפיטורים רבים, כמו גם צמצום והצערת מצבת כוח-האדם בעיתון.

ב-2007 עזב דנקנר את משרת העורך הראשי, ובמקומו מונו רותי יובל ודורון גלעזר. החילוף גרר סבב של מינויים חדשים ברוב התפקידים הבכירים בעיתון.

עורכים וכותבים

עורכים ראשיים

• עזריאל קרליבך 1948–1956
• אריה דיסנצ'יק 1956–1974
• שלום רוזנפלד 1974–1980
• שמואל שניצר 1980–1985
• עידו דיסנצ'יק 1985–1991
• דב יודקובסקי 1991–1992
• עופר נמרודי 1992–1995
• יעקב ארז 1995–2002
• אמנון דנקנר 2002–2007
• דורון גלעזר ורותי יובל 2007
• יואב צור 2009-2008
• אבי משולם 2010
• ניר חפץ 2012-2011

כותבים בולטים

• אדם ברוך
• אודטה שוורץ
• אורי אבנרי
• אמנון אברמוביץ'
• אמנון רובינשטיין
• אפרים סידון
• אפרים קישון
• אראל סג"ל
• בן-דרור ימיני
• בן כספית
• דודו גבע
• דן מרגלית
• יהונתן גפן
• יואב יצחק
• יוסף לפיד
• מנחם בן
• משה נגבי
• עמוס רגב
• עמנואל רוזן
• ציפה קמפינסקי
• רוביק רוזנטל
• רון מיברג
• רונאל פישר

מנהלים

• זלמן לבנברג
• ג. רבינוביץ