יסלח לי חברי הטוב והמלומד (באמת, ולא רק לתפארת המליצה) עוזי בנזימן. בטורו האחרון הוא מבקש למחות על האפלת הדיון המשפטי בעניינו של הנשיא לשעבר משה קצב ועל האיסור לפרסם כל פרט על המתנהל בו. אלא שפרשת קצב, שהתנהלה מול כל מיקרופון ומצלמה, גרמה לזיהום נורא של חיינו הציבוריים. את הזיהום הגדול גרם כמובן מי שהיה שר בממשלות ישראל ונשיא המדינה, שעשה את מה שעשה, על-פי כתב האישום, במשרדיו הממלכתיים לעובדות מדינה, ואף ניצל את הבמה הממלכתית הראשונה במעלה כדי לסגור חשבונות. על זה אפשר רק לומר, ברוך שפטרנו.

אך גם גורמים אחרים לא יוצאים נקיים מהעניין. הטיפול בפרשה היה ככל הנראה מן הגרועים והכושלים במקומותינו, ורבים מן הכשלים הללו התגלעו, כמובן, בתקשורת. היועץ המשפטי לממשלה חשף לפני המצלמות את היסוסיו – פעם הוא מתלבט, פעם הוא חושב שעדויות המתלוננות בעייתיות, פעם הוא מאמין להן, פעם קצב הוא עבריין מין סדרתי ופעם עושים איתו עסקת טיעון אנורקטית, כלשונה של נשיאת בית-המשפט העליון. אחר-כך, כשהוד מעלתו הנאשם חוזר בו – מול המצלמות, כמובן – הוא חוזר להיות אנס. בקיצור, רע ומר הסיפור. גם המתלוננות הצטרפו לחגיגה, ובפקסוּל מינימלי סיפרו לנו הכל כולל הכל, על מה שעשה האיש ואיך. והצופים לא ידעו היכן לקבור את הבושה, ומיהרו להרחיק את הילדים מן המקלטים.

הדבר הדחוף והחשוב ביותר היה לסלק את האיש מחיינו הציבוריים, עם פנסיה או בלעדיה, עם לשכה ובלעדיה. העיקר שילך, ויפה שעה אחת קודם. גם על-פי מה שהסכים להודות בו בעסקת הטיעון, צריך לומר, ברוך שפטרנו מעונשו של זה. שוב לא נצטרך לראות אותו ואת אשתו, גילה, הנשרכת אחריו כמי שכפאה שד, לא נראה את אחיו ולא את פרקליטיו.

עכשיו צריך לתת לבית-המשפט לעשות את שלו, כמו שהוא יודע. לאט ובסבלנות, תוך הקפדה על קוצו של יו"ד, עם כל המורכבויות, עם כל ההסתייגויות. הדנ"א של המשפט שונה מיסודו מזה של התקשורת. אפשר לומר שמדובר בשני עולמות רחוקים, אף שפה ושם נדמה שהם נפגשים. השפה מורכבת, לא מכל דבר אפשר להוציא כותרת בומבסטית. לא כל עד שמהסס בלשונו הוא עד פשלן או עוין. לא כל סתירה שוברת ומרסקת עדות לרסיסים.

גם עורכי-הדין לא יוכלו לנצל את המיקרופונים והמצלמות כדי לבלבל את התמונה, שתתבהר כמו במעשה פאזל מסובך. מי שאמון על סדרות טלוויזיה מצליחות כמו "חוק וסדר" יצטרך להבין שהחיים הם לא סרט. ואגב, גם שם לא כל משפט מסתיים בניצחון הצדק והשכל הישר. בקיצור, את זה בדיוק יודעים (כך יש לקוות) שופטים לעשות, להבדיל בין המוץ לתבן. בשקט ולאט.

נחכה לתוצאה. גם אם תתמהמה, בוא תבוא. ואשר לקרובים שיתייצבו מול המצלמות ויזעקו חמס על העוול שנגרם ליקירם – זה יקרה בכל מקרה. אבל לפחות מערכת המשפט תצליח לשמור על נקיונה, ניקיון שיהיה קשה מאוד לשמור עליו מול הזרקורים. וזה לא מעט.