"ללא כחל וסרק, השחיטות באליטות הצבאית והאקדמי הביאה באופן תחליטי למעל לחמש עשר מקרים של שימוש לא חוקי בנשקים". אם זעתם באי נוחות על כסאותיכם למקרא המשפט האחרון, הרי שהתחושה שלכם משותפת באחרונה ללא מעט חובבי עברית וצרכני עיתונים יודעי לשון. אוסף הטעויות שמרכיב את משפט הפתיחה בנוי כולו ממקרי אמת שנמצאו בעיתונים במרוצת השנה החולפת. טעויות לשוניות, פליטות קולמוס ורמת ירודה של עריכה לשונית הפכו לדבר שבשגרה במוצר הסופי היוצא מהדפוס.
בבדיקה שערכנו בעיתונים יומיים מהחודשים האחרונים נתגלו טעויות הגהה לא מעטות, בעיקר בחלק החדשות, המועד יותר לפורענות. ב"הארץ" וב"מעריב" נמצאו שגיאות קלות, כמו אותיות לועזיות ללא שייכות שהופיעו בתוך ידיעות או בשורת הקרדיט, פסיקים ורווחים שלא במקומם. נמצאו גם טעויות קשות של החלפת עיצורים הדומים בצלילם ובלבול בין זכר לנקבה, הנובעים מבורות לשונית: “ניקוש עשבים” במקום "ניכוש", "ארבע אחים ואחיות" ו"צלב כרס" (בכותרת!).
גם במוספים פשט הנגע. במוסף הספורט של "מעריב" קראנו "משחק תחליטי" במקום "משחק תכליתי", במדור הפותח של אחד ממוספי "אנשים@מחשבים" סופר על מחשב כף־יד ש"שווק חיים", ויוסי חרסונסקי תיאר את המוסיקה בתקליטור החדש של מדונה כ"אנרגתית" - בניגוד לכללי התעתיק הלועזי המקובלים. האם הקורא הסביר חש בטעויות? תלוי מי נחשב לקורא הסביר. "ידיעות אחרונות", יחסית לשני מתחריו, נקי משגיאות. בבדיקה שערכנו לא נמצאו בעיתון טעויות חמורות.
מי שאמורים לאתר את הטעויות ולהורגן בעודן צעירות, כשהן במצב של טיוטה, הם המגיהים והעורכים הלשוניים. הגדרת תפקיד המגיה בעייתית. האם הוא אחראי לשכתוב התוכן? האם הוא עורך לשוני אשר תפקידו להציב פסיקים במקומם? האם מתפקידו לבדוק ולאמת עובדות המופיעות בכתבה? בכל מערכת עיתון תמצאו תשובה אחרת לשאלות הללו, אך על דבר אחד אין עוררין: תפקיד המגיה והעורך הלשוני לא נתפס בעיני המוציאים לאור כחיוני, והם מוותרים עליו משיקולים כלכליים. וכך, כשחרב הקיצוצים התנופפה במערכות בקרליבך ובשוקן, הראשונים שנפגעו היו המגיהים. מחלקת ההתקנה, כך היא נקראת ב"הארץ", איבדה עוד ועוד אנשים. התוצאה - עיתונים עתירי שגיאות מופצים לחנויות מדי בוקר.
איור: בתיה קולטון
ב"הארץ" מספרים על אדם אחד בלבד שאחראי לשכתוב הלשוני של כל חלק החדשות בעיתון, וגם הוא מספיק לעשות זאת רק פעם אחת בלבד, עוד לפני שהידיעות ירדו בכלל לדפוס (המגיה אינו רואה את עמודי העיתון הסופיים). יתרה מזו, לפחות בחצי השנה האחרונה, עורכים מן המניין, חסרי הכשרה לשונית מסודרת, הם האחראים להגהה במה שמכונה "משמרות הגהה". המשמרות האלה נחשבות למטלה מאוסה, שכן העובד בהן נתון למכבש לחצים אדיר - והתמורה הכספית מועטה. עובדי המשמרות האלה מתחלפים בתדירות גבוהה ואין עורך שלא ביקש להשתחרר מהן. התוצאה בפועל היא, שבחלק החדשות של העיתון לא נעשית הגהה מסודרת ורב־שלבית ביד מיומנת. הדוגמה הטובה ביותר היא מה שמכונה שם בעגה הפנימית "עמוד מתים". הכוונה לעמוד חדשות פנימי, שבו מתפרסמות מודעות האבל, התופסות את רובו. עמוד זה לא נערך עד שעה מאוחרת בלילה, בהמתנה למתים של הרגע האחרון, ובדרך־כלל מי שעורך אותו הוא המגיה התורן עצמו, שכן הוא נחשב לקל לעריכה. הבקרה הלשונית, אומרים ב"הארץ", כה ירודה עד שאין מצפים כלל מראשי הדסקים שיעברו על הידיעות שמגישים העורכים תחתיהם.
ואם בארזי "הארץ" נפלה שלהבת, מה יגידו מקומוני העיר? מגיה באחד המקומונים באזור המרכז מלין על הירידה בקרנו של המקצוע: “אף אחד לא יבוא לעורך במקומון ויאמר לו, 'שב בגרפיקה ועצב את העמוד מתחילתו ועד סופו'. יש איזו סברה מוטעית, שלפיה אם כולם היו בבית־הספר, כולם בטח יודעים לכתוב, ולכן אפשר לתת לעורכים להיות לא רק עורכים, אלא גם משכתבים ומגיהים. לחסוך כסף על גבם. אלא שגם העורך הכי מוכשר בעולם, שנולד עם עין של מגיה, לא יספיק. טקסט צריך לעבור כמה עיניים". גורם נוסף להידרדרות הלשונית במקומונים היא רמתם של הכתבים. כיוון שהעיתונות המודפסת נמצאת במצוקה כלכלית אין לה אפשרות לגדל כתבים איכותיים היודעים את מלאכתם, ולכן התוצר הראשוני המגיע לידי העורכים ירוד ומכיל שגיאות כתיב וטעויות לשוניות בהיקף גדול מבעבר. מאחר שהזמן לעריכת הכתוב נותר בעינו - איכות המוצר המודפס פגומה.
אורית ענבר, סגנית עורך המקומון "מלאבס", נוהגת לאסוף שגיאות הגהה של כתבים. "יש עלייה בשגיאות הכתיב", היא אומרת. "חוסר הניסיון של הכתבים משפיע. אנחנו מקבלים הרבה כתבים בלי ניסיון ואפילו כאלה שלא עסקו בעיתונות כלל. יש מקום להכניס יותר מגיהים לשוניים, כי טעויות לשוניות משתרשות".
האקדמיה ללשון העברית אמנם אינה מתערבת בעבודתם של העיתונים הפרטיים, אך עוקבת בדאגה אחר ההתפתחויות, שכן העיתונים הם ממעצבי השפה. ד"ר אורנה בן־נתן, חברת האקדמיה ומרצה ללשון, מסכימה כי ניכרת הקלת ראש בהגהת הטקסטים לפני הבאתם לדפוס. האקדמיה מנסה להתוות מה מצופה מבתי־הספר להקנות לתלמידי ישראל (שמהם יבואו מן הסתם בבוא היום אנשי התקשורת), אך דומה כי מערכת החינוך עושה כדי לגרום לעיתוני המחר להמשיך ולהידרדר. כך, למשל, מהבחינה המשולבת בלשון עברית השנה הוצא פרק ההבעה בכתב.
איור: בתיה קולטון
דווקא ב"מעריב", שם נפלו הטעויות הכבדות ביותר, ניכרת אנומליה מסוימת. בסגל העורכים לא נערכו קיצוצים משמעותיים בשנה וחצי האחרונות, על אף תחלופה גבוהה של עובדים. גם כאן, אדם אחד אחראי להגהה של כל עמודי החדשות. המגיה בודק אותם אחרי העורכים, לפני שלב העיצוב הגרפי וההבאה לדפוס, וגם כאן רוב האחריות נופלת על כתפי העורך העמוסות עבודה ממילא. כמו עמיתיהם בשוקן, עורכי העמודים ב"מעריב" נאלצים להתמודד עם עומס עבודה כבד. ההכרה בחשיבות ההגהה אינה מגיעה לעמודים הפנימיים, שם הבדיקה שטחית בלבד. ב"מעריב" מספרים על תחרות מתמדת בין הרצון להיות מעודכנים לבין איכות ההגהה, שיוצאת תמיד וידה על התחתונה. אמנם על־פי עדויות, הדרג הניהולי בעיתון מקפיד על מניעת טעויות לשון,
אך התוצאה מלמדת שמאמציו אינם עולים יפה.
בעיה נוספת היא רמת האחידות. בגלל חוסר ההגהה והפיקוח, נפגמות גם ההגשה ואחדות התעתיק של העיתון. "ידיעות אחרונות", לדוגמה, לא הצליח עד היום להחליט, אם שמו של העבריין העולה מדי פעם לכותרות הוא אמיר מולנר או עמיר מולנר. כך גם מפלגת הגמלאים. אצל נחום ברנע מופיעה המלה בצורתה הנכונה (לפי האקדמיה) - גמלאים, בעוד שאצל כתבים אחרים היא מופיעה כך: גימלאים. כך גם כתיב של מספרים ב"הארץ": לעתים יופיע המספר עם מקף ולעתים בלעדיו, אפילו באותה השורה עצמה (שלושה־עשר ושמונה עשר). באי־ההקפדה על שפה נכונה ותקינה פוגעים העיתונים במחויבות שלהם לדיוק, ולעתים פוגעים הכשלים האלה בדיווח העובדתי עצמו: כך, למשל, טעות הגהה שנפלה ב"הארץ" גרמה להחלפת "פרס" ב"פרץ" ושינתה את משמעות הידיעה. צרה נוספת: שגיאות משתרשות בשפה והופכות לחלק מן השיח הטבעי. דוגמאות טובות הן ה"נשקים" וה"רכבים" הצה"ליים (מוסף הכלכלה של ה"ארץ" ובעיתון כולו), שתפסו את מקום כלי הרכב וכלי הנשק ונכנסו לתודעה ומתגלגלות על הלשון בקלות, אך אינן קיימות בשפה התקנית.
אסף שור, עורך לשוני ב"כל העיר" ומבקר ספרות, אומר שעבודת המגיה היא ליצור טקסט בהיר ואחיד ולהקל על הקורא ככל האפשר - גם אם הדבר אומר לבחור בכללי התקנה שונים מאלה שקבעה האקדמיה. אלא שבכל זאת יש לשאוף לקיים שפה עיתונאית תקינה, לא בגלל דאגה למשלבי הלשון הגבוהים אלא דווקא לנמוכים. אי ההפרדה ביניהם היא שהופכת את השפה לענייה, הוא אומר. “לעברית העכשווית ממילא קשה עם ריבוי המשלבים ולך תאפיין דמות בספר כשכל האנשים מדברים אותו דבר". שור גם סבור כי אדם מן היישוב לא יבחין בטעויות ההגהה.
ניב ליליאן הוא עורך אתר ביקורת התרבות והחברה "נביאים אחרונים"
גיליון 63, יולי 2006
איור: בתיה קולטון
הבהרה
מערכת "העין השביעית" מבקשת להבהיר כי ד"ר אורנה בן־נתן, המרואיינת בכתבתו של ניב ליליאן "המחשב שווק חיים" (גיליון 63), איננה חברת האקדמיה ללשון העברית. האמירות המופיעות בכתבה ביחס לאקדמיה מיוחסות לד"ר בן־נתן ולקהילה האקדמית בכלל, ולא לאקדמיה ללשון העברית.
גיליון 65, נובמבר 2006