"הבעיה העיקרית של ראש הממשלה", כתב בן כספית ב"מעריב" ב־6 באוגוסט, לאחר סוף שבוע שגבה את חייהם של 11 חיילים ואזרחים, "היא נאומו הראשון בכנסת, שבו סימן מטרות בשמים. אולמרט לא טיפש. הוא לא היה מתיימר ומתייהר אלמלא קיבל תחושה מצה"ל שזה אפשרי. בסוף, אחרי שיתפזר אבק הגנרלים, יתברר לנו שזה היה בלתי אפשרי. כרגיל, זה לא היה מה שחשבנו".
התיאור הזה ממצה היטב לא רק את מצבו של ראש הממשלה, אלא גם את זה של חלק מהפובליציסטים שליוו את המלחמה בלבנון. בפרפרזה ניתן לומר כי הבעיה העיקרית של אותם כותבים היא מאמריהם הראשונים, שבהם סימנו מטרות בשמים. אותם פובליציסטים לא טיפשים: הם לא היו מתיימרים ומתייהרים אלמלא קיבלו תחושה ממקורותיהם, בממשלה ובצבא, שזה אפשרי.
כותרת מאמרו של כספית היתה "לומדים את מגבלות הכוח" – כותרת שלא היתה הולמת, בלשון המעטה, את רוח מאמריו ורוח מאמרים אחרים שפורסמו בימים הראשונים למלחמה, ב"מעריב" במיוחד; אז הם נשאו כותרות ותכנים שונים בתכלית. ביום השני למלחמה, למשל, תחת הכותרת "נסראללה מזיע", פירט כספית את היעדים שעל ישראל להשיג, תוך הצגתם לא רק כריאליים אלא אף כהכרחיים: על חזבאללה לצאת מהמבצע "מוכה, חבול, זוחל, מדמם ומצווח... מחסן הרקטות שלו צריך להתחסל... נסראללה חייב למות". מרחק רב שורר בין הניסוחים הללו לבין הדברים שכתב עשרה ימים אחר־כך, לאחר הקרב הקשה בבנת־ג'בייל, כשהגדיר את המשימה שהוטלה על צה"ל "בלתי אפשרית".
השאלות שמעסיקות את העיתונות היום, ויעסיקו את הוועדות שיחקרו את המלחמה, בלטו בהיעדרן ממאמרי פרשנות רבים שהופיעו בראשית המלחמה: האם לקונספציה בדבר יכולתו של כוח אווירי להכריע את החזבאללה יש על מה לסמוך; האם העורף הישראלי מוכן למטחי טילים כה מאסיביים; האם הצבא מוכן כראוי ללחימה היבשתית; האם הוא מכיר במידה מספקת את השטח כדי להתמודד עם אנשי החזבאללה. במאמר עם סיום המלחמה שואל יואל מרקוס ב"הארץ" על סמך מה דיבר אולמרט בראשיתה "כה גבוהה גבוהה", ותוהה אם אולמרט שאל את הרמטכ"ל את השאלות המתבקשות הנ"ל. טרם הוברר אם אולמרט הציב את השאלות לחלוץ, אך ברור שפרשנים רבים לא הציבו (או לפחות לא נתנו לכך ביטוי הולם בכתביהם) את השאלות לאולמרט.
במקום להעמיק בשאלות הללו, כפתח לדיון במידת התבונה שבהתנהלות ישראל, העדיפו כותבים רבים לדוש בצדקת ההחלטה לצאת למלחמה. ב"הארץ", יש לציין, מתגלה הסתייגות: מאמר המערכת ביומה הראשון של המלחמה הצדיק את הצורך בהפסקת הירי על ישראל, אך תוהה "מהי הדרך הנבונה להפסקתו". למול ההכרזות המיליטנטיות בעיתונים האחרים גורס העיתון שאל לפעולת צה"ל "להתיימר לשנות את המציאות ולהרתיע את האויב 'אחת ולתמיד'... קל לקבוע יעדים מרחיקי לכת, להפריח באוויר דברי שחץ וגבורה, אך אחרי שהדברים נאמרים קשה יותר לסגת לעמדות מתונות וסבירות". עם זאת, שבועיים אחרי תחילת המלחמה העיתון כבר נשמע אחרת: מאמר המערכת מ־27 ביולי שולל "הפסקת אש טרם זמנה" שעלולה להתפרש כניצחון לחזבאללה, וקורא לצה"ל לפעול "מהר יותר, חזק יותר, להפחתה משמעותית, עד קרוב לאפס, של ירי הקטיושות אל ישראל". ב־1 באוגוסט, תחת הכותרת "לחימה עד סוף המערכה", סבור מאמר המערכת שלמרות הכשלונות עד אז, אין לוותר על החתירה ליעדי המבצע המקוריים ו"המהלך הצבאי כעת אינו יכול להיות שאפתני מדי". בהמשך שוב השתנה קו המאמרים הראשיים של "הארץ".
במאמר מ־17 ביולי התמקד אמנון דנקנר, עורך "מעריב", בחלוקת תשבוחות לחברה הישראלית, ש"הוכיחה כי היא חזקה, עמידה, לא לחוצה ובוודאי לא היסטרית". כעת, כתב, מתגלה "הצד השרירי וההחלטי של החברה הישראלית, יכולתה לקיים סולידריות ולהקריב". התיאור הזה בהחלט תואם את קמפיין "ישראל חזקה" שבו יצא העיתון (שסיסמתו שימשה ככותרת המאמר), וגם נעים מאוד להאמין בו, אך הוא תאם פחות את המציאות כפי שנגלתה בהמשך הלחימה – מציאות של ערים נטושות שנותרו בהן מחוסר ברירה רק העניים והחלשים, ושל עשרות אלפי עסקים קטנים קורסים וזועמים. נתוני העוני שפורסמו לאחר המלחמה, המצביעים על כך שארבעים אחוז מילדי הצפון מוגדרים כעניים, מלמדים כמה אמת היתה בהגדרת העורף כ"חזק" על־ידי אולמרט ועל־ידי פובליציסטים בעקבותיו.
כשם שאולמרט לא הקפיד לבצע את תפקידו – טיפול בעורף – כפי שהקפיד להלל אותו, כך העדיפו פובליציסטים להתמקד בשבחים רוויי פאתוס לעורף על פני ביצוע תפקידם – להעלות סימני שאלה על הטיפול בעורף ולבחון את חוסנו הממשי, להבדיל מזה הרצוי. הטיפול העיתונאי הבלתי רציני בנושא זה השליך ישירות על היכולת להעריך את התפתחות המלחמה, שכן זו היתה תלויה רבות במצב העורף.
יהונתן גפן אינו מתייחס למאמרו של עורכו דנקנר, אך כותב בעקבות ביקור בצפון ש"כל מי שמהלל את החוזק שלו (של העורף; א"ר) כנראה שלא ממש היה שם... ממשלה חסרת לב מתעקשת להציג לנו עורף חזק, וקריית־שמונה היא המחיר הנורא של התדמית המזויפת הזאת". בראש העמוד הראשון של עיתונו התנוססה, כבכל יום במלחמה, הסיסמה "ישראל חזקה".
צילום: רויטרס
▪ ▪ ▪
בעוד שפרשנים רבים טענו כי נסראללה לא שיער שישראל תגיב לפעולותיו בעוצמה שהגיבה, כתב מרקוס ביום הראשון למלחמה כי הארגון מבקש לגרור את ישראל "למלכודת של פעולה יבשתית בלבנון". גם ב־18 ביולי הוא שולל מתקפה יבשתית "בשטח שבו החזבאללה מכיר כל נקיק", אולם שבוע אחר־כך הוא כבר סבור ש"צריך להכות בהם באוויר וביבשה". ב־28 ביולי כותב מרקוס שלפני הסדר צריכה להיות מתקפה "יבשתית־אווירית מסיבית – כדי לגמור את המערכה המביכה הזאת בזבנג". ב־18 ביולי מכנה מרקוס את הפעילות הנרחבת בלבנון מבצע "שהתבקש מזמן... אנו צריכים להיות אסירי תודה לחזבאללה שנתן לנו את 'חלון ההזדמנות' לפתוח במתקפה לשינוי כללי המשחק". כעבור שלושה שבועות של לחימה כושלת, הוא כותב שהמבצע היה "מוצדק", אך "המשגה הגדול היה, שהוא לא נשאר בגדר פעולת תגמול מוגבלת".
הציבור אוהב לבקר את הפרשנים על שהם לעולם אינם נדרשים להודות בטעויותיהם; במלחמה, אינטנסיביות האירועים היא כזו שהדעות מתחלפות במהירות שיא. נחום ברנע כתב ב"ידיעות אחרונות" על בעלי טורים הנוהגים כפוליטיקאים ומתכוננים "לוועדת החקירה שתקום... הפרשנים התריעו והזהירו ומחדדים את עטיהם לקראת הרגע המבורך שבו יוכלו להגיד 'אמרנו לכם'" – אולם נדמה שלפחות בחלק מהמקרים דווקא זהירות היתה מרכיב שפרשנים העדיפו שלא לעשות בו שימוש. לו היו מוסיפים למשפטים רבים יותר שיצאו תחת ידם סימני שאלה או מלות סייג, ייתכן שהיו מביטים היום בפחות מבוכה על חלק לא קטן ממאמריהם.
בעוד קציני צה"ל ושרים נוטים להקפיד על הפרחת הערכות במסווה של "מקור בכיר", הפרשנים לא היססו לעמוד מאחורי קביעות שלא בהכרח היו ראויות לפסקנות. כספית, למשל, העריך ב־17 ביולי שכדי לנקות את דרום לבנון יידרשו לצה"ל כמה ימים, "אולי שבוע". אלכס פישמן חוזה ב"ידיעות אחרונות", עם פתיחת המלחמה, כי צפויים "כמה ימים רצופים של סופת אש, שלא תשאיר מתקן אחד של חזבאללה על תלו". עם זאת, באותו מאמר, פישמן הוא בין הראשונים שמציינים כי ייתכן ש"לא יהיה מנוס אלא להכניס כוחות קרקעיים".
אזהרות לגבי יכולותיו של הצבא הופיעו: ב־19 ביולי כתב עוזי בנזימן ב"הארץ" על סימולציית מלחמה שנערכה במטכ"ל לפני זמן לא רב, וממנה עלה ש"ישראל לא יצאה מנצחת, חרף יתרונה הצבאי". ב־16 ביולי מציין פישמן כי שבועיים לפני כן אמרו במטכ"ל לאולמרט שאין אף יחידת מילואים שמוכנה ללחימה בעזה, והסיק ש"כדאי להתחיל לאמן את המילואים, כדי שלא נעמוד בפני תקלות מבצעיות בעוד שבועיים, אם וכאשר".
אולם התחזיות האלו נבלעו באווירה כללית שהעדיפה להתמקד באהדה הטבעית והרגשנית לצבא מאשר בביצוע ניתוח אמיתי ליכולותיו. רפי גינת כותב ב"ידיעות אחרונות" ב־28 ביולי שצריך לתת לחיילים "לעשות את מה שהם יודעים. והם יודעים. אתם עוד תראו". עמיר רפפורט מ"מעריב" מסביר בראשית המלחמה ש"כשנותנים לצה"ל חופש פעולה כמעט מוחלט, הוא יודע לעבוד כמו מכונה משומנת".
גם אם סבורים שאין להרחיב בעניין כשלים בצבא כשהתותחים רועמים, הרי שראוי היה לנקוט יתר ספקנות כלפי ההכרזות שהנפיקו בכירי צה"ל, שאחרי הכל כשלונו הוא שהביא להתלקחות המלחמה, ושיש רבים שלא הופתעו למראה הבלגאן שנחשף במחסני החירום שלו. "טעותו הגורלית של אהוד אולמרט", כתב בנזימן ב־2 באוגוסט, היתה "שהתניע את כפתור המלחמה הכוללת מבלי לדעת לאשורה את מידת יכולתו של צה"ל להשיג את היעד". באותה מידה ניתן לומר כי טעותם של פרשנים שונים היתה מתן התמיכה הגורפת למבצע מבלי להציב בצִדה סימני שאלה סביב יכולתו של צבא שלא ידע מלחמה שכזו מחצית יובל, להשיג את היעד.
גם האמון המוחלט בכושרו של הדרג המדיני תמוה, שכן לא מדובר באנשים שהספיקו להוכיח את עצמם, אולם העיתונים נרתעו מלהעכיר את האווירה הציבורית: כשכספית מדווח במאמר מ־16 ביולי ש"פרץ מזהה סימני שבירה בלבנון", זועקת הכותרת הראשית ב"מעריב" את דברי שר הביטחון כעובדה: "סימני שבירה בלבנון". מנגד, הופגן לעתים זלזול עז בחזבאללה. כך מתאר כספית את נסראללה בראשית המלחמה: "נואש, כחיה לכודה... הלך הפלא, נשאר הילד". בהזדמנות אחרת הגדירו כטיפש. סבר פלוצקר מתאר ב"ידיעות אחרונות" את החזבאללה כארגון "שיש לו כמה אלפי לוחמים, מהם מאות שיודעים את מלאכתם. לא צבא... ולא רבע צבא. אפילו לא ארגון גרילה אמיץ". לא פלא, אם כן, שנוצר פער "בין הדימוי של חזבאללה בעיני הישראלים לכוח הממשי שלו", כפי שכותב נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות" ב־20 ביולי.
בסוף יולי היתה התקלה הטרגית בכפר־קאנא. סימה קדמון טענה ב"ידיעות אחרונות" שמדובר ב"הישג תדמיתי" לנסראללה, ותהתה מה גרם לו – "חוסר מזל, חוסר זהירות, חוסר שיקול דעת? כנראה הכול ביחד". אלא שהכותרת הראשית של עיתונה רק ארבעה ימים קודם לכן – "בכיר בצה"ל: נמחק כפרים שישגרו טילים" – מלמדת שמדובר בתוצאה של מדיניות מכוונת, מה גם שלפי פישמן באותו יום, לא מדובר בציטוט בעלמא אלא בהחלטה שהתקבלה במטכ"ל.
יומיים לפני ההפצצה הקטלנית בכפר־קאנא כתב רפי גינת מאמר בשם "אבירי המוסר הכפול", ובו הודיע כי למען "ילד אחד מגולני" הוא "מוכן לשטוף באש רותחת" לא רק את מחבלי החזבאללה אלא "כל מי שמריח חזבאללה – ושימותו חפים מפשע שלהם במקום חפים מפשע שלנו". לא רק שכך צריך לעשות, אלא ש"מותר לנו להרגיש טוב עם זה". במאמר שכתב בעקבות האסון בכפר־קאנא פלוצקר אינו מתייחס לעורך גינת, אך קובע שהעובדה שהכפר שימש בסיס לשיגור טילים "אינה מזכה ואינה מנקה ואינה מרגיעה שום מצפון ישראלי". שוב, למרות הכותרת ב"ידיעות אחרונות" שבישרה מבעוד מועד על הכוונה למחוק כפרים שמהם ישוגרו טילים, כותב פלוצקר ש"אף אחד בישראל לא התכוון להרוג את פליטי כפר־קאנא. לא בכוונת תחילה ולא בכוונת אגב".
▪ ▪ ▪
המפנה בפרשנות חל לקראת סוף המלחמה, כשהתבהר חוסר ההצלחה לממש את מטרותיה והודות לכניסתם של עיתונאים ישראלים לתוך שטח לבנון. המגע הישיר עם שדה הקרב הביא לראשונה לפרסום רשמיהם של הכתבים והחיילים בשטח, שמטבעם היו נפוחים פחות מדברי המקורות הבכירים שמזינים תדיר את הפרשנים הבכירים. ב־10 באוגוסט כותב ברנע מלבנון: "מה שרואים מכאן... לא רואים, למרבה הצער, משם, מלשכות האלופים במטכ"ל, מחלונות לשכת ראש הממשלה". נראה שהראות ממערכות העיתונים בתל־אביב אינה טובה בהרבה. "אנחנו הולכים לאיבוד במרדף אחר ניצחון שאיננו", ממשיך ברנע, וממשיל את המלחמה למלחמת טום בג'רי, ש"בכל ההתכתשויות ביניהם ג'רי העכבר מנצח".
שאלת הניצחון במלחמה נותרה במחלוקת. כותרת מאמר של ברנע מכריזה "לא ניצחנו", ואילו מאמר של פלוצקר קובע: "בכל זאת, ניצחון". "הגיע הזמן לעקור מהשורש את האגדה שאי־אפשר להביס את כוחות הגרילה של חזבאללה", כתב האחרון. "צה"ל יכול והוא מביס. נסראללה כבר מבטא בנאומיו טעם מר של תבוסה". מרקוס, מנגד, סבור ש"לא רק שאין כאן ניצחון, אלא גם כוח ההרתעה של ישראל נפגע" (לפי דנקנר, אגב, ההרתעה שוקמה "כמעט כליל" כבר ב־17 ביולי). כספית כותב, עם הפסקת האש, ש"כל אחד מנסה לשכנע את עצמו שניצח, אבל יודע שבמלחמות כאלה אין מנצחים". כשנאם אולמרט בפתח המלחמה בכנסת והכריז "אנחנו ננצח!", כספית לא כתב שבמלחמות כאלה אין מנצחים, אלא ציין שבעקבות הנאום "היה אתמול אהוד אולמרט למנהיג".
גם בשאלת הצורך בוועדת חקירה ועריפת ראשים עולה מחלוקת. בנזימן סבור ש"הנהגת המדינה תיאלץ לשלם את המחיר הפוליטי ההולם" על התנהלותה. כספית, מצדו, סבור שלא תהיה ועדת חקירה כי "אין מחדל". מה יש? "הרבה פאשלות קטנות". מאמר המערכת ב"הארץ", מנגד, מדבר על כך ש"רשימת המחדלים והכשלונות הולכת ומתארכת", קורא להתפטרות מיידית של חלוץ ומכנה את ההנהגה הפוליטית "אובדת דרך".
הפרשנים אינם חלוקים רק בדעותיהם, אלא גם על העובדות. בנזימן, למשל, מציין ב־26 ביולי ש"יכולת השליטה של הממשלה עליה (על המלחמה; א"ר) מתרופפת והולכת". פלוצקר, לעומתו, מציין יום אחר־כך ש"ספק אם היתה אי פעם בתולדות ישראל פעולה צבאית כה מפוקחת ומודרכת על־ידי האזרחים (הכוונה לאולמרט ופרץ; א"ר)". מרקוס כותב ש"מותר להניח שחלוץ 'הטעה' את אולמרט והפעיל על הממשלה 'כוח מהפנט'".
רק על דבר אחד הפרשנים אינם חלוקים: הבוז לעמיתיהם. מרקוס, שיודע דבר או שניים על הדרך שבה נכתבים מאמרים, לועג ל"שלושה בעלי טורים ידועים, שכנראה נפגשו עם ראש הממשלה" ובעקבות זאת "כתבו עליו תיאורים מחמיאים". גינת קורא "להתעלם מהגיגיהם ומחוצפתם של כל מיני שדרנים ופרשנים שהמצלמה והמיקרופון גורמים להם להתנפח לדרגת רמטכ"לי־על". פלוצקר סבור שישנם אמצעי תקשורת שאיבדו "את שפיות דעתם". הפרשן הכלכלי של "ידיעות אחרונות" גם מלגלג על כך שלבד מהפרשנים הצבאיים "המוסמכים", התגלו במלחמה "עוד מאות רבות של מומחי צבא מטעם עצמם". כספית מבקר עיתונאים "מתייפייפים וצדקנים". יום לפני נאומו של אולמרט בכנסת עם סיום המלחמה, ניסח כספית "נאום" ובו התנצלויות בפני תושבי הצפון והמילואימניקים על התנהלות הממשלה. "זה הנאום שראש הממשלה לא יישא מחר בפני מליאת הכנסת", הוא כותב בהקדמה. סביר שגם מאמרי התנצלות של פרשנים לא ייכתבו.
איתי רום הוא עיתונאי ב"גלובס"
גיליון 64, ספטמבר 2006