צילום: מיקי קרצמן

מלחמת לבנון השנייה, שהוכתרה מראשיתה בתואר "המלחמה המסוקרת ביותר בתולדות ישראל", היתה מלחמה בשידור חי. מראה העשן המיתמר מעל חיפה וביירות, וקולות הנפץ והאזעקות, חדרו לכל סלון במדינה. זו הפעם הראשונה שמשבר לאומי בסדר־גודל שכזה התרחש בעידן התקשורת הרב־ערוצית של הלוויין, הכבלים והטכנולוגיה הדיגיטלית המתקדמת של טלפונים ניידים בני הדור השלישי. כל אלה הפכו את הסיקור התקשורתי של המלחמה בטלוויזיה וברדיו למאתגר ומורכב במיוחד. הכתבים והפרשנים נאלצו לפעול באקלים של תחרות עזה מצד האינטרנט ומצד הרשתות הזרות דוברות האנגלית והערבית, ששימשו מקור זמין ונגיש למידע, נתונים ודעות. בנוסף, היה עליהם להתמודד עם שטף של מידע שזרם כל העת ממקורות שונים ודרש בדיקה מול דובר צה"ל והצנזורה, ועם קצב מסחרר של אירועים, שהסתכמו לעתים בנפילות של למעלה ממאתיים קטיושות ביום. לוחות הזמנים הקצרים הכתיבו דיווחים מיידיים ולא הותירו שהות להכנות מדוקדקות.

המצב המסובך הזה הוליד לא מעט בעיות וקשיים. מצד אחד, מערכות החדשות התארגנו במהירות ונעזרו בניסיון הרב שצברו בסיקור מיידי של מצבי חירום, כמו פיגועים. מצד שני, הפתאומיות והעוצמה הבלתי צפויה של ההתרחשויות בימי הלחימה הראשונים גרמו לכך שגבולות המותר והאסור בתחום הסיקור המשודר עוצבו תוך כדי תנועה. העובדה, שכלי התקשורת שלחו לגבול הצפון תגבורת של כתבים צעירים וחסרי ניסיון וידע בתחומים צבאיים, תרמה גם היא לבלבול. כך, למשל, בתחילה מסרו כתבים נתונים על המיקום והעיתוי המדויקים של נפילות הקטיושות, בנוסח: "טיל נפל בשעה חמש אחר־הצהריים בסמוך למתקן אסטרטגי רגיש במפרץ חיפה". לאחר כמה ימים של דיווחים ממין זה, הנחתה הצנזורה את הכתבים להסתפק בתיאור כללי ולהימנע מפרטים. כל כלי התקשורת הישראליים נענו לדרישה. יחד עם זאת, עיתונאים רבים הצביעו על האבסורד הטמון בהגבלות ממין זה בעידן הנוכחי, כשצלמי תחנת הטלוויזיה האיראנית, שהתמקמה במעלה הכרמל, הוסיפו לשדר את תמונות פגיעות הטילים במפרץ חיפה כל אותה עת. בנוסף, גולשי האינטרנט דנו בגלוי בבלוגים ובפורומים במיקומן המדויק של פגיעות הקטיושות.

חשיפת המידע הזה בטלוויזיה וברדיו קוממה את הציבור והובילה לגל של האשמות כלפי התקשורת האלקטרונית. הטענות העיקריות גרסו כי הדיווחים המפורטים מסגירים מידע מסווג לידי האויב, מורידים את מורל הציבור ומספקים נשק תעמולתי לחזבאללה, וכל זאת בשל שיקולי רייטינג, רווחיות ותחרותיות. ביקורת כזו עוררה התנהלות כלי התקשורת בשעות שקדמו להפלת מסוק היסעור על־ידי החזבאללה בשטח לבנון. בשעות הבוקר המוקדמות של יום שבת, 12 באוגוסט, הטיס חיל האוויר כוחות רבים באמצעות יותר מחמישים מסוקים אל עומק לבנון, במה שהוגדר "מבצע ההנחתה הגדול בתולדות צה"ל מאז מלחמת יום כיפור". במהלך אותו היום עסקו הטלוויזיה והרדיו במבצע בהרחבה. בליל שבת נפגע אחד המסוקים מטיל והתרסק. חמשת אנשי הצוות שהיו בו נהרגו. בעקבות זאת טענו קצינים בצה"ל ובני משפחות הנפגעים כי הסיקור התקשורתי האינטנסיבי עורר את החזבאללה לפעולה והוביל לפגיעה במסוק.

יואב לימור, הפרשן הצבאי של הערוץ הראשון, דוחה את ההאשמות הללו מכל וכל. "אנחנו, העיתונאים, מספקים את המידע, לא מייצרים אותו. זהו תפקידה של התקשורת במשטר דמוקרטי. אנחנו פועלים כמעין שליח, ולירות בשליח זה פתרון רע. לא מסרנו שום מידע לאויב, אלה שטויות. המידע, רובו ככולו, נמסר לנו בתדרוכים היומיים ובשיחות עם קצינים בכירים. האויב היה מוכן לקראתנו כי הוא עשה שיעורי בית ולא משום שצפה בחדשות ערוץ 1. הכי קל לטעון שלא ניצחנו בגלל התקשורת, אבל האמת המצערת היא שלא ניצחנו בגלל תקלות וכשלים בדרג המדיני והצבאי הבכיר". גם כרמלה מנשה, הכתבת הצבאית של רשת ב', סבורה שאזרחים רבים חיפשו מוצא לרגשות התסכול והכאב שהצטברו אצלם בשל ההתרחשויות הקשות, והפכו את התקשורת לשק חבטות ולשעיר לעזאזל. "הפאשלות הצבאיות לא אירעו בגלל העיתונות", היא אומרת. "הנזק נגרם בשל אופן ההתנהלות של המערכת הפוליטית והצבאית. התקשורת היא מטרה קלה, ולכן יש מי שמנסה להפיל את הכל עליה".

נשמעו גם תלונות על כך שהמלחמה סוקרה כאילו היתה תוכנית ריאליטי בנוסח "כוכב נולד". ערוצי הטלוויזיה לא זנחו את הדחף להפיק "שואו" פוטוגני ומצוחצח גם בעת הקרבות. מגישי חדשות הצטלמו בגבול הצפון כשהם לבושים שכפ"ץ, כשלצדם מתנופף שערן הבלונדיני של הקרייניות ברוח הגלילית. ביישוב אביבים אף הוצבו טנקים אחדים ששימשו רקע קבוע לדיווחי הכתבים, וסיפקו את הנופך הדרמטי והמוחשי הנדרש. "במדיום הטלוויזיוני ההיבט החזותי חשוב יותר מאלף מלים", אומר רוני דניאל, הפרשן הצבאי של ערוץ 2. "התמונה מעבירה לא רק אינפורמציה, אלא גם אווירה. אם אני רוצה להמחיש לצופה בבית את המציאות של מלחמה, אני לא יכול להצטלם כשמאחורי מדשאה פסטורלית של בית במושב או חשיכה גמורה". גם לטון הדיבור שנוקט הכתב בעת השידור יש השפעה מכרעת על מידת האמון והעניין שהוא יוצר אצל צופיו. עקב כך התבטאו הכתבים והפרשנים הצבאיים בסגנון פסקני, נחרץ וידעני, אשר מבקרי הטלוויזיה הגדירו בלעג כמתלהם ויומרני.

צילום: מיקי קרצמן

העיתונאים שסיקרו את המלחמה חשו שמוטלת עליהם אחריות רבה והיו מודעים היטב להשלכות שיש למידע שהם משדרים. רובם התחבטו לא מעט בשאלות אילו היבטים עליהם להדגיש, במיוחד לנוכח העובדה שבזמן שבצה"ל ובציבור הרחב האשימו אותם בביקורתיות יתר כלפי מהלכים צבאיים, הטיחו נגדם מבקרי הטלוויזיה, ביניהם אהוד אשרי וגדעון לוי מ"הארץ", שהם נוקטים גישה פטריוטית ומגויסת לעילא. יוני שנפלד, הכתב הצבאי של גלי־צה"ל, מספר שבעקבות פנייה של חיילים ששהו בשטח לבנון וטענו שאין בתקשורת מספיק סיקור של הישגי הצבא, הוא הקפיד למנות בכל ידיעה על נפגעים מכוחותינו גם את הנפגעים בקרב החזבאללה, כדי "להראות שיש הרוגים גם בצד השני". ניר דבורי, הכתב הצבאי של ערוץ 2, תיאר את ההתלבטות שלו ושל עורכיו באשר להיקף הפרסום שיש לתת לסיפורים שהחלו לזרום מאנשי מילואים שסבלו ממחסור בציוד ובאספקה. "אפילו החיילים עצמם אמרו לנו שהם לא רוצים לדבר יותר מדי על הבעיות, משום שהאויב עשוי לפרש זאת כחולשה", אומר דבורי. "ההחלטה שלנו היתה שכל עוד המלחמה נמשכת נדווח רק על הטענות המרכזיות והאקוטיות ביותר". גם ברשת ב' סיקרו בתחילה בזהירות את תלונותיהם של המילואימניקים ודחו את העיסוק הנרחב בטענות על מחדלים לימים שלאחר כינון הפסקת האש. באופן כללי, התקשורת בטלוויזיה וברדיו נקטה גישה ביקורתית אך ורק בתוך גבולות ברורים. טווח הנושאים שלגביהם השמיעו העיתונאים השגות ותהיות נוקבות היה מצומצם ומוגדר, וכלל בעיקר ניתוח בדיעבד של מהלכים צבאיים שגויים. מעבר לביקורת נקודתית, יישרה התקשורת האלקטרונית קו עם סיפור המסגרת שבתוכו הובנתה המלחמה, ולא הטילה ספק בהנחות היסוד שהושתתה עליהן.

במהלך המלחמה הפכו במהירות צירופי המלים "קרבות קשים" ו"חילופי אש כבדים" למלות קוד המצפינות את העובדה שיש הרוגים בקרב חיילי צה"ל. במהלך היום שבו נהרגו תשעה חיילים בקרבות בלבנון, 26 ביולי, נמנעו כלי התקשורת, בהוראת הצנזורה ודובר צה"ל, מלפרסם את מספרי הנפגעים. כתוצאה מכך הוצפה הארץ בשמועות מוגזמות, ובני משפחותיהם של הלוחמים התענו בחוסר ודאות ובדאגה לשלום יקיריהן. בטלוויזיה וברדיו מסכימים שמצב הדברים הזה אינו מתקבל על הדעת. יחד עם זאת, התחרות העזה השוררת בין כלי התקשורת האלקטרוניים מכתיבה את כללי המשחק. על אף הרצון הטוב, אף גוף שידור אינו מוכן להיות זה שיפגין מידה של איפוק בדיווחיו, בעוד עמיתיו מקדימים אותו. כתוצאה מכך מתנסחים כל הכתבים בלשון מעורפלת, המעוררת בהלה בקרב קהל הצופים והמאזינים.

לסיקור בשידור חי ולזרימת המידע המיידית יש חסרונות נוספים. "השידור הרצוף מקשה על איסוף המידע העיתונאי", מעיד רוני דניאל. "המערכות השקיעו כספים רבים באמצעי שידור לנוכח היקף האירועים. במספר מוקדים בצפון הציבו אולפן פתוח, עמדת שידור שפועלת כל שעות היממה וניידת שידור לוויינית, שאִפשרו לנו לשדר מכמה מקומות בעת ובעונה אחת. יחד עם זאת, כשעיתונאי מחובר למיקרופון כל הזמן, קשה לו להקדיש זמן לבירור, אימות והצלבה של מידע. אני הייתי צריך להיות זמין כל העת לעלות לשידור ולדווח. זה מנע ממני להיות נוכח בתדרוכים חשובים, לערוך שיחות טלפון עם מקורות ולקיים פגישות ארוכות. לוח הזמנים הצפוף הזה הגביל את היכולת שלי לספק לצופה תמונת עומק רחבה וכוללת של המתרחש."

שפע המידע זרם אל הכתבים ממקורות רבים ומגוונים, ביניהם אלופים ואלופי משנה במטכ"ל בתל־אביב, ראשי פיקוד ומפקדי האוגדות, חיילי סדיר ומילואים וגם עובדים ועמיתים שגויסו למערכה. בנוסף שהו הכתבים תכופות בחפ"קים של מפקדי החטיבות שהוקמו על גדר הגבול, והאזינו לחילופי הדברים בקשר בין הלוחמים בשטח למפקדיהם שבעורף. ערוץ 2 וערוץ 10 עשו גם שימוש בקלטות וידיאו שצילמו חיילים בעת שהותם בלבנון. תחנות הטלוויזיה הערביות, "אלג'זירה", "אלערבייה" ו"אלמנאר", ביססו את מעמדן כמקורות למידע אמין ומדויק. יחד עם זאת, תוצאות ההפצצות של כוחותינו בתוך לבנון לא הומחשו בפירוט לציבור בארץ. הצופים והמאזינים כמעט לא נחשפו לנקודת המבט של הצד השני. "העניין הזה בלט לי במיוחד בהשוואה לסיקור הלחימה בשטחים", אומר גיא קוטב, כתב השטחים של רשת ב' שסיקר גם את המלחמה בלבנון. "שם לכל הכתבים יש גם מקורות פלסטיניים זמינים שמספקים מידע שלעתים סותר את זה של דובר צה"ל. האזרחים הפלסטינים נגישים ומקיימים דיאלוג פורה עם כלי התקשורת בישראל. מי שרצה להבין מה עובר בראש של לבנוני נוצרי שחי בצפון ביירות, בווילה ששווה מיליוני דולרים, ורואה את ההרס באזורים השיעיים בדרום העיר, לא זכה לקבל את המידע הזה באופן בלתי אמצעי, ללא תיווכו של הפרשן לענייני ערבים".

סיקור המלחמה היה כרוך בעבודה קשה ומאומצת, אשר בעקבותיה צפו ועלו על פני השטח חולשות, חסרונות וקשיים המלווים את התנהלותם של כלי התקשורת האלקטרוניים גם בימי רגיעה. בד בבד התעוררו גם שאלות מהותיות יותר ובעלות משמעות: באיזו מידה התעלמו כלי התקשורת מהתחמשותו של חזבאללה בשל תמיכתם בנסיגת צה"ל מלבנון בשנת 2000? האם היה על הכתבים להתריע באופן בוטה יותר על הסיכונים הכרוכים בנסיגה חד־צדדית? ומדוע התמהמהו הדיווחים על הטיפול הכושל באוכלוסיות החלשות שנותרו במקלטים בצפון הארץ, במשך כמעט שלושה שבועות?

ההשגות הן כבדות משקל, אך הטלוויזיה והרדיו, מעצם טיבם, אינם ערוכים לבצע בדק בית יסודי. מערכות החדשות עברו לעסוק בעניינים דחופים חדשים שעל סדר היום.

צילום: רויטרס

גיליון 64, ספטמבר 2006