ההשפעה המיידית של האינטרנט על צרכן התקשורת הישראלי בימי המלחמה היתה חדה וברורה: מי שרצה להתעדכן בחדשות לא רץ לקיוסק וגם לא לחץ על השלט. האינטרנט הפך את תקשורת הדפוס לבלתי רלבנטית מבחינת זמינות החדשות, ועשה צעד גדול לכיוון הפיכת הפלטפורמה של התקשורת האלקטרונית – הטלוויזיה באוויר, בכבלים או בלוויין – לאינטרנטית. מהפכת הווידיאו־אונליין, זו שאומרים כי היא עתידה לשבור את זרועם של ערוצי הברודקאסט, השתמשה בנשק החיבוק: חדשות הערוצים המסחריים שודרו דרך הרשת – ערוץ 10 ב"וואלה" וערוץ 2 ב"תפוז".
כיצד התמודדו אתרי החדשות הגדולים עם סיקור המלחמה? הם אימצו את רוח עיתוני האם שלהם. הסיקור ב-ynet היה המקיף והמאוזן ביותר – אם גם במחיר מדיניות של העדר סלקציה מספקת; nrg דיווח בסגנון מתלהם יותר ומה־שנהוג־לכנות פטריוטי; ו"הארץ", במהלך מעניין וראשוני, הפנה במובלט את תשומת הלב מן הגיליון המודפס אל האתר ויזם דיון מקוון במאמרו של ארי שביט, "אפוקליפסה אחר־כך" (מוסף "הארץ", 4.8.2006) – אולי המדובר ביותר בחוגי התקשורת עצמה.
היכן שכלי התקשורת המקוונים היו יכולים לנצל את היתרונות המיוחדים של המדיה האינטרנטית – קרי, בעזרים ויזואליים דינמיים שימחישו את הנאמר בטקסט הכתוב – לא נרשמו חידושים מסעירים; או בניסוחו של טוקבקיסט ויינטיסטי: "לא יכולתם לשים מפה מ־־־ת?". דווקא גולשים פרטיים הציעו עזרים כאלה, למשל יישומים ששילבו את המידע מכלי התקשורת בהדמיות לוויין ובדקו בהצלבה את הדיווחים על התפתחות הלחימה.
כרגיל, המירוץ אחר הדיווח המהיר הביא עימו את התחלואים המוכרים – משגיאות כתיב מביכות ועד לשמות שגויים ופרטים לא נכונים, שהשאירו טעם רע במיוחד בכתבות שהוקדשו לנופלים.
הרושם הוא שמהירות הדיווח שמאפשר המדיום היתה הבשורה היחידה שהביא עימו הסיקור האינטרנטי. הטלוויזיה סיפקה מידע מגוון, פרשנות וכתבות עומק, האינטרנט סיפק בעיקר כותרות מבזקיות לצורכי עדכון מיידי ואִפשר לצרכן התקשורת, השבע מהפרשנים הצבאיים שעל המרקע, לשחרר לחצים בטוקבקים. כיכר השוק, בכך אין ספק, הפכה מקוונת.
צילום: רויטרס
ויי נט? עכו נט!
אולם אם מאתרי החדשות "הממסדיים" לא יצאה בשורה מיוחדת, מה עם אתרי החדשות הקטנים, אלה שהם יוזמה של אדם או שניים, ושמאחוריהם אין מערכות גדולות המונעות בעיקר משיקולים כלכליים? אין ספק שעת מלחמה היא שעתם היפה של אתרי "סקופים" כמו "רוטר", "דבקה" ו"פרש" (שחלקם קרסו מעומס הגולשים), והזמן היחיד שבו אנשים שמעולם לא ביקרו בעכו מצאו עצמם גולשים ב"עכו־נט". אבל האם האינטרנט היה מקור של מידע שאי־אפשר למצוא באף מקום אחר? גולש האינטרנט, גם זה הצמוד לעכבר, לא ידע שום דבר שצופי הטלוויזיה לא ידעו, וגם הם לא ידעו הרבה. ממצא תמוה בהתחשב בכך שמדובר היה באזור לחימה מצומצם ובחזית־עורף מלאה תושבים מצוידים בסלולריים מן הדור השלישי ובטווח הקליטה של האנטנות. מי שחיפש תשובה לשאלה פשוטה כמו "מתי הגיע צה"ל לליטאני" לא מצא את מבוקשו ברשת, אף שזה מסוג הסודות הצבאיים שהאינטרנט והסלולרי היו אמורים להעביר מן העולם.
באתרים הרלבנטיים ניתן אולי היה להתעדכן במספרי ההרוגים כמה שעות לפני שהופיעו בחדשות הלילה בערוץ 2 או 10 או בעיתוני הבוקר, אבל מעבר לכך, מידע אסטרטגי או אפילו טקטי מורכב כלשהו – לא היה. גם נתוני המידע הפשוטים טובעו בים של דיס־אינפורמציה, שמועות בדויות ועורבא פרח, מ"טילים בדרך לתל־אביב" ועד "נסראללה נהרג בבונקרו המופגז". האינטרנט היה למפיץ שמועות, כשהקלות שבה ניתן לשנות את נוסח הידיעות אִפשרה, אולי, קלות ראש בהעלאת מידע לאוויר. חוסר מקצועיות ניכר גם באתרים ה"מקצועיים". ב"יאהו", למשל, גדל מספר החיילים הישראלים ההרוגים באחד הימים הראשונים למלחמה מ־9 ל־14.
הגם של"עיתונאים האזרחיים" ברשת לא היו סקופים חדשותיים, היו להם סקופים מסוג אחר: כאלה החושפים את ערוותה של התקשורת עצמה. כך חשף בלוגר תמונות מפוברקות שהפיצה סוכנות רויטרס. הצלם עדנאן חאג', שחתום גם על תמונות מכפר־קאנא, "טיפל" בתמונות הפצצה מלבנון בתוכנת הפוטושופ. הסוכנות, שרוכשת תמונות מהצלם זה עשר שנים, נאלצה להודות שרומתה. בלוגר אחר העלה שאלות מטרידות הנוגעות לתמונות אחרות מכפר־קאנא, שבהן נראה אותו אדם כשהוא "משחק" תפקידים שונים: איש הצלה, צופה מן הצד והרוג. תודות לבלוגרים נחשפו עשרות צילומים מזויפים, בעיקר של סוכנות "רויטרס", אבל גם של כלי תקשורת אחרים, בהם גם ה"ניו־יורק טיימס". בעזרת היגיון פשוט וידע בסיסי בתוכנות עריכה זיהו בלוגרים תמונות מבוימות של אתרי הפצצה בלבנון, והוכיחו שבלוגרים מתפקדים הכי טוב לא כתחליף לעיתונאים, אלא כמבקרים שלהם.
אל תגידו בגת, תבשרו ב"רוטר"
כיצד התמודדה הצנזורה עם האופי החדש של זליגת מידע, כשכל חייל שמצויד במצלמה דיגיטלית יכול למכור לעיתונות תמונות מהחזית (כפי שאכן קרה), כשכלי תקשורת זרים זמינים לכל גולש ישראלי וכשמידע רגיש מכל סוג יכול לצוץ בכל רגע באחד ממיליוני הפורומים והבלוגים? בארץ יש מסורת של שיתוף פעולה בין הצנזורה הצבאית לעיתונות, אולם המלחמה הזו הובילה לכמה התנגשויות חזיתיות ביניהן, תחילה סביב פרסום מוקדי נפילת הקטיושות ואחר־כך בגלל פרסום של אבידות בצה"ל ושמות הנופלים. אלא שאת החזית הזו הובילה הטלוויזיה, יחד עם כלי התקשורת האינטרנטיים. דווקא אתרי ה"סקופים" למיניהם, אלה המובילים בדרך־כלל את הפרות הצנזורה, נענו לרוב לדרישותיה. הניסיון לעמוד בדרישותיה של הצנזורה הביא למצבים מגוחכים ולמיני פתרונות מגושמים כמו שימוש במלות קוד של "חילופי אש כבדים" ו"נפגעים לכוחותינו", ולהוראות מגוחכות לא פחות מצד הצנזורה, שהורתה למשל לא להשתמש במלה "נפגעים", כפי שמספר עורך של אחד מאתרי החדשות הקטנים.
מלחמה 2.0
הסיפור האמיתי של סיקור המלחמה באינטרנט אינו נוגע לאתרי החדשות הגדולים ואפילו לא לקטנים ולפיראטיים, אלא – עד כמה שהדבר ישמע בנאלי כשמדובר באינטרנט – לגולשים עצמם. כך ב"סקופ", אתר חדשות המבוסס על ידיעות ערוכות שמסרו הגולשים, ניתן היה לקרוא על הכשרה של בית־חולים תת־קרקעי בקריית־שמונה, או על החשש המודיעיני מטילים כימיים – לפני שהידיעות פורסמו בכלי התקשורת הרגילים. גם במלחמה היו נסיונות של כלי תקשורת לרתום את תוכן הגולשים לעגלה המסחרית. כך למשל הכריזו ב"תפוז" על חלוקת לפטופים ומצלמות לתושבי הצפון כדי שיוכלו לעדכן אונליין על הנעשה בחזית העורף, אולם לרוב נגמרו נסיונות כאלה בקול ענות חלושה. התוכן המעניין שנוצר על־ידי גולשים היה לרוב פרי יוזמה פרטית ודחף אישי. גדי שמשון סיפר בראיון בטלוויזיה החינוכית (שהתפרסם בבלוג שלו ב"תפוז") על בלוג של סרן א', טייס בחיל האוויר, שסיפר על לבטיו כטייס, ואפילו נשיא אירן פתח בלוג, כשב"רוטר" כבר טוענים שהוא משתיל וירוסים במחשבים של גולשים ישראלים. "בלוגרים לבנונים" הפכו מלת קסם ברחבי הרשת הישראלית: לפתע כל בלוגר חיפש אח־לעט בביירות. עמי בן־בסט, עיתונאי ובלוגר ותיק שהוביל יוזמה לדו־שיח בין בלוגרים ישראלים ללבנונים, סיכם את הניסיון בכך שאף שהבלוגוספירה הישראלית פעילה מאוד, מקבלת כיסוי גדול יחסית בכלי התקשורת הממוסדים ומספקת "תיאור ישיר, אישי ובלתי אמצעי של האירועים", הרי שאופיה הדמוקרטי מוביל במקרים רבים להפיכת ההידברות להתלהמות. לבסוף פסק, "אין להפריז בכוחו של הבלוג. לבלוגים הישראליים או הלבנוניים אין שום השפעה על האירועים". על בעיה אחרת של הבלוגוספירה הישראלית כתב יהונתן קלינגר, עורך־דין ובלוגר פעיל: "בעוד שבעולם הערבי ישנם לא מעט בלוגרים שכותבים באנגלית על מנת לקדם את האג'נדה שלהם, הבלוגוספירה הישראלית כותבת בעיקר על עצמה ובעיקר בעברית".
הטובים לטיס, השאר ללפטופ
מלחמת לבנון השנייה גם העלתה את קרנו של האינטרנט כפלטפורמת תעמולה: ברשת העמוקה, במיליונים של מכתבי שרשרת, בטוקבקים אינספור, במסעות גיוס לסקרים ולעצומות, בהאקינג של אתרים. מלחמת התודעה התלקחה ברשת במלוא עוזה, גם על־ידי גופים רשמיים (דובר צה"ל, למשל, העלה סרטוני הסברה לאתר הווידיאו של "תפוז", ומשרד החוץ הפסיק את קורס הצוערים שלו ושלח אותם לשבת מול המחשבים ולכתוב טוקבקים), גם על־ידי חברות מסחריות (איגוד חברות הפרסום העביר "סדנת דוברות" לתושבים מהצפון ופרסם את דבריהם באתר מיוחד) וגם על־ידי אנשים פרטיים שהפציצו את רשימות התפוצה שלהם במכתבים, הפגיזו את האתרים הזרים בטוקבקים והמטירו חומר תעמולה באתרים כמו "יוטיוב" ו"מטה־קפה".
הפרויקטים שזכו לתהודה הגדולה ביותר היו של הארגון "ישראל שבלב", שהעביר את מרכז הכובד של פעילותו מייזום תוכניות ריאליטי מביכות להפעלה של גולשים. באתר שהקים ניסה הארגון ליצור רשת של גולשים תומכי ישראל שיגיבו בטוקבקים ויצביעו בסקרים ברחבי הרשת. גם אתר גיוס, שמאחוריו שלל גורמים – מהתאחדות הסטודנטים היהודים באוסטרליה ועד תנועת בית"ר העולמית – זכה לחשיפה נאה. מכתב שרשרת חתום על־ידי "אמיר גיסין, מנהל מחלקת ההסברה, משרד החוץ, ירושלים" קרא להיכנס לאתר ולהוריד את "המגפון האינטרנטי": תוכנה המספקת עדכונים יומיים על "סקרים אינטרנטיים חשובים, מאמרים בעייתיים שצריך להגיב להם ב־talk back וכיוצא בזה". "אנחנו זקוקים ל־100,000 משתמשי מגפון כדי להשפיע", נאמר במכתב, "אז אנא, הפיצו את המייל הזה לכל תומכי ישראל. עשו זאת כעת. למען ישראל". יו"ר ועדת המדע והטכנולוגיה בכנסת, ח"כ זבולון אורלב, כינס דיון מיוחד תחת הכותרת "מלחמה ברשת – במלחמה על דעת הקהל והגנה על תשתיות לאומיות", וסיכם אותו בטון בומבסטי משהו: "ננסה לגייס את הציבור כולו, תלמידים, סטודנטים, אזרחים, שרוצים לתרום במלחמה הקשה שאנו מנהלים, מתוך הבנה שהיא חיונית לא פחות מאשר הקרב הפיזי שמתנהל בשעה זאת. קראנו לכך 'צו גיוס וירטואלי', ואני מאמין שקריאה כזאת שלנו גם תיענה".
לכל ההמולה הזו היה גם צד שלילי. גיוס המוני מטקבקים לטובת העניין הציוני לאו דווקא עשה לו שירות טוב. התלהמות, נאצה וגזענות אינם "מצטלמים" כל־כך טוב, וייתכן שעדיף היה לא להפיצם ברחבי הרשת העולמית. לעומת זאת, בלוגרים ישראלים הכותבים באנגלית ושאינם מגויסים דווקא זכו לחשיפה חיובית בכלי תקשורת עולמיים. כך, למשל, הבלוגר החיפאי "Live from an Israeli bunker" לכד את תשומת לבם של "וושינגטון פוסט", CNN, NBC, BBC ועוד.
נראה שיותר מכל, האינטראקטיביות של המדיום האינטרנטי אִפשרה לצרכני התקשורת להביע את דעתם על התקשורת עצמה, ודעתם, בכך אין ספק, לא טובה. בתמונת העולם העולה מן הטוקבקים באתרים הישראליים יש שני שחקנים רעים מרכזיים: החזבאללה והעיתונות, וסימן פיסוק אחד: !!!
ובאינטרנט כמו באינטרנט, גם בחזית האחידה של הגולשים נגד התשקורת נמצאו עריקים. דווקא בכתבה על הפגנה נגד הסיקור התקשורתי שהתפרסמה ב־ynet ("גמלאים: עם כזו תקשורת, לא היתה קמה מדינה", 1.8), בין 647 תגובות בסגנון "הם צודקים!!!", "האמת... צודקים" ו"צודקים, התקשורת מנוולת", כתב מישהו: "אני פנסיונר ישיש. דוחה בשאט נפש את הקריאה לשקר לציבור! תפקיד התקשורת לדווח ולתת במה לביקורת. תחי הדמוקרטיה. בוז לטמטום. יחי חופש הביטוי".
גיליון 64, ספטמבר 2006