לאחרונה ניצבתי בפני סכנה של תביעה מצד ח"כ מאיר שטרית, יו"ר ועדת המדע בכנסת. זאת, בעקבות דברים שכתבתי במשותף עם אפי פוקס על הצעת חוק המאגר הביומטרי שמקדם שטרית במסגרת עבודת הוועדה, ושפורסמו בבלוג שלי, "חורים ברשת".

אני מנוע מחזרה על הדברים בעקבות סיכום שהושג בין הצדדים, אך ברצוני להתייחס לעניין העקרוני של תפקידי הבלוגים ולהגנה המשפטית שלה הם זוכים או לא, כלקחים מהפרשה.

הבלוגים, תופעה אינטרנטית בת למעלה מעשור, היא שכבה נוספת של כלי ביטוי שלא היתה קיימת לפני כן, הממוקמת אי-שם בין התקשורת הממוסדת לפורומים, צ'טים ושיחות רחוב. כפי שכתבתי בעבר, הבלוגוספירה אינה עשויה מקשה אחת. מתוכה מתבלטים כאלו שצברו לעצמם מוניטין, וככל שאמינותם גדלה והמדיה החברתית באינטרנט צוברת תאוצה, כך גדלה השפעתם.

זה נחמד להשפיע, אך יחד עם ההצלחה מגיעים איומים בתביעות דיבה, בעיות של זכויות יוצרים ונסיונות חיצוניים להטות את התכנים המתפרסמים. ניהול בלוג מהסוג הזה כרוך לכן בלא מעט לחצים, אבל בלי מערכת מסודרת שתוכל לעמוד בהם. הבלוגר עובד לבדו, לכל היותר עם כמה בלוגרים כמותו. הוא יכול לפרסם דברי אמת ויכול גם להיכשל בלשונו, אך בניגוד לעיתונאים מקצועיים, בשני המקרים אין מאחוריו מערכת שתגבה אותו, אין משרד עורכי-דין בריטיינר חודשי, לרוב גם אין הכנסה חודשית מלבד הכנסה זניחה מפרסומות של גוגל.

עורכי עיתונים יכולים להסתכן ולהחליט לפרסם כתבה "גבולית" מבחינה משפטית לטובת זכות הציבור לדעת, בהתחשב בהערכת הסיכון של איום בתביעה וסיכוייה להתקבל בבית-משפט. מערכות עיתונים יכולות להרשות לעצמן לטעות.

החלטה דומה עלולה לעלות לבלוגר בהוצאות כבדות שיובילו לסגירת הבלוג. בלוגינג עלול להיות עיסוק מסוכן שחסרונותיו עולים על יתרונותיו. יעיד גם שלמה מן (ייגרמאיסטר), ששילם במקום עבודתו על דברים שכתב בבלוג "עומדים בשער".

אני לא סבור שדמם של אישי ציבור הוא הפקר או שמותר לבלוגרים לכתוב כל מה שעולה על דעתם, כולל הכפשות ושקרים. אך יש להכיר בכך שגם בלוגים משרתים את הציבור, וכאשר מדובר במידע שגילויו עשוי לשרת את האינטרס הציבורי, ושהעיתונות נרתעת מלטפל בו או לא מודעת אליו, אי-יכולתו של הבלוגר לעמוד בלחצים ובאיומים פוגעת בציבור באופן לא מידתי.

בשנת 2004 חשפו בלוגרים אמריקאים חשד שלפיו מסמכים שפורסמו בתוכנית "60 דקות" על שירותו הצבאי של הנשיא ג'ורג' בוש השני הם מזויפים. מאחר שלא היו בידי הבלוגרים הללו כלים משפטיים ועיתונאיים לאמת את טענותיהם, הם היו בגדר חשדות בלבד. לאחר שהעיתונות טיפלה בפרשה, התברר כי יש דברים בגו, ורצף האירועים בעקבות החשיפה הביא לבסוף לפרישתו של המנחה המפורסם דן ראתר מהתקשורת. אי-פרסום החשדות האלה היה פוגע מהותית בזכות הציבור לדעת, למרות הסיכון שיתבררו כשטויות.

בלוגים ובלוגרים הם טרף קל. הם חלשים. תחלקו להם גאדג'טים והם יכתבו עליהם שבחים מתוך הכרת תודה על עצם היחס, תשלחו להם מכתב מעורך-שדין והם יתקפלו מיד. חלק מהאשמה מוטל עלינו, הבלוגרים, שאיננו מאוגדים.

ארגון הבלוגרים MBA הוקם על-ידי בלוגרים ידועים ומשפיעים כמו ג'ף ג'רוויס, ג'יי רוזן, דן גילמור ואחרים, והוא נועד לשמש "ברית הגנה הדדית" מפני תביעות דיבה ובאופן עקיף להעלות את רמת הבלוגים ולשרת את הבלוגרים, התקשורת והציבור.

אחד המהלכים הראשונים של הגוף היה להשיק קורס לבלוגרים שאחרי סיומו יהיו זכאים לרכוש פוליסה נגד תביעות בסכום מינימלי לא גבוה של 450 דולר בשנה. אף חברת ביטוח בישראל לא מציעה עדיין פוליסה דומה, ואילו היתה קיימת, סביר להניח כי מחירה היה גבוה מדי לבלוגר מן השורה.

כיוון פעילות מבורך נוסף של גוף מקצועי עשוי להיות ניסוח קוד אתי לבלוגרים, שיהיה צעד חשוב לקראת התמקצעות הבלוגים והפיכתם לפלטפורמה איתנה יותר להפצת רעיונות. ייתכן שקוד אתי הוא אוטופיה ואין מכנה משותף שיאחד בין בלוגרית צעירה הכותבת על חייה ובין בלוגר מבוגר הכותב על פוליטיקה, אך אם יימצא מכנה משותף בין הבלוגרים המקצועיים – משמע, אלה שאינם כותבים על חייהם האישיים – זו התחלה טובה.

מהלך דומה של הקמת ארגון בלוגרים בישראל אינו בגדר פנטזיה או מותרות, וחיוניותו רק תגבר מיום ליום. רצוי לעשות הכל כדי שיוזמה כזו תצלח.

גל מור מפעיל את הבלוג "חורים ברשת"