בבוקר שאחרי, ביקורות הטלוויזיה היללו את "השתולים", תוכנית התחקירים הדוקומנטרית של אורלי וילנאי, המשודרת בשעות הפריים-טיים בערוץ 2. גם הרייטינג לא איכזב; "השתולים" גרפה בהופעת הבכורה שלה את המקום השלישי, עם 22% צפייה. בתוכנית הראשונה התנדב הקצין במיל' רן דבירי להסתנן לבסיס צה"ל ללא צו גיוס ועם מצלמה נסתרת. הוא תיעד את עצמו מקבל שני כלי נשק בנשקייה, מצליח להניע טנק, מאזין לתדרוך מודיעיני על פעולות צה"ל ברצועת עזה, חודר לבסיס חיל הים ועולה על סטי"ל, מתגנב לבסיס חיל האוויר ומצליח להתקרב למטוסי הקרב עד למרחק נגיעה, ולקינוח מכניס אחר כבוד את צוות התוכנית דרך פרצה בגדר אל מרכז הבסיס וגורם סוף-סוף למהומת אלוהים.
לוגו התוכנית. מתוך אתר קשת
"השתולים" לא חידשה דבר במידע שמסרה. לא מעט כתבים פירסמו כתבות על הפקרות בסידורי האבטחה בבסיסי צה"ל, על הקלות שבכניסה אליהם דרך השער הראשי, ועל מסמכים מודיעיניים סודיים שמגיעים לרשות הרבים. עם זאת, "השתולים" חידשה קונספט: מדי שבוע יצפו הצופים במישהו, אזרח שאיננו עיתונאי, חודר למוסד או לארגון עם מצלמה נסתרת ומתפקד למעשה כסוכן כפול. הכלאה מוזרה של השיטות השנויות במחלוקת של "כלבוטק" לצד היוקרה של "עובדה" יצרה על מסך הטלוויזיה שלנו משהו חדש, שגבולותיו אינם ברורים דיים. אין ספק שהמוצר הסופי הוא תחקיר עיתונאי שנועד לחשוף עוול או מחדל, אבל הדרך שבה המערכת משיגה את המידע מתעתעת. השתולים אינם עיתונאים, הם אזרחים מן השורה שמסתננים לשורות הארגון שהוא מושא התחקיר.
מאחורי הקלעים, בעורף האויב
עד כה תיעדה התוכנית "שתולים" התעללות בקשישים בבית-אבות, פעילות בבית-בושת הנהנה מחסינות משטרתית, אוהדי בית"ר ירושלים המתגאים כי שרפו את משרדי ההתאחדות לכדורגל, ובגן האירועים גן אורנים תיעדה העובדת השתולה מזון מקולקל, הטרדה מינית ותיאום עם משרד הבריאות באשר למועד ביקורת ה"פתע". התקרית בגן אורנים, חושדת המשטרה, הובילה לאיומים על צוות התוכנית ולבסוף להתקפה הקשה על מנכ"ל קשת אבי ניר, מעשה שבגינו לא נעצרו חשודים עד היום.
לפני כשבועיים פורסמה במוסף השבת של "ידיעות אחרונות" אחת הכתבות שהפכו למסורת בכל מערכת בחירות: כתבי העיתון נשלחו להסתנן למטות המועמדים ולדווח על הנעשה מאחורי הקלעים. הדיווחים התמקדו בעיקר בגזרת המתנדבים ופעילי השטח ותיעדו את הפעילות של המטות ברחוב.
העיתונות הישראלית, כמו גם חלקים מהעיתונות הבינלאומית, רוויה כתבות המתבססות על עיתונאים המתחזים כדי להשיג את הסיפור. כתבי "מעריב" התחזו לחיילי מילואים שביקשו לרכוש חוות דעת פסיכיאטרית שתפטור אותם משירות צבאי; כתב המוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" התחזה לחולה נפש ואישפז את עצמו בבית-חולים פסיכיאטרי; כתבת "סופשבוע" של "מעריב" הצטרפה למשך כמה שבועות לפס ייצור במפעל טקסטיל; כתבי "מעריב" החדירו מטען דמה למטוס, ובמקרים רבים עיתונאיות הוטרדו מינית כדי להשיג סיפור. בולטת במיוחד היא הדוגמה של הפסיכולוג אלי פלח, שהורשע ובימים אלה מערער לבית-המשפט העליון על הרשעה נוספת שלו, בעבירות דומות, לאחר שהטריד מטופלות. הפרשה נחשפה רק לאחר שעיתונאית התחזתה למטופלת.
אף שנראה שההתחזות היתה לנורמה עיתונאית מקובלת, הביקורת כלפיה מושמעת מכיוונים רבים, ויש הרואים בה כלי עיתונאי פסול שיש להשתמש בו רק במקרים חריגים במיוחד. המתחזים מואשמים בהטעיה, בשימוש בסמכות שקרית כדי להשיג מידע, ביצירת סיפור יש מאין, ובעיקר בעצלנות. ההתחזות היא כלי שקל מאוד להשיג באמצעותו מידע, לעומת הטכניקה העיתונאית המקובלת, הדורשת גיוס מקורות והשגת מסמכים וראיות.
בין יצירת חדשות לדיווח עליהן
העיתונאים מצדם לא מתרגשים. לפני שש שנים פורסמו ב"העין השביעית" תוצאותיו של מחקר שבדק, בין השאר, את יחס העיתונאים הישראלים לאתיקה מקצועית, והשווה אותו לזה של עמיתיהם ברחבי העולם. 66% מהעיתונאים הצדיקו את ההתחזות ככלי לגיטימי להשגת מידע, לעומת 22% בארצות הברית ו-7% בלבד בקנדה.
"בארץ יש בעיה של יד קלה מדי על ההדק בנוגע לפרקטיקות עיתונאיות בעייתיות", גורס ד"ר צביקה רייך מהמחלקה לתקשורת של אוניברסיטת בן-גוריון, "כמו התחזות, התקבלות לעבודה כדי להשיג מידע והקלטה בלי רשות. במקרים רבים לא מדובר בתחקיר עיתונאי, אלא בתחקיר בידורי, שלא הושג במאמץ ובענווה. כמו הזילות שיש בתוכניות 'כלבוטק' או 'שומר מסך', שם צילום בסתר הוא פרקטיקה יומיומית. זאת הזדמנות טובה לעצור ולשאול אם לא הפרזנו, או אם לא התבלבלנו בין ליצור חדשות ובין לתאר חדשות. אנחנו צריכים לבדוק אילו דפוסי סיקור הולכים ומשתלטים פה. קטן עלינו כבר העניין של לראיין מקורות ולהשיג מסמכים. עכשיו אנחנו בשלב שכתבנו-גיבורנו טומן פחים ומסקר".
בספרו "אתיקה עיתונאית" בוחן משה רונן שורה של מקרים שבהם עיתונאים התחזו. "עקרונית הייתי מבחין בין שני סוגים של התחזות", כתב רונן. "כאשר עיתונאי מתחזה לאיש מרות, לאדם בעל סמכויות וזכויות, הדבר פסול. כך ההתחזות לעובדת סוציאלית ליד המכון לרפואה משפטית באבו-כביר או התחזות לקצין משטרה כדי לעבור מחסומים משטרתיים בדרך לאירוע חדשותי. אך כאשר עיתונאי מתחזה ל'סתם אדם' נטול זכויות יתר, אין בכך פסול מבחינת האתיקה העיתונאית".
מגישת "שתולים", אורלי וילנאי, אינה רואה, כמובן, פסול בדרך שבה משיגה התוכנית את המידע. יחד עם זאת, היא מודעת לכך שסף הגירוי של הצופה גבוה היום יותר מתמיד. "אנחנו מציגים את התחקיר וצריכים להגיש אותו אכיל. הצופה בטלוויזיה רגיל היום לסטנדרט אחר, לעטיפה אחרת, למשהו אכיל יותר. אני בספק אם תחקיר סטנדרטי על הצבא היה מחזיק ארבעים דקות אם הוא היה לא ארוז ככה. הצופה היום רגיל ל'אח הגדול'.
"אני קוראת לזה 'מוצר אכיל' כי הרגלי הצפייה שלנו בטלוויזיה השתנו לנקודת האל-חזור, ואני אומרת את זה בצער גדול. היד היום קלה מאוד ללחוץ על השלט. צריך לעטוף את התחקיר כך שיגרום לצופה להישאר ולא לעבור לערוץ אחר. המוזיקה, העריכה הקצבית וגם ההומור נועדו להשאיר את הצופה. גם עיתונאים צריכים לדעת לשחק את המשחק הזה, ו'שתולים' עונה על כל הקריטריונים האלה".
"תוציאי אותי מפה, אחרת אני מכה איזה קשיש"
וילנאי דוחה את הטענות שהתוכנית משתמשת בדרכים פסולות כדי להשיג מידע. "זאת לא עורמה, אלא הצצה ותיעוד של המציאות נטו. אי-אפשר להיות עם מצלמה על הקיר כל הזמן, צריך בן-אדם שיכניס את המצלמה ויתעד את מה שקורה. הבנתי את זה בפעם הראשונה שעשיתי ל'עובדה' כתבה על פשיטה של המשטרה על בתי-בושת. קיבלתי מידע ממקור שלי על הפשיטה המתוכננת, התפרשנו עם שמונה מצלמות, והמשטרה לא איפשרה לצלם וסגרה את כל המצלמות. נשארה רק מצלמה אחת שצילמה בלי שהשוטרים ידעו על קיומה. ראינו את השוטרים מחלצים את הבנות מתוך הקירות שהן היו כלואות בהם, והשוטרים רודים בהן וצוחקים עליהן כי הם לא ידעו שהם מתועדים. זה היה מצמרר ומטורף. אם הם היו יודעים שיש שם מצלמה הם היו מתייחסים בכל הכבוד שבעולם. לפעמים הדרך היחידה לראות מה קורה באמת היא לצלם כך שהצד השני לא יידע שמכוונת אליו מצלמה. זאת לא עורמה. האנשים שלנו אינם עיתונאים, אבל הם כן משחקים משחק כפול.
אורלי וילנאי. מתוך אתר קשת
"השתולים שלנו גם עוברים תהליך עם עצמם, עולם של אמונות מתרסק להם, ואנחנו מתעדים אותם עוברים את התהליך הזה. למשל, בדקנו מה קורה בבתי-אבות ומדוע יש אלימות כה רבה במקומות האלה כלפי קשישים. התיאוריה שלי היתה שהאנשים שמטפלים בקשישים לא עוברים שום הכשרה, לא פיזית ולא נפשית, מקבלים שכר מינימום ועובדים במשמרות כפולות, הם אנשים בלי אופק, ולמעשה הם קורבנות של המערכת. האיש שלנו, שהצליח להסתנן ולעבוד בבית-האבות, התחנן אחרי שבועיים, 'אורלי תוציאי אותי מפה כבר, אחרת אני מכה איזה קשיש'.
"גם דיאנה, שהחברה שלה נפלה לזנות, שידלו אותה להיות נערת ליווי. היא שמעה את הבנות שעובדות כזונות וכמעט התפתתה. גם היא עברה תהליך, ואנחנו תיעדנו אותו. שלחנו אותה להיות פקידת קבלה בבית-בושת, והיא לא התקבלה. בדקנו למה לא סוגרים את המקומות האלה, רצינו לראות איך זה נראה מבפנים, וראינו. אנחנו שומעים את הבנות במקום מספרות על הקשרים עם המשטרה, על חסות ששוטרים נותנים בתמורה לטובות הנאה".
האפשרות הכי פחות בעייתית
נשיאת מועצת העיתונות, השופטת דליה דורנר, אינה פוסלת על הסף את פרקטיקת ההתחזות. "זה תחום אפור, ולא הייתי אומרת שזה תמיד אסור או תמיד מותר, זה תלוי בנסיבות. אני אומרת את זה מתוך תחושה, ולא התעמקתי בנושא הזה. בתוכנית בערוץ 2, המצולם לא מתחזה, אלא בודק את נוהלי הבטיחות בבסיסי צה"ל. העניין כאן הוא לבדוק עד כמה בסיסי הצבא מוגנים, ואתה הולך ובודק את זה בשטח. מבין מגוון ההתחזויות האפשריות, זאת נראית לי הכי פחות בעייתית.
"תקנון האתיקה לא מתייחס לדבר הזה. יכול להיות שעל פניו מדובר במשהו שהוא לא תקין, אבל זה תלוי בנסיבות. כאן זה נראה לי בסדר, ולא הייתי אוסרת את זה. השאלה היא מידת האיזון, והאם אפשר היה להשיג את המידע בדרך אחרת. אני לא חשה שיש לי עם זה בעיה, ממילא גם כאשר עיתונאי משוחח עם מקורותיו הוא משיג הרבה מידע באמצעות זאת שהוא מסתיר את זהותם. העיתונאי חודר לגוף, מסתיר את מקורותיו, וכאן זאת אתיקה לתפארת מדינת ישראל. אני חושבת שלא צריך להגזים, אני תמיד אומרת שגם לקונסטיטוציה צריך שכל".